גרסינן בפרק כל כתבי אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלא מצרים פירש"י כלומר אין לה קץ ושם דף קי"ח יליף כל הני מילי מקראי שנא' אז תתענג על ה'. (פירש"י בתר וקראת לשבת עונג כתיב) והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך לא כאברהם וכו' ולא כיצחק וכו' אלא כיעקב שכתוב בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה:

רב נחמן בר יצחק אמר אף ניצול מגלות. מסיים בגמ' כתיב הכא והרכבתיך על במתי ארץ וכתיב התם ואתה על במותימו תדרוך:

נותנין לו משאלות לבו מסיים בגמ' שנא' והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך. וכ' מהרי"א דכל הני מדה כנגד מדה דכשם שהוא מפזר מעות בלא שיעור לצורך שבת כן יתנו לו נחלה בלי שיעור ולפי שמקבל עליו עול מלכות שמים מעבירים ממנו גלות. וכן נותנין לו משאלות לבו כדי שיוכל למלאות חפצו מכל עונג שירצה ע"כ.

אפי' עובד ע"ג כאנוש מוחלין לו מסיים בגמ' שנא' אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו אל תיקרי מחללו אלא מחול לו. ופירש"י דור אנוש התחילו לעבוד ע"ג ונ'"ל שלכן אמר כאנוש לפי שאנוש עבד ע"ג בטעות שטעה לומר שראוי לעבוד ולכבד ולחלוק כבוד לע"ג כמו שהאריך הרמב"ם בתחלת הלכות ע"ז. ואם אחד עובד ע"ג בטעות זה ומשמר שבת כהילכתו מוחלין לו. וכתב הב"י מפני ששבת שקולה כנגד כל המצות שהיא מורה השגחה וחידוש העולם ותורה מן השמים וכיון שהוא שומר שבת ודאי ע"ג שעובד אינו מפני שמאמין בה ולכן יש בו תוחלת מחילה ע"י תשובה משא"כ בעובד ע"ג לפי שעולה בדעתו שיש בה ממש שהוא רחוק לשוב בתשובה עכ"ל:

לא שלטה בהן אומה ולשון. מסיים בגמ' שנא' ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק. וכתב מהרי"א שאם עמלק לא היה נלחם בישראל לא היה שום עם ולשון נלחם בהם לפי שהיו יראים מן הנסים שנעשה להם במצרים ובים אבל מאחר שבא עמלק אע"פ ששב עמלו בראשו עכ"ז נתן להם יד לבא להלחם עם ישראל עכ"ל. ועיין בדרישה:

שתי שבתות למדו בגמ' שנ' כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי וגו':

ופליגי בה ר' אליעזר ור' יהושע וכו' בעצרת דפליגי היינו שמיני עצרת אבל עצרת דהיינו שבועות כ"ע מודו דבעינן לכם מפני שהוא יום שנתנה בו תורה. וה"ה שאר י"ט דפליגי והכי איתא בפ' אלו דברים:

ותבשיל של תרדין חשוב הוא:

כמוני היום שיש לי מעט משלי וכו' דקא מיבעי ליה אם לכבוד שבת מיקרי ג"כ הכרח כמו שאר דברים הכרחיים שצריך הוא לאחרים בשבילם או אם אינו הכרחי כמו שאר דברים הצריכים לאדם אשר בלעדם אי אפשר לו להיות:

תכף לאותה משנה עיין בדרישה:

ואל יאמר היאך אחסר פרנסתי וכו' קאי גם על עשיר והא ראייה שמביא ראייה מדתני תחליפא וכו' דקאי גם אעשיר ע"כ צריך כל אדם לצמצם בשאר ימים פי' הטור פשטה לעצמו שצריך לצמצם הוצאותיו בשאר ימות החול ולא שיקח מאחרים לכדי הוצאות כבוד שבת.

בני לוו עלי ואני פורע. עיין בדרישה:

שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת משום שכשקנה השניה כדי לאכול ממנו בימות החול ומצא שהיא טובה מהראשונה שהזמין לשבת ואכל הראשונה כדי שלא יצטרך לאכול השניה הטובה נמצא שאכלה לכבוד שבת נמצא שאכילת ראשונה לא היתה לשם מצוה אלא מה שלא אכל השנייה הוא היה לש"ש ונמצא עיקר המעשה לא היה לש"ש משא"כ הלל שכל מעשיו דהיינו האכילה היתה לש"ש שאמר ברוך ה' יום יום יעמס לנו ואכל בכל יום מה שנזדמן לו כדי שיהא גופו בריא לעבוד השי"ת. וכמ"ש רבינו לעיל סי' רל"א:

ברוך ה' יום יום יעמס לנו כך יש לגרוס ממה שאמר ר"א מזרחי בסוף דף צ"ג בפ' וישמע יתרו ע"ש ושם חילק בין מאכלים לכלים וחפצים. שגבי כלים גם ב"ה מודו שיש לשומרם לשבת ע"ש. בא"ז כתב. מצוה להכין ביום א' בשבת לשבת כמו שעשה שמאי ואע"פ שאמרו הלל הזקן מדה אחרת היתה בו שכל מעשיו היו לש"ש ה"פ שאע"פ שכל מעשיו לש"ש היתה בו מדה אחרת. אבל גם הלל מודה שמדת שמאי עדיפא טפי וכן משמע במעשה דההוא קצב דיש לעשות כשמאי ע"ש והביאו ד"מ בסי' ר"ן: