ואפ"ה בששי אסור מפני מראית עין כיון שהוא סמוך לשבת נראה כאילו שכרו בשבת עצמו כפירוש התוספות והר"ן אבל אין דעת רבינו כן מדאוסר דוקא בכלים שעושין בהם מלאכה אלא הטעם משום דמיחזי דעושה העכו"ם מלאכה בשליחותו ועיין בדרישה:

ומ"מ בד' וה' מותר בהבלעה שאין שביתת כלים מוטל על בעליו א"כ ליכא איסורא לישראל במלאכתו ומשום מראית העין נמי ליכא אלא דוקא כשראהו בע"ש יוצא מפתח ביתו דאז נראה כשרואה למחר עושה מלאכה זו בשבת שבשליחותו עושה ר"ל כאילו אומר עשה מלאכה זו בשבת כדי שיתן לו שכרו בשבת ונעשה בגרמתו המלאכה:

אבל להשאיל לו וכו' דכיון דאין לו שכר מזה לא בשליחותו הוא עושה ועיין בדרישה וא"ל והא איכא משום מראית העין דהרואה לא ידע שהשאיל לו אלא יסבור שהשכיר לו כמו בשכירות דחיישינן דהרואה יאמר שהוא פועל שלו וי"ל דשאני גבי שכירות דאף אם ידעו האמת שהשכירה עדיין איכא מראית העין שיסברו שהשכירה לימים ולא בהבלעה ולכך אסור משא"כ כאן דאם ידעו האמת שהשאילם לו אזי ליכא למיחש ולהכי לא אסרינן:

דשביתת כלים לאו דאורייתא ואפילו איסור דרבנן ליכא ולאפוקי ממ"ד דלב"ה שביתת כלים דאורייתא וכ"כ ב"י לקמן סימן רכ"ב:

ומ"מ בשבת אסור להשאילם לו לפי שהרואה סבור שהישראל צוה להעכו"ם להוליכו חוץ לבית בר"ה ולא ידעו שהעכו"ם נושאו לצורך עצמו כ"כ הסמ"ג והתרומה:

ואפי' ביום ראשון דכיון דטעמא משום שביתת בהמתו כי השכירו מיום ראשון מאי הוי ב"י:

ואפילו אם יפקירנה בינו לבין עצמו כו' מלשון זה משמע דדוקא בינו לבין עצמו הוא דאסור משום דלא ידיע מילתא אבל בפני ג' קלא אית ליה ושרי ואפשר דאפילו בפני אחד נמי שרי דלא אסור אלא בינו לבין עצמו דוקא. ב"י וע"ש שכתב שכן נראה לו דעת הרבה מחכמי ישראל: מחכמי ישראל:

בהבלעה ע"י הפקר ז"ל ב"י ונראה מדברי רבינו דאפילו בהפקר דבינו לבין עצמו קא שרי בס"ה דכיון שהופקע איסור שבת שרי ולא חיישינן בהא לרואים ומה שצריך ע"י הבלעה אינו מטעם שביתת בהמה אלא כדי שלא יראה כנוטל שכר שבת וה"ה שצריך שלא ישכירנה בע"ש לדברי האוסרים להשכיר כלים בע"ש וכ"כ בהדיא בסמ"ק עכ"ל. וכתב עיד הב"י ונראה דאפי' לדברי המתירים דווקא בהפקר בפני ג' מהני אבל בינו לבין עצמו לא דאל"כ למאי שייך למיחש שמא יזכה בה אחר ע"ש שהאריך עוד בזה:

שהרי אינו מפקירה כו' ומטעם זה אפילו הפקירה בסתמא בפני ג' נמי אין אחר יכול לזכות בה: