Prisha, Orach Chayim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ופירש הראב"ד שחייבות מן התורה בפ' מי שמתו איבעיא הוא. ופירש"י אע"ג דברכת המזון מ"ע שאין הזמן גרמא הוא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וכל מצות עשה שאין הזמן גרמא נשים חייבות מכל מקום איבעיא לן כיון דכתיב וברכת על הארץ הטובה אשר נתן לך ונשים לא נטלו חלק בארץ והתוס' דחו זה וכתבו שהטעם הוא משום דכתיב בה על בריתך שחתמת בבשרנו ועל תורתך שלמדתנו ונשים לאו בני ברית ובני תורה נינהו ואמרינן לקמן כל שלא אמר ברית ותורה בבהמ"ז אינו יוצא ידי חובתו עכ"ל. וצ"ע הא פסק האגור בשם מהרי"ק דנשים מברכות ברכת התורה וכמ"ש ב"י לעיל ס"ס מ"ו מטעם שאין איסור בידם ללמוד תורה שבכתב אע"ג דבתורה שבעל פה המה אסורין ללמוד וכאילו מלמדו תפלות וברכת לעסוק בתורה מורה אתורה שבעל פה אפ"ה אין לשנות המטבע וא"כ למה לא יחייבון בברכת הארץ מדאורייתא וי"ל דשאני בהמ"ז דנזכר בה בהדיא ברית ותורה משא"כ בברכת לעסוק בד"ת אף שנתקנה כנגד ד"ת שבע"פ כמ"ש לעיל סי' מ"ז מ"מ לא נזכר שום ענין שאתורה שבעל פה קאי אבל מכל מקום קשה דלפי מ"ש רבינו בשם הראב"ד דנשים חייבות מן התורה ולדבריו מוציאות אחרים ידי חובתן ואיך יוציאו אחרים כיון דנשים אין אומרים ברית ותורה כמ"ש הכלבו בשם הראב"ד ומ"ש מגר דכתב רבינו בשם ר"ת דאינו יכול להוציא אחרים י"ח כיון שאינו יכול לומר על ארץ חמדה כו' שהנחלת לאבותינו כו' ואפילו לר"י דפליג עליה היינו משום דס"ל גרים נמי יכולין לומר הא אי לאו הכי ג"כ מודה שאינם יכולים להוציא אחרים י"ח:
הילכך אינן מוציאות אחרים ז"ל הרא"ש וא"ת מ"ש מהא דאמרינן בפרק שלשה שאכלו להוציא אחרים י"ח עד שיאכל כזית דגן ובשיעור כזית אינו חייב אלא מדרבנן ואפ"ה מוציא אחרים שאכלו כדי שבען וחייבין מן התורה. וא"כ באשה נמי אע"פ שאינה חייבת מן התורה תוציאה אחרים שחייבין מן התורה י"ל דאיש אע"פ שלא אכל כלום דין הוא שיפטור את האחרים דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שמדרבנן אמרו שלא יברכו ברכת הנהנין בלא הנאה לפיכך כשאכל כזית אע"פ שאינו חייב אלא מדרבנן מוציא את אחרים שאכלו כדי שביעה שערב הוא בעבורם ועליו הוא להצילם מן העון ולפטור אותם מן המצות אבל אשה אינה בכלל ערבות לפיכך אינה מוציאה אלא מי שחיובו מדרבנן עכ"ל:
מיירי שאכל שיעורא דרבנן היינו כל זמן שלא שבע דמן התורה אינו חייב לברך אא"כ אכל כדי שביעה כדכתיב ואכלת ושבעת וברכת ורבנן אמרי דכיון דאכל כזית יברך:
ולא נהירא דאמרינן ולהוציא חבירו עד שיאכל כזית כו' עיין בב"י שתמה על רבינו ומסיק בחתימת דבריו ומזה נתבאר לן כו' ונראה דיש ליתן טעם לדברי הסמ"ק דמש"ה סתם וכתב משום דבאמת הדין כן אליבא דר"י שיכול להוציא חבירו כיון שכבר נתחייב ודמיא לברכת המצות ויש בו ערבות אע"פ שלא אכל מיהו היינו דוקא להוציא את היחיד דאין שייך בו זימון ואצ"ל שאכלנו ואע"ג דקי"ל שנים מצוה לחלק היינו למצוה ולא לעיכובא א"נ מיירי שאין זה היחיד שאכל יכול לברך בהמ"ז שאז יכול חבירו להוציאו אפילו לא אכל כזית. ודוקא בג' שחייבין בזימון קאמר ר"י שאין אחד שלא אכל כזית יכול לפוטרו כיון שאינו יכול לברך שאכלנו וסמ"ק מיירי ביחיד דומיא דברכת המצות ויין דאיירי ביה שם לפני זה. ורבינו מסתבר ליה דאפי' היחיד אינו יכול להוציא מדאמרינן בפ' ג' שאכלו דף מ"ח איתמר אפי' לא טבל עמהם אלא בציר מצטרף ולהוציא את הרבים ידי חובתן אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. וס"ל מדחילקו ברבים שיכול להצטרף עמהם ולא להוציא ולא חילקו נמי בהוצאה דיכול להוציא יחיד ואינו יכול להוציא רבים ש"מ דבכל ענין אינו יכול להוציא אפילו היחיד כל זמן שלא אכל כזית דגן והא דקאמר שם להוציא את הרבים משום דברישא בעניין צירוף קאמר דיכול להצטרף אפילו עם רבים ולאמר שאכלנו עמהם נקט נמי בסיפא דאינו יכול להוציא את הרבים אבל ה"ה ליחיד כך יש ליישב דעת רבינו ומיהו אינו מוכרח די"ל דפשוט להו דיכול להוציא את היחיד ועיקר חידושיה פי' להשמיענו דאינו יכול להוציא את הרבים ויכול להצטרף עמהם ואע"פ שלא אכל כזית דגן יכול לומר שאכלנו עמהם וק"ל. ונראה דה"ט דכתב רבינו ר"ל ולהוציא את חבירו כו' ובגמרא לא נאמר חבירו אלא להוציא את הרבים כו' אלא מדיוקא נלמד דלאו דוקא רבים וכמ"ש. ובזה נמי יתיישב שלפ"ז קשה מאי נ"מ לר"י אם לא יכול להוציא מכח שאינו ערב או מטעם שאכלנו אלא ודאי משום דס"ל דליחיד יכול להוציא הוצרך לומר דטעם דערבות אינו שייך ואף שלבה"ג יש נ"מ דס"ל דהאוכל כזית אינו יכול להוציא מי שאכל כדי שביעה וכמ"ש רבינו בשמו בס"ס קצ"ו והיינו מטעם דאינו ערב. דאילו לטעם שאינו יכול לומר שאכלנו ז"ל דהא אכל כזית. מ"מ הלא התוס' ור"י ורא"ש ורבינו לא ס"ל כה"ג וכמ"ש שם ע"ש אלא מחוורתא כמ"ש ודו"ק. שוב מצאתי כדפי' כן למ"ו וז"ל ונראה בעיני דהסמ"ק יפה כתב דלא אמרינן בגמרא אלא ולהוציא את הרבים עד שיאכל כזית דגן דקאי אעובדא דינאי המלך והיינו טעמא שצריך לומר נברך שאכלנו כו' אבל לעולם להוציא חבירו בלא זימון לא צריך כזית מאחר שמן התורה מוציא אפילו לא אכל כלל כמו שהוכיחו שם התוס' להדיא א"כ מדרבנן נמי מוציא מאחר שאינו מברך נברך שאכלנו ומ"ש וכן הירושלמי מסמיך ליה מקרא דמשמע לעולם בעינן כזית הכא הסמ"ק בעצמו כתב ובירושלמי לא משמע הכי אלא ר"י סומך אתלמודא דידן דדוקא להוציא רבים בעינן כזית כדי שיאמר בזימון ומ"מ נראה בעיני דברי הטור עיקר מאחר דאשכחן להדיא בירושלמי דבעי כזית דגן אפילו בלא זימון מניין לנו דתלמוד שלנו חולק עליו דשמא אף הירושלמי מודה דלא בעינן אכילה דאורייתא לפי שכל ישראל ערבין זה בזה כמ"ש לקמן סי' קצ"ז ומש"ה יכול לפטור אפי' מי שאכל כדי שביעה אבל מ"מ מדרבנן צריך לעולם אכילת כזית ותלמודא דידן נמי לא פליג והא דקאמר ולהוציא את הרבים כו' לאו דוקא אלא דמיירי בזימון וה"ק אע"פ שמצטרף בשתייה ועלה של ירק לזמן עליו אבל הוא אינו מוציא עליו כו' ועוד רבותא קמ"ל דבכזית דגן יכול להוציא אפילו אחרים בזימון וכ"ש שמוציא בלא זימון בכזית דגן ואף דעת הרא"ש כן כמו שהוכחתי לקמן בהלכות פסח סימן תפ"ד ע"ש: