ולא ברצועות שבראשה אכולה קאי. רש"י:

בשעת טבילה ודילמא מתרמי לה טבילה של מצוה גמרא:

ובלבד שלא יהיו מטונפים בריש פ' במה אשה כיון דמטנפי מיקפד קפידא פירש"י מיקפד קפידא להיות בראשה בשעת טבילתה מפני שהמים ממחים את הטיט ומלכלך בשרה מן הטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דהא עיילי בהו מיא מיהו כיון דשקלה ליה משום טינוף אתי לאתויינהו וכ"כ האשר"י וכתב עוד הרא"ש וי"מ דמטנפי כגון שחוטין מוזהבין ויפים ומטונפים מחמת המים כו' ולא דמי לבגדים שהיא צריכה לפושטה בשעת טבילה ולא חיישינן דילמא אתי לאתויינהו לפי שהבגדים היא לובשת מיד אחר הטבילה אבל דברים קטנים חיישינן שמא תוליכם בידים עכ"ל הרא"ש וע"ש בפירש"י שסתר פי' י"מ וע"כ נ"ל שתיבת שחוצץ שכתוב כאן בפנים טעות הוא עכ"ל רא"פ. וגם לפירוש זה צריך להגיה שאז דרכה להסירה כו' וכ"כ מ"ו ז"ל ומסיק א"נ י"ל שכתב הטור לפי פי' רבותיו של רש"י ז"ל שפירשו כל מידי שמקפיד עליו משום טינוף חייץ אף שרש"י הקשה על פירושם מ"מ אפשר שהטור ראה דבריהם ודו"ק עכ"ל:

אבל בקטלא שבצווארה כו' עיין פי' לקמן בסמוך:

אלא עד הלחיים פירש"י שכורכתו על ראשה ותולה על הלחיים מכאן ומכאן הרמב"ם וש"ע:

אבל אם קשורין בשבכה שרי דאי שלפי ליה מגלי רישא לפיכך בתולות אסור. רמ"א:

והוא מטלית כו' כ"פ הרי"ף אבל רש"י פי' כיפה ואיצטימא בע"א ע"ש: ופירש"י ברזנג"א ז"ל רש"י כמין נושקא ומציירין בה כמין עיר וביאר הרא"ש דבריו שהוא תכשיט עגול ויש באמצע לשון שבו מחברין אותו למלבוש וכן בש"ע:

כלילא פירש"י על פדחתה היא קושרתו מאוזן לאוזן ע"כ ועיין בב"י:

חרוזות בחוט אסור דמגו דחשיב חיישינן דילמא שלפא ומחויא רש"י:

והוא בגד חשוב כו' כן הוא דף ק"פ ע"ב:

על המטלית שרי דאינו חשוב כ"כ ועיין בתוס' דף ע':

רצועה רחבה כשהיא רחבה אף שמהדקה אינו מזיק לה:

אבל יוצאה בנזמי האוזן פירש"י משום דטריחא לה מילתא למשלף ואהדורי מפני שאזניה מכוסות בקישוריה וכתב רמ"א ובמקום שנוהגין לגלות האזנים אסור פי' היכא שאינן מהודקים יפה ויכולה להוציאם. ונראה להביא ראייה לדבריו ממ"ש רבינו בסמוך בסי' זה ז"ל הבנות הקטנים שנוקבים אזניהם כו' עד אם הם צבועות אסור לילך בהן:

שמחלקת בה שערה ע"ל בסוף הסימן אפי' אם הוא עשוי להתקשט בו דאז אינו משוי אפ"ה אסור דילמא משלפו תוס'. כתב ב"י דהיינו במחט שאינה נקובה כו' ע"ש. וי"ל הגהות ר"פ ז"ל הגמרא טס של זהב יש לה בראשה בחול חולקת בה שערה ובשבת מניחתה כנגד פדחתה וע"ש בתוס' עכ"ל:

יכולה לצאת בה דכיון דלצניעותא עבידא לא משלפי:

ואם יצתה חייבת ואפילו מעמדת בה קישוריה דכיון שאין דרך להעמידה במחט נקובה לא הוי תכשיט והוי כמשוי ב"י ופירוש קשורה כתב הרא"ש והתוס' שתוחבת המחט לתוך השבכה שלא יצאו שערה חוץ לקישוריה. ופירש"י נושקא על שם שמכבנת וסוגרת בו מפתחי חלוקה פי' דרכה לכך אבל עתה אינה יוצאה בו אלא כדי להתקשט אבל אם גם עתה תוחבה שם כדי לסגור ומבלעדו לא היה מסוגר מותר וכ"כ המרדכי וכן בב"י בד"ה לא תצא במחט ע"ש:

שמתקשטת כו' פירש"י ואשה שריחה רע טוענתו ואינה חייבת עליו מפני שהוא תכשיט אבל לכתחלה אסור משום דילמא משלפי:

אם הוא של זהב לא תצא כו'. דכיון דמשונה הוא במראה משאר שיניים דילמא מבזו לה ושקלא ליה וממטייה אבל של כסף שדומה לשיניים וכ"ש שן דאדם מותר:

יוצאה בחוטי שער מצאתי כתב בהג"ה אלפסי החדשות דמותר לאשה נשואה לגלות פאה נכרית שלה ל"ש אם היא עשויה משערותיה או משער חבירתה דאין שער באשה היה ערוה אלא דוקא שערותיה המדובקים בבשרה אבל לא בתלושין עשויה לכסות שערותיה האחרות אע"ג דעבדה לקישוט שתהא נראית בעלת שיער עכ"ל ד"מ ונראה דה"ט דמותר כאן בהכי לצאת טפי מחוטי הצמר שבראש הסימן ולא חששו ה"נ דילמא איתרמי לה טבילה ואתי' לאתויינהו דהא הני שערות בודאי מחוברין בבשר ויש בו משום חציצה דשאני הכא דהאי פאה נכרית הוא כשאר א' ממלבושים דאינו הולך זולתן א"כ בשעת טבילה מניחן בביתו משא"כ בהא דלעיל:

ובלבד שלא תצא כו' ופירש"י משום דשחורה על לבינה נראין הן ומאיס ודילמא מחכו עלה ואתיא לשלופי ומייתי:

והרמב"ם ז"ל התיר כו' דהאי דאסור זקנה בשל ילדה משום דאתי' לאתויי דשבח הוא לה משא"כ בילדה בשל זקנה דגנאי הוא לה דודאי לא אתיא לאתויי ועיין בב"י שתמה על דברי הרמב"ם שלפי דבריו תני תנא שיקרא ועיין בדרישה:

ומסופקני בפי' סוגיית הגמרא אם הא דתנן ובלבד שלא יתן לכתחלה גם ע"ז קאי או לאו. בכבול כיפה של צמר והוא כיפה של צמר דלעיל ופירש"י עשוי ככובע תחת השבכה וחיישינן דילמא שלפי לה מתחת שבכה ואינה מגלה ולא כן פירש המחבר לעיל רא"פ. וכאשר פי' המחבר כיפה לעיל כן פי' כבול שבכאן כי שניהם אחד הוא מ"ו:

ויוצאה בחצר כו' כדי שלא תתגנה על בעלה פירש"י מש"ה התירו לה קצת קישוטים לצאת בהן בחצר וכתב הרשב"א דחצר לאו דוקא אלא ה"ה בבית עיין בב"י כאן ובסוף הסימן דכתב טעם דילמא תשכח ותצא בהן לר"ה:

ואל יהו מזידות ז"ל ב"י ומ"מ צריך להזהר הנשים שלא תצאנה אלא במחטים שהן צריכין לעמוד קשוריהן ולא יותר כי בזה שאין להן תועלת בו ישמעו לנו ע"כ ור' שמשון מצא כתוב בשם רב שר שלום דדבר שהוא רגילות להראות זו לזו אסור וכשאינם רגילות מותר והני נשי דידן אינן מראות טבעותיהן ותכשיטיהן ומש"ה מותר לצאת בהן ע"כ וכ"כ רמ"א בש"ע מטעם דנשים דידן שכיחי גבן תכשיטין ויוצאין בהן אף בחול משא"כ בימיהם שלא היו רגילים לצאת בהן כ"א בשבת והוי חידוש להן דאז איכא למיחש דילמא משלפי:

אסור נמי לדידן וב"י כתב דלרבינו ירוחם שכתב שהואיל שבזמן הזה נוהגין האנשים לצאת בטבעת שאין עליה חותם ונשים בטבעת שיש עליה חותם הרי להם כתכשיט:

חוץ מהפנים פירש"י חוץ מן העינים מותר לצאת בו ז"ל ב"י ולא ה"ל לרבינו ללמוד דין זה מהרמב"ם שכן משמע בהדיא בגמרא ולפי נוסח דידן שאין כתוב בהם תיבות מאתמול א"ש דס"ל אם כבר פרפה אינו מטלטל המטבע אלא אגב הטלית ומה לי פרכה מע"ש ומה לי פרפה בשבת וזה ודאי חידש הרמב"ם אלא שבספרי הרמב"ם החדשים כתוב על ואם פרפה מבחוץ פירוש מע"ש:

סרק על פניה פי' צבע אדום. אבל יכולה לחלק שערה היינו לעשות השייטי"ל ועל ידי כלי אסור אבל באצבע בעלמא נהגו להקל רמ"א: