יורדי הים כשיעלו ממנו והולכי מדברות כו' כסדר הזה מנאם ג"כ בגמרא ושם פי' ר' יונה ז"ל נשאל לרב האי גאון ז"ל למה לא מנאו אותם כסדר שכתובים במזמור והשיב שרצה למנותן אותן שהם מסוכנים ביותר תחלה שיורדי הים והולכי מדברות הם מסוכנים יותר מהחולה שרוב החולים לרפואה וחבוש רוב פעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כ"כ. אבל במזמור המצויים ביותר הזכיר תחלה עכ"ל. וצ"ע ששם בתוס' הקשו זו ותירצו בהיפוך ע"ש. ואפשר ליישב ולומר שהתוס' ס"ל אע"פ שיורדי הים והולכי מדברות הם בסכנה גדולה מ"מ מאחר שאם נמלטים ועלו ליבשה או הגיעו לישוב אז לא היה סובל שום צער כלל מש"ה אינם נחשבים סכנה כ"כ כמו חולה וחבוש דאף אם נתרפא או יצא מ"מ היה סובל צער ויסורין. וסברת רבינו האי דס"ל מאחר שרוב חולים לרפואה ורוב חבושים יוצאים הילכך אינם מסוכנים כ"כ כמו יורדי הים והולכי מדברות ועיין במזמור שמדבר מזה ברישא וכמ"ש לשון הגמרא בדרישה:

חולה ים יסורין כו' לכאורה היה נ"ל יותר לפרש שהחי"ת היא סימן על חבוש והיו"ד ר"ת יסורין רימז לחולה כי אף שגם הבית אסורין הוא ע"י יסורין דחבישה וכמ"ש רבינו מי שהיה בבית האסורין חבוש ויצא. דקדק והוסיף תיבת חבוש לרמז שלא על כל בית האסורין חייב להודות כ"א כשהוא ג"כ חבוש מ"מ תיבת יסורין לחוד איננו מיוחד ליסורין דבית האסורין כמו שהוא מיוחד לחולה כמ"ש קבל עליו יסורים חביבין עליך יסורין. ולגירסא שלפנינו צ"ל שע"ש המקרא שנאמר ממצוקותיהם יוציאם נקט יסורים:

הגומל לחייבים טובות כו' ז"ל ב"י כך היא גירסת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש אע"פ שהנוסחא בגמרא בספרים שלנו היא ברוך גומל חסדים טובים וגירסת הני רבוותא עיקר ופי' הברכה בא"י הגומל לחייבים כו' כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום רשע חייבא. עכ"ז גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאע"פ שאינני הגון גמלני כל טוב. ואין להקשות אנוסח זה מהא דאמרו כל האומר הש"י וותרן הוא יוותרו מעיו וא"כ איך יאמר שגומל לחייבים טובות ואף שמטיב לרשעים בעה"ז אין זה מיקרי טובות אלא מחניף לרשעים ויאבדם או נותן להם תגמולם בעה"ז ואין זה מיקרי טובה די"ל כמ"ש התוספות והביאו ב"י לעיל סימן קפ"ט אמ"ש לוקח נפשות במשפט דאף דיש מיתה בלא חטא מ"מ כל דרכיו משפט כי הוא יודע למה עושה כן וע"ד זה נמי הוא מ"ש הגומל לחייבים טובות שגמלני ר"ל שעשה עמי על דרך הגמול והחסד אמתי או משאר טעמים שישנו לפניו ולא אמרו כל האומר וותרן הוא אלא האומר הש"י עושה מעשים בלי שום טעם אלא בדרך וותרנות וק"ל. ומ"ש והשומעים אומרים כו' אינו בגמרא אלא שהרמב"ם כתבו בפירוש:

צריך לאודויי באנפי עשרה כו' הרי"ף כתב ג"כ דתרי מינייהו רבנן כו' אבל התוס' סוברים דבעינן עשרה ועוד תרי רבנן דה"ל תריסר ואע"פ שב"י מסיק וכתב וז"ל וכן נראה שהוא דעת הרי"ף והרא"ש והרמב"ם כו' דבר פשוט הוא שט"ס הוא וצריך להגיה וכן נראה שהוא דעת הרא"ש. והרי"ף והרמב"ם וסמ"ג סוברים כו' וק"ל. ועיין באשר"י שכתב בהדיא שדעת הרי"ף כדעת הרמב"ם. כתב המרדכי מיהו אי ליכא רבנן יברך כתוב בא"ח נהגו להודות אחר קריאת התורה לפי שיש שם עשרה. ה"ג ואמר רב הונא והוא דאיכא תרי רבנן מינייהו ולא כמ"ש בסכרים שלנו בהדייהו וכן איתא בגמרא בהדיא דאל"כ ק' מאי פריך תו ואימא כו':

דלישנא וצריך לאודויי באנפי י' משמע דוקא לכתחלה כתב ב"י ואין הדיוק נראה בעיני דאדרבה לישנא דצריך משמע שיש עיכוב בדבר עכ"ל. ובאמת שקושיא זו חזקה היא מיהו אפשר ליישב ולומר דהא דמשמע לרבינו לישנא וצריך לאודויי כו' דוקא לכתחלה היינו משום דאם איתא דהא דאמר אביי וצריך קאי על עשרה ולעיכובא הכי הל"ל וההודאה צריך להיות באנפי עשרה דכיון דאביי לא בעי למימר שצריך להודות דזה כבר נתבאר בדברי רב אלא אתי למימר באיזה אופן יהיה ההודאה א"כ הל"ל וההודאה צריך להיות באנפי עשרה כדי לסמוך הצריכים לעשרה אלא ע"כ צ"ל דהא דאמר אביי וצריך לאודויי קאי אדלעיל וה"ק אביי דהא דאמרינן לעיל דצריך לאודויי כמ"ש ארבעה צריכין להודות היינו באנפי עשרה והשתא שפיר דייק רבינו שמשמע דוקא לכתחלה וק"ל:

ואיתפח פי' נתרפא:

וצריך לומר שהזכירו שם ומלכות כו' דע לך שאין זה מוכרח לפי שכבר כתבו התוס' ע"ז וז"ל וא"ת והא אמרינן כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה וי"ל דרב יודא היה מתלמידי דרב ורב סבר לעיל בפרק כ"מ דלא בעינן אלא הזכרת השם או מלכות ורחמנא היינו מלכות (ומ"ש זה דרחמנא הוא מלכות לכאורה נראה דצ"ל הוא שם) עכ"ל. ורבינו כתב כן לפי דאזיל לשיטתיה שפסק לעיל סימן רי"ד כר' יוחנן דפליג על רב וס"ל דבעינן שם ומלכות:

ופי' א"א ז"ל אע"ג כו' כתב ב"י לא מצאתיו בפסקים ואפשר שכ"כ בתוספותיו או שאמר כן בע"פ:

ושמע אחר וכיון לצאת כו' כתב ב"י דזה אתי כמ"ד מצות צריכות כוונה ולפי דעתו ה"נ בעינן שהמברך יכוין להוציאו כו' ע"ש וצריך לתת טעם על מה שלא כתב רבינו ג"כ שהמברך יכוין להוציאו ונראה דהיינו משום דאילו כתב שהמברך יכוין להוציאו לא הוה אתי לכ"ע דהא למ"ד א"צ כוונה לא בעינן שיכוין להוציאו לאפוקי מ"ש וכיון לצאת אתי לכ"ע דאף למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ צריך כוונה לשמוע והיינו נמי מיקרי כיון לצאת למד כדאית ליה למר כדאית ליה וזהו דלא כב"י שכתב שרבינו נקט אליבא דמ"ד כיון לצאת וק"ל:

יצא בלא עניית אמן כו' עיין בכ"מ בפ"א מהלכות ברכות וכתב שם לפרש דברי הרמב"ם דאם המברך אינו חייב אלא מד"ס והשומע חייב מד"ת אינו יוצא בשמיעה אפי' בעונה אחריו אמן עד שיהא המברך ג"כ חייב מד"ת ועי"ל סי' רי"ג דלא משמע הכי ב"י:

יש לו תשלום לברך כל זמן שירצה כו' אבל בא"ח כתוב בשם הרמב"ם דעד ג' ימים מברכין ואני מ"כ דטעמא מדאמרינן בעירובין הבא מן הדרך לא יתפלל עד ג' ימים נראה דעד ג' ימים קרוי בא מן הדרך ע"כ. ונ"ל דאע"ג דאנן לא נהגינן כן היינו מטעם שאנו אינן מכוונין כ"כ בתפלה כמו בזמניהם מ"מ הטעם שפטור הבא מן הדרך עד ג' ימים הוא מפני שנחלש מחמת טירדת הדרך אותו טעם לא נתבטל ושייך ג"כ עכשיו בזמנינו הילכך דין זה של א"ח איתא אף בזמנינו וק"ל:

אבל הרמב"ם כתב דבכל דרך כו' כתב ב"י דהרמב"ן גרסינן בנו"ן שכ"כ בספר תורת האדם דלאו דוקא בחולי שיש בו סכנה וכן בדרך כל ההולכי דרכים צריכים להודות כו' וע"ש בספר תורת האדם בסוף שער ההודאה שמביא הרמב"ן ראיה לדבריו מהירושלמי הזה שכתב רבינו בסמוך:

דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת הסכנה כו' ז"ל ב"י איני יודע מה מלמדינו שכבר כתבו למעלה וכתב שבני צרפת מפרשים דהיינו לענין תפלת הדרך דוקא ומצאתי ספר שכתוב בו דגרסינן בירושלמי כל החלאים בחזקת הסכנה הם וישר מאוד בעיני דהשתא אייתי ראיה מהירושלמי דבכל חולי צריך להודות כדמשמע מדברי הרמב"ן דהא כל החלאים בחזקת סכנה ליכא לפרושי אלא לענין ברכת הגומל עכ"ל ואפילו לפי מ"ש שגרסינן הרמב"ן ובאמת שהרמב"ן הביא שם בסוף שער ההודאה ראיה לדבריו מהולכי דרכים מ"מ צריך ביאור למה הביאו רבינו אף שכ"כ בשם הרמב"ן מ"מ ה"ל למיכתב בלשון הזה אבל הרמב"ן ס"ל דבכל חולי צריך להודות מההיא דירושלמי הנ"ל ובאמת ששם ברמב"ן התחיל בחולי ואמר שכל החלאים צריכין להודות כו' ואח"כ אמר וכן בדרך כל הולכי דרכים כו' ומביא ע"ז הירושלמי שהתחיל בכל הדרכים בחזקת סכנה ומסיים בכל החלאים בחזקת סכנה ע"ש: