אין משלחין אגרות בע"ש וכו' ברייתא פ"ק דשבת והרי"ף והרמב"ם השמיטוהו משום דס"ל דבלא קצץ אסור לעולם אפילו ביום א' וכמ"ש רבינו בשם הרמב"ם בסוף הסימן ורבינו שכתבו פי' דמיירי בלא קצץ אלא ששכרו לימים דבר קצוב בכל יום בהליכתו ובחזירתו אלא שאינו מקפיד עמו מתי ילך ובע"ש אסור משום הרואה דכיון דשכרו לימים ושכרו בע"ש כשיוצא בשבת נראה כאלי התנה עמו כך. אבל מופלג לא מיחזי כאומר עשה מלאכתי בשבת ר"ן וב"י מביאו אבל אם קצץ ליכא למיחש משום הרואה דהא שמע דקצץ עמו וק"ל:

אפילו ע"ש סמוך לחשיכה מותר ובלבד שלא יתנה עמו שילך בשבת וכ"כ בסי' הרנ"ב:

אם פסק עמו בדמים כי ואם הבטיח לו שיתן לו שכרו אע"פ שלא קצץ כקצץ דמיא ומותר דסמכיה דעתיה דעכו"ם ועיין בב"י:

אין משלחין אותו בע"ש דאז אם לא ימצא שם מי שנשתלח לו הכתב ילך אחריו:

אא"כ קצץ והא דלא חיישינן משום מראית עין דלמא הרואה יסבור שלא קצץ. דעדיין ליכא אלא חששא אחת ודמיא לשאילת כלי ולא לשכירות כלי וכדפרישית לעיל סימן רמ"ו.

והרמב"ם כתב לא קצץ אסור לעולם פי' אפי' ביום א' אם אין שם איש ידוע וצ"ל לפירוש הרמב"ם מה שנקט הברייתא ע"ש כדי לאשמעינן דכשקצץ או יש שם אדם ידוע מותר אפי' בע"ש והטעם דס"ל דאסור לעולם לפי שנראה כתבו של ישראל בידו וניכר ביותר ומיחזי כשלוחו. סמ"ג: