חוץ מכלים שאדם חס עליהם טעם איסור טילטול מוקצה כתב רבינו לעיל ריש סי' ש"א שלא יבא לפנות כל חפציו מפינה לפינה לפי שהוא יום בטל ממלאכה עוד כתב הרמב"ם טעם כדי שיהא שביתה ניכרת אף לטיילין ולבעלי קרנות שכל ימיהן הם שובתים ממלאכה לכך אסרו להלך ולדבר ולטלטל כבשאר הימים. והראב"ד כתב טעם האיסור טלטול מוקצה משום גדר הוצאה וכן הוא בפרק כל הכלים עיין בב"י בהקדמת זה הסי' שמחלק דיני מוקצה לכללים וכל כלל וכלל לפרטים:

או אפילו אם צריך לו כו' וכיון דאסור לצורך גופו כ"ש דאסור לצורך מקומו דלצורן גופו עדיף מלצורך מקומו עיין בב"י:

כגון קורנס של בשמים ונראה דה"ה דאסור לשתות במדוכה מה"ט ועיין בדרישה.

אפי' לצורך הכלי מותר אבל שלא לצורך כלל אסור כ"כ ה"מ והר"ן חוץ מכתבי הקודש ואוכלין כתב הר"ן דמותר לטלטלן אפי' שלא לצורך

ושברי זכוכית כו' אפי' מונחין במקום שאין לחוש שיזיק אדם בהן וק"ל ועיין בדרישה:

אבל אם אינם ראויים לשום מלאכה לא נראה דהיינו דוקא לטלטלן לצורך גופן שלא יגנבו אבל לצורך גופו או למקומו מותר הואיל דאתי מתורת כלי כמ"ש הרא"ש בקליעי אגוזים שמותר לצורך מקומו:

שנשברת בחול ז"ל ב"י ותימה כיון שכתב רבינו בסמוך דאפילו נשברה בשבת שרי לטלטלן כיון שראויין לכסות כלים למה כתב כאן שנשברה בחול ושמא י"ל דהתם בכלים שנשברו והכא בכלי שנשברה ממנו חתיכה וכדדייק לישנא דרבינו דכיון שהכלי עדיין משמש תשמישו הראשון וחתיכה זו שנשברה ממנו לא היתה ראויה לשמש בפני עצמה קודם שנשברה ועכשיו שנשברה היא ראויה לשמש בפני עצמה הוה נולד עכ"ל. ול"ד למ"ש בסמוך כל הכלים הניטלים דלתותיהן שנתפרקו מהן ניטלות אפי' נתפרקו בשבת דהתם שם כלי הראשון עליו דהא ודאי יחזור ויחבר הדלת להכלי ועוד שגם מתחילה בשעה שהיתה מחובר להכלי היה לו שם דלת בפני עצמו ובזה נ"ל מיושב נמי מ"ש אדין זה אם זרקה מבע"י לאשפה כו' ולא כתב זה לעיל בבבא ראשונה אלא כיון ששם מיירי שנקבע ונשבר הכלי חתיכות גדולות אין דרך לזורקן לאשפה משא"כ כאן ודו"ק ועיין בדרישה:

אפי' במקום שאין כלים כו' דכיון דבמקום כלים שראוי לכסות בה שם כלי עליה אף כאן לא פקע שם כלי מינה רש"י וצ"ל הואיל שהכלים מצויים אלא שבמקום זה אינם מצויים משא"כ בצביות ונעמיות דצריך יהיה לו כמ"ש לקמן בסי' זה:

ואסור להחזירם גזירה שמא יתקע בחזקה בסכין וביתידות והוי גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש:

שירי מטלניות ז"ל הגמרא שירי פרטמאות ופירש"י והרי"ף פרטמאות טליתות כדאמרינן רב עמרם חסידא רמא תכלתא לאינשי ביתא ועיין בדרישה:

אע"פ שמלאכתו לאיסור פי' הדפוס מ"מ מותר לטלטלו לצורך המנעל ועיין בדרישה דהיינו לצורך מקומו:

סנדל שנפסקה ז"ל ב"י ופירש"י שהסנדל יש לו ב' מקומות שקבועים בו הרצועות אחד מבחוץ ואחד מבפנים לבין הרגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו אע"פ שתיקונו ניכר וגנאי הוא מ"מ לצד פנים לא מתחזי וכשנפסק החיצונה אינו הגון שוב לתקנו עכ"ל. ונ"ל מ"ש כעין שיש למנעלים שלנו הם המה שאין להם עור ע"ג הרגל רק רצועה א' מחוברים זה לזה והרצועה חוגרן מע"ג הרגל יחד בחגור שמחובר בראש אחד מן הרצועה ונקראין בל"א פנטאפי"ל וכן פירש"י בהדיא אסנדל בפ' אלו קשרים ד' י"ב ע"ש:

ואם הוא בכרמלות כו' אע"ג דלאו מנא הוא מ"מ כיון שהוא דרך מלבוש ולצורך התירו בכה"ג ולכאורה נראה דה"ה בר"ה עושה כן ומותר אלא שהמעשה כך היה בגמ' דף קי"ב ע"ש או שמא לא הקילו מסברא דלא מקצה מדעתיה כו' אלא בכרמלית ז"ל הראב"ד דהיינו טעם דשרי משום דכרמלית דלא מנטר לא מקצה ליה איניש מדעתיה עלויה לטלטלו ע"י גמי אבל בחצר דמנטר מקצי ליה אינש מדעתיה עד דמתקן ליה ולא משום הפסד ממון נגעו בה:

ואם תחבו בו כלי כגון קנה של אורגים:

אפילו אחד מירכותיה כו' פירש"י כעין רגלים אסור שמא יתקע ועיין בדרישה:

לבנים שנשארו מן הבנין מותר לטלטלן דמעתה לאו לבנין קיימי אלא למזגא עליה ותורת כלי עליה:

אסור לטלטלן ואפילו לצורך גופו כגון לכסות בו הפך אסור דאינו דומה לשברי כלים דאתיא מכלים וכ"ש דאסור לצורך מקומו:

קוץ המונח בר"ה כו' דחיישינן שמא יזוקו בה רבים ובמקום היזקא דרבים לא גזרו רבנן וכבר כתבתי לעיל בשם ע"ו דאם יש נכרי עדיף לטלטלו ע"י נכרי:

אפי' של עלייה נראה דהאי אפילו קאי אסולם של בית דל"מ סולם של בית שהיא קטנה דשרי אלא אפי' סולם של עלייה שהיא גדולה כמ"ש התוס' והרא"ש ריש ביצה אבל אין לפרש דהאי אפילו קאי אסולם של שובך דהא סולם של שובך יותר אסור לטלטלה מסולם של עלייה ועיין בדרישה:

והוא גדול מוחר לטלטלו פי' דוקא בשבת שאסור להוציאה לר"ה ולא יבא לידי חשד שמוליכה להטיח גגו הוא צריך וכולן שאסרו בר"ה אסרו ג"כ בחצר שכל דבר שאסור משום מראית עין אפילו בחדרי חדרים אסור וה"ה סולם של שובך מותר להוליכו ממקום למקום אבל משובך זה לשובך אחר אסור שמא יבא לידי צידה ועיין בדרישה:

וכ"ש אם חשב עליה כו' וכ"כ הר"ן דחשיב עדיף מיושב. ואע"ג דהזמנה לאו מילתא היא שאני הכא דאיסורא משום מוקצה ובמחשב עליה גלי דעתיה דלא מקצי דעתיה מיניה וק"ל:

אפילו בחול פי' שחשב שישב עליהם בחול ולא חשב שישב עליהם בשבת:

או שקשרן לישב עליהן פי' שקשרן שראוים לישב עליהן דאל"כ היינו וחשב באמת בגמרא ובש"ע סעיף כ' כתב אפילו לא קשרן ולא חשב ולפ"ז לא זו אף זו קתני:

או שיצא בהן בחול כתבו התוס' דהאי שיצא ל"ד אלא ה"ה אם ישב בהן בביתו בב"י וכ"כ בש"ע ז"ל אם חשב עליהן מבע"י לתת על המכה או שישב בהן כו' ועיין בב"י שלדברי ר"ן הוא דוקא גם לדברי ר"י אלא שלהרא"ש א"צ:

והן נופלין על השלחן פת אבל כשיש על המטפחת ג"כ פת מותר לטלטלן אפילו אגוזים שבטלים אגב הפת וכן אם צריך למקומו אפילו אם אין שם פת מותר להגביה מעל השלחן כ"כ הרא"ש בתשובה:

אין מטלטלין את הלוף כו" אין הלוף אסור יותר משאר מינים דביש לו עורבים שרי אע"פ שאין לאחרים עורבים וכן הוא בכל דבר אלא משום דלא שכיחי עורבים נקט סתם לאיסור ב"י:

ולא את החצב חצב הוא עשב שמשרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין ובו תיחם יהושע את ארץ ישראל רש"י פרק מפנין:

אא"כ יש לו נעמיות הא דבעי' יש לו משום דלא שכיחי ב"י. נעמיות פי' בת היענה:

מותר לטלטלן במקום שמאכילין לבהמה חבילי קש כו' כתב ב"י וז"ל ואיני יודע למה שנאו כאן שא"א לומר דלעיל מיירי בחבילי עצים וקש הקושים שאינה ראוים למאכל בהמה אלא על ידי הדחק ומש"ה אם התקינן למאכל בהמה מטלטלין אותם ואם לאו אין מטלטלין אותם והכא מיירי בחבילי קש ועצים הרכים שהם ראוים למאכל בהמה להדיא דיקא נמי דקתני הכא בהדייהו זרדים שהם רכים ואשמעינן כיון דרכים נינהו אפילו לא התקינם למאכל בהמה נמי שרי לטלטלן דהא אחבילי זרדים נמי תנן אם התקינן למאכל בהמה מטלטלים אותן ואם לאו אין מטלטלין אותן עכ"ל ולעד"נ ליישב כשנדקדק עוד בדברי רבינו דשם במשנה קתני חבילי קש חבילי עצים חבילי זרדים ורבינו נקט זרדים ולא נקט חבילי זרדים ועוד יש לדקדק למה כתב כאן ג"כ זרדים ולא כ"כ ברישא ועוד יש לדקדק על שינוי הלשון דברישא כתב רבינו שהתקינן למאכל בהמה וכאן כתב הראוין למאכל בהמה וע"פ הדקדוקין הנ"ל ע"כ צ"ל דכאן מיירי בחבילי עצים וקש הרכים דא"צ תיקון אלא הם ראוים מצד עצמן ודומיא דזרדין וכמ"ש הב"י והא דקתני המשנה גם אזרדים שהתקינו נראה דדוקא זרדין כשהן בחביליהן אז צריכין תיקון כל דהו דהיינו להתיר החבילה דכל זמן שהזרדים קשורין יחד בחבילה אין הבהמה אוכלת מהן בנקל וכן איתא בגמרא ורבינו כתב ג"כ לקמן בהלכות שבת וי"ט בתיקון מאכל בהמה ומש"ה רבינו לא קתני ברישא זרדין משום דאיירי בתיקון גמור וידוע שזרדין א"צ תיקון גמור דמוכנין הן מצד עצמן. אלא שהמשנה איירי בכל מיני תיקונין ומש"ה לא קתני גם כאן חבילי בזרדים ללמדינו דחבולי קש ועצים דומיא דזרדין קתני דא"צ תיקון כלל ודו"ק:

זרדין מין קנים רכים:

בשר חי אפילו תפל מן המלח ותפוח מותר לטלטלו שראוי לכלבים קאי דוקא אבשר תפוח שפירושו סרוח אבל בשר חי תפל א"צ לה"ט אלא מותר מטעם שראוי לאומצא וכ"כ ב"י והוא מדברי הרמב"ם פ"ו וכ"כ הר"ן בפרק מפנין דף קכ"ב ע"א והמ"מ כתב שם אדברי הרמב"ם שכן הוא בגמרא ועיין בדרישה:

אע"פ שאינם ראוין לאכילה שאסורים משום גילוי וכמ"ש בי"ד סי' קי"ו דגם באבטיח שייך גילוי והא דכתב רבינו דין זה אע"ג דאין איסור גילוי נוהג כדי ללמוד הימנו לשאר דברים דאע"ג דאינן ראוין לאכילה כ"כ מותר לטלטלן להניחן במקום המוצנע וגם משום סיפא נקטא שהוא כגרף של ריעי שהוא מותר להוציאו אפילו בלא כלי וא"ל דהו"ל לקצר ולומר כשהוא כצואה דמותר להוציאו אפילו בלא כלי די"ל דלשון גמרא דפרק משילין נקט דאמרינן שם אמר שמואל גרף של רעי ועביט של מי רגלים מותר להוציאן לאשפה סבור מינה גרף של רעי אגב מנא אין אי לא לא. ופשט ליה דאפילו בלא כלי נמי והגמרא עצמה דנקט גרף משום בסתמא הכי איתא דסתם צואה הוא בכלי והוא נקרא גרף:

אא"כ נתן כו' ואז מותר להחזירו ודוקא לצורך. ב"י:

אסור להביא כו' טבל מותר לקבוע כו' במקום דאיכא פסידא ועיין בדרישה:

עושה כל צרכיו לכסות בו צואה או רוק וכיוצא בזה:

כדי שיעלו וירדו בו. אע"פ שבעודן עליו אסור לטלטלה לא מחשב מבטל כלי מהיכנו כיון שירדו ודאי וגם כל כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל:

אע"פ שרגליה בארץ מפני שמגבהת עצמה מן הארץ נמצא שזה מטלטלה ובסמ"ג כתב מפני שהיא נשמטת מן היד ונמצאו אגפיה נתלשין אבל אווזות כשאוחזין אותה באגפיה היא מהלכת ברגליה רא"פ:

ודוקא בחצר אבל בכרמלית לא ז"ל ב"י ותמיה לי דכיון דבר"ה לא מיתסר אלא משום גזירה אמאי אסרי' בכרמלית הא קי"ל כרבא דאמר בפ"ב דעירובין לא גזרינן כרמלית אטו ר"ה במידי דלא מיתסר בר"ה אלא משום גזירה וכ"כ רבינו בסימן ש"ן עכ"ל ולעד"נ דלק"מ דשאני הכא דאם נתיר בכרמלית בודאי ידדה גם בר"ה דהא מישך שייכי אהדדי בפרט עגלים וסייחים דדרכן לצאת ולרדוף אחריהם ובשעת הרדיפה לא ישגיחו וידדם גם בר"ה ונפק לרבינו לימוד זה מהא דתניא מדדין בהמה חיה ועוף בחצר אבל לא בר"ה וק' דיוקים אהדדי וע"כ צ"ל דחצר דוקא נקט להתיר וכרמלית אסור והא דנקט באיסור ר"ה ולא בכרמלית ה"ט משום דאיסור בכרמלית הוא מטעם ר"ה דאם נתיר בכרמלית בודאי יבא לדדם גם בר"ה וק"ל: