אם באתי לכתוב כו' כל מלאכת שבת אנו לומדין ממלאכת המשכן דמדהקדים איסור שבת למלאכת המשכן וכתיב ששת ימים תעשה מלאכה שפי' של בנין בהמ"ק דאל"כ למה סמך מצות שבת למלאכת המשכן וכן במדרש וביום השביעי קדש שבת שבתון פי' שתשבות מאותן המלאכות עוד איתא בגמרא דריש ר' נתן מדכתיב שם בהאי עניינא בפרשת ויקהל אלה הדברים אשר צוה ה' וגו' אלה בגימטריא ל"ו דברים ב'. הדברים א'. הרי ל"ט ומצאתי בספר ישן טעם למה דרשו טפי אלה הדברים זה ממ"ש בכמה מקומות אחרים שכשתמנה התיבות מאלה הדברים כו' עד ויאמר משה כו' תמצא ל"ט תיבות ע"כ וכשתמנה מריש הענין מפרשת ויקהל כו' עד לא תבערו אש בכל מושבותיכם תמצא מ' תיבות וחד לא פגום:

דחיישינן דלמא נפיל פירש"י דסנדל אינו יכול להדקו ולקשרו יפה כמו מנעל:

לא יצא האיש בסייף אפי' חגור בה גמרא ותריס היינו מגן ואלה בל"א קאלבין ובלשונינו קורין אותו קייל וקסדא עיין בדרישה:

ולא במגפים הן אנפלאות של ברזל למלחמה וכולם אסורים משום דנראה כיוצא למלחמה.

ולא יצא בתפילין ומפרש בגמרא אפילו למ"ד שבת זמן תפילין הוא אסור דלמא אתי לאתויי בר"ה. וצריכין לחלק בין הא להא דלעיל ס"ס רנ"ב שכתב שאדם יכול לצאת בתפילין סמוך לחשיכה ולא חיישינן שמא ישכח ויצא בהן משתחשך שאסור להסיח דעתו מהם בעודם בראשו וכתב ב"י וכ"ש כשהם בידו ע"ש וא"ל לפי' גם כאן לא ה"ל למיגזר שמא אתי לאתויי בר"ה דשאני התם דמכח דאסור להסיח דעתו מקדושת התפילין ידע שמכח קדושתם אסור לצאת בהן או להניחן בשבת משא"כ כאן שמכח קדושתן לא ידע חיישינן שיוליכן ד' אמות דלמ"ד שבת זמן תפילין הוא הרי הוא כיומא אחרינא דמותר לטלטלן למקום שירצה באם ישכח שבת וק"ל:

דלמא מחייכי עליה כו' כבר כתבתי בדרישה שזהו כפירש"י בשם רבותיו עד ועוד פי' דבירושלמי מפרש דלא לחשדיה דטעין לחבריה תותי כנפיה. וללכת יחף שרי ומיהו אין נכון לעשות כן אפילו בחול כדאמרינן בע"פ ד' מנודין לשמים וא' מהן המונע מנעלים מרגליו תשובת מהר"ם מ"ו:

ואם יצא פטור כ"כ הרא"ש משום דה"ל הוצאה כלאחר יד כלומר מאחר שאין דרכו לצאת במחט הוי מוציא שלא כדרך המוציאין ופטור ב"י. ונ"ל אפילו כשהיא בידו וכמ"ש לעיל סוף סי' רנ"ב:

פטור אבל אסור מפני שהוא חידוש ודילמא שליף ומחוי:

אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולאשה אסור גם לאיש וכן הדין לדידן שיוצא האיש גם בטבעת שאין עליו חותם ומחשב תכשיט גביה אפ"ה פטור אבל אסור כיון שהוא תכשיט גם לאשה רבינו ירוחם וב"י ע"ש. ובסימן ש"ג כתב בעל התרומה לדידן דלית לן רשות הרבים מותר לצאת בו ושם כתב ב"י דה"ה נשים בטבעת חותם. וזה עיקר:

ולא נגר בקיסם שבאזנו בל"א וויר"א והנגר תולה באזנו בצאתו בשוק להראות בו מהו אומנתו כי בו משרטטין הנסרים ליישרן כעין שעושין עתה הנגרים:

ולא סורק במשיחה בצואריו פירש"י דף י"ד ע"ב סורק בגדים בקוצים שקורין קרינ"ש ובמשיחה קושר הקוצים גם הבגד קושר ומחבר בו ב' ראשים כשמותחו על יתידות האומנים לחובטו במקלות לזקוף את שערו ותולהו הסורק בצווארו בצאתו לשוק סי' שהוא סורק:

שלא תתלכלך פי' בגדיה בדם נדתה והטעם דכל זה אצולי מטינוף הוא ומלאכה שאינה צריכה לגופה היא דלר"י חייב ולר"ש פטור וע"ל בסימן רע"ח שכתבתי פלוגתת הפוסקים בזה ב"י:

שלא תצטער שנופל על בשרה ומתייבש ומצטער מחמתו:

אין הקטע כו' עיין בב"י ובדרישה:

פירוש מי שנקטעה רגלו רגל אחד רש"י ועיין בסמ"ג דף י"ח שמפרש בע"א דמיירי שנקטעה שני רגליו ועושה במקומן דפוס של עץ כמין קב שלא יבחנו בני אדם שאין לו רגלים וכופף לאחריו אותן ב' רגלים ועושה שתי סמוכות של עץ דוגמא משקנצ"א בלעז ונותן בהן ארכבותיו וקושר הסמוכות בארכובותיו וסמוכות אלו מתיר בסיפא והולך כדרך במקלו ע"ש:

וכן קטע שאינו יכול כו' שיבשו וקווצו גידי שוקיו:

ועושה סמוכות לראשי שוקיו של עור או של עץ לראשי שוקיו התלויין וכשהוא נשען ע"י ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת. רש"י:

אסור לילך בהן דאיידי דתלוי ולא מנחי אארעא זימנין דמשתלפי רש"י גם כאן כתב רבינו ירוחם דלא מיתסר אלא הסמוכות אבל בכסא וספסלים קטנים שבידו יכול לצאת דה"ל כמו מקל דשרי בסמוך וכ"כ התוספות והרא"ש ע"כ:

אבל קטע שגורר שוקיו כו' פי' רש"י יש קטע בשתי רגלים והולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור לשוקיו יוצאין בהם בשבת דתכשיט דידיה הוא:

ואם רבים צריכין לו עיין בדרישה:

ואין יוצאין באנקטמין משנה ס"פ במה אשה ובגמרא מאי אנקטמין א"ר אבהו חמרא דאכפא רב פפא אמר קשרי רבה בר רב הונא אמר פרמי ותפסו פי' שלשתן לדינא. פי' בגדים גסים ואין בהם משום משוי כי דרך לצאת בהם מפני הגשמים וה"ה בלא גשמים נמי שרי אבל בקופה דלא דרך מלבוש אלא משוי לא יצא. אשר"י:

יוצאין בזגין כו' כשאין בהם עינבל ואין משמיע קול:

אבל אינם ארוגין לא פירש"י דילמא שליף ואתי והתוספות פי' שם דילמא מיפסק ואתי לאתויי ד' אמות בר"ה:

אין יוצאין בקמיע שאינו מומחה ת"ר איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין פירש"י דעיקרין של שרשי סמנין קרוי נמי קמיע. וכ"כ הטור לקמן:

יוצאין בו דאז תכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו רש"י:

ורפאו שלשתן עיין ב"י:

ל"ש איתמחי קמיע ולא גברא כו' וא"ת היאך אפשר שנתמחה האיש ולא הקמיע והלא כיון שהאיש מומחה לכתוב לחש זה א"כ איגרת זו ודאי תועיל תירצו התוס' דנ"מ שאם אבד המחאתו כגון שכתב ג' קמיעות ולא הועילו אם הומחה הקמיע מועיל אפילו אבד המחאתו וכן צ"ל מ"ש איתמחי גברא כו' ואיתמחי איגרות הללו כו' ר"ל שאיתמחי איגרות הללו כו' אף אם זה האיש אבד המחאתו נשארו האיגרות הללו מומחים לעולם לכל אדם. ובזה יתורץ ג"כ קושיא שיש בלשון המחבר מה לו להזכיר הדבר הפשוט אפי' בדרך כ"ש אבל במה שאמרתי הודיע לנו חידוש גדול עכ"ל ביאור שהביא ב"י:

וריפא בו ג"פ אפילו לאדם אחד דאיכא למימר מזלא דחולה זה גרם אפ"ה מחמת קמיע עדיף:

מומחה לכל אדם פי' כל אדם יכול לצאת בה:

וכ"ש איתמחי גברא וקמיע עיין בב"י ובתוס' פרק במה אשה (שבת דף ס"א) מ"ו:

וכל אחת הועילה לג' אנשים דכיון שכל אחת הועילה ב"פ אצל ג' בני אדם לא אמרינן מזלא גרם וה"ה אם לא הועילה אלא אחד ג"פ והשנים לא הועילה אלא כל אחד פעם אחת דאז ג"כ איתמחי גברא ואותה לבדה היא מומחה:

בביצת החרגול הוא מין ארבה כ"כ הרמב"ם בפי' המשנה ז"ל רא"ף ובהג"א כתב וז"ל ואם חולי שיש בו סכנה אם יסיר ממנו הקמיע מותר לכנוס בה לבית הכסא. ואם אין בה סכנה אם יסיר הקמיע אסור ליכנס בה. וא"כ אסור לצאת בה דכי עייל לב"ה שרי ליה ואתי לאתויי ד' אמות ועיין בגמרא פרק במה אשה כי משמע שם בגמרא דאין חילוק ומותר בכל ענין כשהוא מחופה עור וכ"כ בסמ"ג דמותר ליכנס לבה"כ בקמיע מומחה אע"ג דכתב בה שמות כיון שמחופה עור וצ"ל דבכה"ג איירי כשאינה מחופה עור עכ"ל:

ובמסמר הצלוב פי' שלוקחין מסמר מעץ הצלוב כן פי' הרמב"ם בפי' המשנה מ"ו:

וגם יש בו משום רפואה שלחלוחית היוצא מן הכסף יפה למכה וגם הצורת מטבע יפה לה לרפואה ולכך קושר לה דוקא מטבע. גמרא דף ס"ה ע"א:

אין יוצאין בסנדל המסומר כי על ידו נהרגו הרבה לכך גזרו עליו פ' במה אשה (שבת דף ס"א ע"א). ובגמרא מפרש צורתו ומפרש שם דלא גזרו אסנדל שאינו מסומר אלא באותה גוונא שנעשה ביה המעשה והמעשה בשבת היה לכן ג"כ לא גזרו עליו אלא בשבת וגם בי"ט שדומה לשבת דאסור בעשיית מלאכה:

ומ"מ נהגו בהן איסור פי' בסנדלות שדומה קצת לגזירת סנדל המסומר אבל מנעלים המסומרים כדי שלא תאכל הקרקע את המנעל פשיטא דשרי וכן ראיתי הלכה מאמ"ז ועיין בר"ן מ"ו:

או במעות הצרורים לו כו' כתב מהר"י אבוהב ז"ל בשם א"ז שחכמי צרפת מתירין אם הם תפורים והאגור כתב בשם מהר"י מולין ז"ל שיותר נראה להתיר מלאסור אם הוא נושאם כדי שלא יגזלוהו או איזה פסידא כי הוי כלאחר יד כו' ולבסוף כתב ב"י בשם תשובת מהר"ם לאסור וכן פסק ב"י ע"ש ורמ"א כתב שיש לסמוך על המתירין בשעת הדחק שאינו יכול לישב בבית ע"ש:

וכל שאינו להתנאות ז"ל הגמרא אמר עולא אסור לעשות מרזב בשבת אמר רב פפא נקוט האי כללא בידך כל אדעתא דלכנופיא אסור כל להתנאות שרי ופירשו התוספות והרא"ש מרזב היינו טלית של ארבע כנפות ולוקח שני צדי רוחב טליתו של צד ימינו ונותנם על כתף השמאלית דאינו פושטו על כתף אלא מקפל ומונח על כתיפו והיינו דקאמר מאי מרזב כיס דכשהוא מונח כמו שפירשתי יש בו כיסים מרובים וכל כיס נראה כמין מרזב והיינו אדעתא דלכנופיא כדי שיוכל ללכת מהרה ולא יכביד עליו טליתו אסור אדעתא דלהתנאות שרי והיינו כשאין צידי טליתו מקובצים אלא מצד אחד מונח על כתיפיו אצל צווארו וצד הא' נוטל על שכמו עד הזרוע ואין בו משום כיס עכ"ל ומסיק ב"י וז"ל ומכל אלה הדברים למדנו דהני מלבושי דידן מותר לתפוס קצתן בידו ולהגביהן כדי שלא יתלכלכו שוליו בטיט ואפילו מכוין כדי שלא יעכבהו מללכת דדוקא בטליתות שלהם שהיה יריעה אחת מרובעת כעין טליתות של מצוה ולא היה מוציאים ידיהם לחוץ אלא מתעטף בהם ומקפלן ומניחן על כתיפו דבכה"ג הוא משוי אבל מלבושים דידן כשהוא לבוש בהם ומוציא ידיו מתוכה אפילו מגביה שוליו לעולם דרך מלבוש הוא. ועוד אפילו בטלית שלהם לא אסרו אלא להניח על כתיפו ע"ש שהאריך:

כגון לולאות פי' הלולאות כל א' מחובר בבגד בב' ראשיו ואם נפסק ראש אחד השני עדיין תחובה בבגד:

שמא יעבירנו כו' ז"ל ב"י נראה דלא מיירי אלא בכובע שאינו עשוי אלא להגן מפני השמש אבל כובע שאדם מכסה בו ראשו אפי' כי לא מהדק שרי דאע"ג דנפיל לא אתי לאתויי שאין דרך בני אדם לילך בגילוי הראש:

ואי מיהדק שרי או שהוא עמוק שראשו נכנס לתוכו ואין הרוח יכול להפריח מראשו או שהוא קשור ברצועה תחת גרונו. תוס' והגהות:

שאז ניכר שהן תפילין לאפוקי אין בהן רצועה אז איכא למיחש שמא קמיעא הוא דלפעמים טרח אינש לעשות קמיעא כעין תפילין כ"כ הרי"ף והרא"ש:

ופושט וחוזר ולובש כתב הר"ן אפשר דלא שרי אלא במציל לרה"י אבל במציל לרה"ר מודה דאסור משום משוי פי' כיון שלבש כ"כ יותר מדרך לבישה אבל לא קי"ל כוותיה ועיין בב"י:

מי שנשרו כליו במים פירש"י שנפלו במים וכן פי' התוס' ודחו פירש"י דפ' במה אשה דפי' שם שנשרו במי גשמים ע"ש:

מסתפג אדם באלונתית כגון הרוחץ במי מערה או במי טבריא וכתב הר"ן וטעמא דלא חיישינן דילמא אתי לידי סחיטה כיון שכל הרוחצים מסתפגים אם אתה אוסר עליו להסתפג אף אתה אוסרו ברחיצה וא"א שאין הדבר עומד כדאיתא בפרק כירה עכ"ל: