והוא מצטמק ורע לו וכה"ג אפי' בתנור מותר מצטמק כלומר מתמעט וכיון לשם שדים מצומקים כמ"ש בלשון צוה נצטוה ובלשון צדק נצטדק וכן כל תיבה שראש יסודו צדי"ק כשהוא מתפעל נותן ט' אחר צדיק כפירש"י בחומש ס"פ מקץ האריך רש"י בזה:

בן דרוסאי לסטים היה:

שהוא שליש בשולו ומדברי הרמב"ם בפ"ט נראה שחצי בישולו:

למעט חומה שהרי גילה דעתו דלא בעי חיתוי ואיכא הוכחה לפני אחרים ר"ן:

בקש שקורין שטוב"לי כן פי' התוס' והר"ן ריש פרק כירה ותבן הוא הנקצר עם השיבולת ע"ש ורשמתיה לקמן סימן שכ"ב ושרש"י פי' בע"א ע"ש:

או בגבבא שגובבין מן השדה:

ונטלו ממנו בשבת כו' וכתב הר"ן דף קי"ב ע"ב דדוקא בשבת אסור להחזיר אבל סמוך לחשכה אפי' אינו יכולה להתחמם קודם חשיכה מותר כשאר כל מלאכות דמתירין ב"ה אם מתחילין עם השמש ולא כמ"ש התוס' אבל לפי מ"ש רבינו בס"ס זה דאפי' מבעוד יום אסור להחזירה צ"ל הא דכתב רבינו ונטלה ממנה בשבת לרבותא נקט דאם נטלה הימנו מבעוד יום פשיטא דאסור להחזירה בשבת אלא אפי' נטלה בשבת אסור להחזירה ואפי' מיד ולא כמ"ש הר"ן בשם הירושלמי דבכה"ג בכל ענין מותר לאפוקי אם החזירה סמוך לחשיכה אינה אסורה בכל ענין כמ"ש בסמוך נמצא שנקט מילתא דפסיקא:

ותנור פי' כו' פירש"י מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה משמע דדוקא בתנור שפיו למעלה קאמר גמרא דנפיש הבליה מכירה וכ"כ ר"ן וכלבו ור"ח ב"י. כתב הר"ן דקטומה א"צ לקטום כל צרכו כלומר א"צ לקטום עד שלא יהא ניכר שם אש כלל וכן משמע דברי הרמב"ם ומהגמרא ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ב"י.

אפילו אם הוא גרוף וקטום ז"ל הרמב"ם הואיל והבלו חם ביותר אינו מסיח דעתו וחוששין שמא יחתה בזו האש המעוטה אע"ג שהוא אש קש וגבבא או מכוסה ולמה אסרו לשהות בתנור אע"פ שגרוף מפני שהגורף אינו גורף אלא רוב האש בעצמה וא"א לגרוף כל האש עד שלא תשאר ניצוץ אחד מפני שהבלו חם ושמא יחתה כדי לבער הניצוצות הנשארות בתנור עכ"ל:

וכופה כו' מפרש בגמרא דכופח נפיש הבליה מדכירה וזוטר מדתנור:

וכל זה בענין שהייה לצורך הלילה כו' מ"ש לצורך הלילה דאילו לצורך היום אפי' לא הגיע למב"ד ולא גרוף וקטום מותר לשהות דמסיח דעתו לחתות עוד תירץ ב"י דאורחא דמילתא נקט דלצורך היום דרכן להטמין שלא יצטנן ע"ש:

והקדירה יושבת עליו או שהיא תלויה באבנים כו' כן הוא בש"ע וכן משמע מדכתב אח"כ אבל הטמנה על גבי גחלים כו' הלא בלא גחלים נמי אסור כשהיא תלויה בחלל. אמנם ממ"ש רבינו בסמוך משמע להדיא שלא גרסינן או שהיא תלויה כו' דכתב ודוקא על גבה כגון על שפתה או על כסוי שעל חללה ולא הזכיר שהיא תלויה באבנים. וגם משמע כן מדכתב אח"כ אבל לתוך חלל הכירה כו' אסור הרי קמן להדיא דאסור אם הוא לתוך תלל הכירה אע"פ שאינו ע"ג גחלים כלל. ולפי מאי דגרסינן או היא תלויה ה"פ פי' כיסוי של ברזל מונח על פה חלל הכירה והקדירה יושבת עליו או שהקדירה יושבת ע"ג אבנים שבתוך הכירה בענין שאין הקדירה נ געת בגחלים ומש"ה היכא דגרוף וקטום דגלי בדעתיה שאין רוצה לחתות בגחלים שרי. אבל הטומן גלי דעתיה דמקפיד שלא יתקרר אסור:

דקי"ל הטמנה בדבר כו' אסור דחיישינן שמא יטמין ברמץ. ועוד שמא יחתה בגחלים כדאיתא בפרק ב"מ דף ל"ד ע"ב:

כל דבר שאסור להשהותו לדעת רש"י ור"י בבשיל ולא הגיע למב"ד דאי לא בשיל כלל או בשיל והגיע למב"ד משרא שרי להשהות ולהרי"ף והרמב"ם אפי' הגיע למב"ד מיירי. ב"י ע"ש:

ובעבר ושהה אסור בשניהם עד מ"ש בכדי שיעשו עי"ל בסימן שי"ח:

כגון על שפתה כו' פי' ששולי הקדירה עומדין על דופן הכירה לא על חללה או ששם כיסוי על פי הכירה והושיב הקדירה על אותו הכיסוי אבל כל ששולי הקדירה ממלאים את חלל הכירה מיקרי לתוכה. ב"י:

שפינהו ממיחם למיחם פי' ורוצה אח"כ להחזיר למיחם הראשון משום דהוה כהניחם על גבי הקרקע מיחם פירש"י בפרק כירה קומקמוס של נחושת והוא יורה קטנה שמחממין בו חמין מיחם חמין למזוג בו היין. רא"ף:

אבל כל זמן שלא נתבשלה כו' דבזה לא גזרו אטו שבת דלא חשדינן לישראל שיבשל בשבת:

וכופח אם הסיקו בקש ובגבבא דינו ככירה פי' והוא גרוף וקטום כמ"ש לעיל אבל ב"י כתב לעיל דאינו מוכרח ע"ש: