ואחר שנתעטף בציצית יניח כו'. הא דציצית קודם תפילין משום שהוא תדיר טפי ועוד דמצות ציצית שקולה כנגד כל המצות ע"כ ראוי להקדים. נמ"י. ומהרי"ו כתב משום דמעלין בקודש ומיהו אם אין ציצית מזומנים א"צ להמתין. רמ"א. וב"י האריך כאן בשם הזוהר ושאר מפרשים ומסיק דהדרך הנכון לברך על טלית קטן בביתו וגם תפילין של יד ושל ראש מניח בביתו ואז יבא לב"ה ויתעטף בטלית הגדול ובזה יצא כל הדעות:

הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים וכו' בתפילין שבראש משעבד הנשמה שהיא במוח להש"י ובשל יד משעבד גופו לכך צוה לשום אותה נגד הלב שהוא עיקר התאות והמחשבות ויזכור את בוראו וימעט את הנאותיו. תוס' פרק היה קורא:

ויטול ידיו ויניח כו' וציצית לא חשיב מטעם שכתבת ולעיל סימן ב':

ויקרא ק"ש ויתפלל משמע שגם בשעת תפילה צריך שיתפלל ותפילין בראשו ב"י בשם ר"י:

כאילו מעיד עדות שקר כו' לישנא מעליא נקט רש"י. ור' יונה פי' דעולא ס"ל כיון שהוא קורא וקשרתם לאות על ידך וגו' ואין מניחם נמצא שמעיד שקר על עצמו שמה שאמר אינו אמת ואע"פ שעשה המצוה שיצא ידי ק"ש אפ"ה עובר עבירה מצד אחר שהעיד עדות שקר על עצמו. ור"י סבר דאפילו מצוה עצמו לא עשה בשלימות כיון שלא קיבל עליו עול מלכות שמים דהוי כמו שמקריב תודה בלא מנחה. ב"י ע"כ. הא דקאמרי כל הקורא ק"ש בלא תפילין ולא אמרו בלא טלית לפי שאינה מצוה וחובה כדלעיל סימן כ"ד. מורי:

כאילו הקריב עולה בלא מנחה שחייבו הכתוב להקריב עמה דכתיב ועשירית האיפה וגו' אף הקורא ואינו מקיים אינו גומר המנחה:

זבח בלא נסכים פי' עולה בלא יין המתנסך ע"ג המזבח אחר עולה וזבח והוא הדין דהוה מצי למימר כאילו הקריב עולה בלא מנחה ונסכים דהא עולה נמי טעונה נסכים אלא לישנא דקרא נקט עולה ומנחה זבח ונסכים. רש"י:

והקריב עליו כל קרבנות שנאמר ארחץ בנקיון כפי ואסובבה כו' אע"ג דלא נזכר תפלה בפסוק זה (ולע"ד נראה שהתפלה מרומז במלת כפי ע"ד נשא לבבינו אל כפים וכו') ה"פ והלא דוד ודאי לא היה כהן וא"כ מאי ואסובבה מזבחך ה' דקאמר אלא ודאי התפלה שהיה מתפלל בנקיון היא במקום קרבן שכל תנועותיה כתנועת הקרבן כמ"ש לקמן סוף סימן צ"ח הילכך נחשב כאילו סובב מזבח להקריב קרבנותיו ומיהו זה אינו אלא דוקא כשקרא ק"ש והניח תפילין דבלא"ה אין תפלתו תפלה גמורה דהא צריך לסמוך גאולה לתפלה כמ"ש לקמן סימן קי"א גם תפילין צריכין שיהיו על ראשו בשעת תפלה כמ"ש לעיל ועוד דאם תאמר דא"צ לעשות כל זה א"כ אינו ראייה מדוד לומר דנחשב כאילו הקריב כל הקרבנות דדילמא דוד עשה הכל וק"ל:

כי שם ה' נקרא כו' ודרשינן אלו תכילין שם ה' נקרא ר"ת שי"ן שבתפילין שבראש בעל הטורים פרשת כי תצא. וי"מ כי וראו כל עמי הארץ גו' אינו שייך כי אם בשי"ן שבראש שהיא נראית לעין כל והיא לאות גדול משא"כ באות יו"ד של תפילין של יד שאינה נראית דכתיב והיו לך לאות לך לאות ולא לאחרים לאות כדלקמן סימן רכ"ז בשם ר"ן:

שצונו המקום להניח ד' פרשיות דכתיב והיו לך לאות על ידך:

ויניח של יד תחלה בס"פ הקומץ תנא כשהוא מניח מניח של יד תחלה דכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך. וע"ל סימן כ"א:

ויברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין פי' והיא קאי ג"כ אשל ראש אלא בעבור דבשל ראש יש ד' בתים ושיני"ן והיא גמר מצוה הוסיפו עליו עוד ברכה על מצות. תוספות פרק הרואה. ולפי זה ברכת להניח שייכא על התחלה שמתחיל לעשות המצוה ועל של ראש שהיא סוף המצוה שייך ברכת על מצות ושניהם שייכים להדדי ועיין בדרישה:

וכ"כ רש"י והרבה מהמחברים וכ"כ ב"י ואומרים אחר הברכות ברוך שם כו' וכן הביא הב"י שהיה נוהג כן מהרר"י חביב:

ומברך עליהן משעה שמתחיל להניחן כו' ז"ל הרמב"ם וכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן לפיכך צריך לברך על תפילה של יד אחר הנחה על הקיבורת קודם קשירתם וקשירתם זו היא עשייתן ע"כ וכתב ב"י דהיינו טעמא דהרמב"ם דס"ל לא יברך קודם הנחה על הקיבורת אע"ג דכ"ש דהוא טפי עובר לעשייתן משום דבעינן שיברך קודם עשייתן בסמוך וקשירתם הוא עשייתן ואם היה מברך קודם להנחתן הו"ל קודם דקודם וכ"פ בש"ע וכן בשל ראש לאחר שיניחם על הראש קודם שמהדקם וכ"כ רמ"א שם ואע"פ שרבי' והרא"ש כתבו משעת שמתחיל להניחם צ"ל דלא באו אלא לאפוקי אחר קשירתם שהוא מיקרי הנחה. בגמרא פרק הקומץ סוף (מנחות דף ל"ה) וז"ל אמר שמואל תפילין מאימתי מברך עליהן משעת הנחתן איני והאמר שמואל כל מצות מברך עליהן עובר לעשייתן אביי ורבא דאמרי תרוייהו משעת הנחה עד שעת קשירה ופירש"י משעת הנחתן משמע לאחר שכבר הניחן ותירצו אביי ורבא דלא איירי אחר גמר הנחתן אלא משעת ההתחלת ההנחה. ע"כ. ומ"ה כתבו ג"כ רבינו ורא"ש משהתחילו להניח ולעולם ג"כ מיירי לאחר שהניחן על הקיבורת וכדעת הרמב"ם וק"ל:

ואם דיבר עבירה היא בידו כתב מהרא"י סימן ק"ז דאפילו למאן דס"ל דבח"ה אינו מברך על התפילין אפ"ה סח בין תפילין לתפילין עבירה היא בידו דאין עיקר הטעם משום שמביא את עצמו לברכה אלא שהסיחה עצמה עבירה וצריך לחזור ולברך. ובמרדכי כתב שאם סח לצורך תפילין לא הוה הפסק כמו גבי ברכת המוציא:

כיון שברכה שניה חוזרת גם אשל יד ר"ל על ברכה כל יד כי הברכה של יד שהיא להניח קאי על תפילין של יד ושל ראש עכ"ל רא"ף. וב"י הבין דברי רבינו דה"ק כיון דברכה על מצות היא על גמר המצוה וקאי נמי על של יד וכמ"ש לעיל ותמה על רבינו למה שינה מדברי הרא"ש כו' ע"ש ולפי דברי הרא"ף שכתבתי לק"מ:

ואפי' נשמטו ממקומן כו' צריך לברך ואם מחזיר אחד מהם מברך כמו שמניח תפילה אחת כדלקמן סימן כ"ו ודוקא במשמש בהם להחזירם דאז הוה כהנחה חדשה ולכן מברך להניח. אבל מ"ש התוס' והביאם ב"י דמברכין לשמור חקיו היינו משום דאזלי לטעמייהו דס"ל שיש לברך עליהן כ"ז שממשמש בהו אפי' אם כבר הם במקומן לכך כתבו לברך לשמור חקיו אבל להרא"ש ורבינו דאין מברכין אלא במחזירן למקומן אינו מברך אלא להניח עכ"ל ד"מ. ועי' בדרישה: