Prisha, Orach Chayim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
רש"י מתיר לטלטלו כו' פי' אם אין לו ככר או תינוק וגם אין לו ב' מטות משום גזירה שמא יכבה הדליקה כיון שאדם בהול על מטתו:
טלטול מן הצד כי' אם יש לו שני מטות יהפכנו ממטה למטה ואם אין לו לא יטלטלנו כלל:
ואם הוא מוטל בחמה כו' וכתב ב"י ומשמע מדברי רבינו שאעפ"י שלא הסריח עדיין הואיל שסופו להסריח ע"י שמוטל בחמה שרי לאפוקי לכרמלית כדי שלא יסריח ויתבזה עכ"ל ונראה שהב"י דקדק כן מדכתב רבינו ואם הוא מוטל בחמה או בבית בבזיון כגון שהוא מסריח משמע דמסריח לא קאי אלא כשהוא בבית בבזיון וע"ז כתב כגון שהוא מסריח ועיין בב"י שכתב שהרמב"ם לא סבר הכי וצ"ע דהא הרמב"ם מיירי שהמת בבית ובבית גם רבינו מודה שצריך שהסריח כבר:
או בבית בבזיון ז"ל הרמב"ם מת שהסריח בביתו ונמצא מתבזה בין החיים והם מתבזים ממנו וכתב המרדכי דעם בגדיו מותר לטלטל כמו ע"י ככר ותינוק:
אם יש לו ככר או תינוק דגבי טילטול הואיל ואפשר לתקן מתקנינן ליה ר"ן. והרמב"ן ז"ל כתב כו' כצ"ל:
בלא ככר ותינוק כו' ז"ל הרמב"ם כי מפקינן ליה לכרמלית ודאי בלא ככר ובלא תינוק מפקינן ליה דכל מה שאתה משביח בתיקון הטלטול אתה פוגם בהוצאת הככר שלא לצורך והוצאת המת בלבד היא שמותרת מפני כבוד הבריות עכ"ל מדנקט אתה פוגם בהוצאת הככר כו' משמע ככר דוקא ולא תינוק משום דחי נושא את עצמו אלא שאין צריך לתינוק וכן משמע מדהותר ע"י תינוק להוציאו לרה"ר ודו"ק. אבל צ"ע כיון דהתינוק אינו מתקן אלא טילטול המת שלא יהא בו איסור מוקצה אבל לא איסור הוצאה א"כ מ"ל רשות הרבים מ"ל הכרמלית הא גבי שניהן איסור מוקצה שוה. ועוד גם בתינוק אע"ג דקי"ל אי נושא את עצמו מ"מ איסור דרבנן איכא כדמשמע לעיל ס"ס ש"ח א"כ גם בתינוק יש איסור לכך נלע"ד הא דכתב אתה פוגם בהוצאת הככר חדא מינייהו נקט וה"ה לתינוק:
אפי' לרה"ר ע"י תינוק כו' צ"ע כיון שהתינוק אינו בא אלא לסלק איסור טלטול מוקצה א"כ כיון שאפילו בכרמלית כתב שמותר להוציאו אפילו בלא תינוק כ"ש שמותר להוציאו לרה"ר בלא תינוק ונלע"ד דהאי תינוק אינו בא בהוצאתו לר"ה לסלק איסור טלטול דהיינו מוקצה אלא לבטל איסור הוצאה אע"ג דקי"ל כר"ש דפוטר במלאכה שאינה צריכה לגופה מ"מ יש לאיסור הוצאה מקור ועיקר מדאורייתא שם הוצאה וע"ד שכתב הר"ן בפרק המצניע סוף דף קל"ד וז"ל איכא למידק כיון שאמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה לדידן דקי"ל כר"ש שאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור עליה אף המוציא לרשות הרבים לישתרי ליתא שלא התירו מפני כבוד הבריות אלא דבר שעקרו מדברי סופרים כגון כרמלית אבל בר"ה לא משום דמי מפיס במלאכה זו אם היא צריכה לגופה אם לא אפי' במת אמרי' בירושלמי דמשכחת ביה מלאכה הצריכה לגופה כגון בנכרי שהוציאו לכלבו הילכך בר"ה אסור דכל היכא דאיכא דררא דאיסורא דאורייתא לא שרו רבנן כגון לגבי מת עכ"ל. וזהו דעת ר"ח שאוסר וכמ"ש הרמב"ם גופא בשמו נמצא שגם הרמב"ן שלא מצא ליה היתר בר"ה אלא דוקא על ידי תינוק שהוצאתו מן הדין מותר משום שהוא חי נושא את עצמו אלא שהחכמים גזרוהו עליו מ"מ אין לההוצאה זו עיקר מן התורה לאפוקי הוצאת מת עצמו אע"פ שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה מ"מ מי מפיס במלאכה אם היא צריכה לגופה וכמ"ש הר"ן ומש"ה הצריך לטלטלה ע"י תינוק והמת יהיה טפל גביה ואז אין בו אלא משום איסור דרבנן שגזרו אפי' על החי וזהו מותר משום כבוד הבריות בכרמלית דאין שם בהוצאה אלא איסור דרבנן וזהו התירו משום כבוד הבריות וגם איסור טלטול משום מוקצה אינו אלא איסור דרבנן רק שאתה בא לסלקן אפילו איסור מוקצה זה ע"י ככר או תינוק ע"ז כתב הרמב"ן שפיר דיצא שכרו בהפסדו אבל הסכמת הר"ן שם בפרק המצניע שמוטב שגם בכרמלית לא יטלטלנה כ"א ע"י ככר או תינוק כיון שגם הרמב"ן מודה שאיסור טלטול ואיסור הוצאה שווין הם שניהם אינם אלא איסור דרבנן הילכך אי אנו מפקינן ליה בלא ככר אנו מתירין שני איסורין הוצאה וטילטול וכשאנו מוציאים אותו ע"י דבר אין בהן אלא איסור הוצאה בלבד ולא עוד אלא כשהוציאו הככר אין בו משום הוצאה שכיון שהתחלנו לטלטל המת ברה"י ע"י ככר נעשה הככר טפל למת לפי שהוא צריך לטלטלו ואף ברה"ר טפל לו מפני שהוא מתיר טלטולו הילכך אין בו משום הוצאה דהו"ל כמוציא החי במטה דפטור על המטה אלמא כל הנטפל להדבר לאו הוצאה מיקרי אינה תקנם בטלטול וליכא אפושי איסור בהוצאה עכ"ל:
אפי' לרה"ר ע"י תינוק ודבר תימה זה ואינו משמע כן בפרק המצניע אפילו לר"ש. וב"י כתב שכתב בספר תורת אדם שהוצאת מת לר"ה אינו אלא איסורא דרבנן לר"ש משום מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כמו מכרמלית לרה"י ומעשה שנזכר בגמרא שהוציאוהו לכרמלית המעשה כך היה ואילו הצריכו להוציאו לר"ה היה ג"כ מוציאין אותו ודוקא ע"י תינוק אבל לא ע"י ככר דאיכא איסור דאורייתא בככר דהא צריך להוציאו להתיר ע"י טלטול המת אלא שר"ח אסר דלא התירו אלא כרמלית דאין בו עיקר איסור דאורייתא כלל:
לא יפה הם עושים צ"ל דר"ל דוקא מנורה מפני שדחייה בידים בין השמשות אבל שאר כלי שמלאכתו לאיסור מותר לטלטלו אפילו מחמה לצל ע"י ככר ותינוק ומש"כ הרא"ש בתשובה והביאו ב"י בריש סימן ש"ח בדין גרעיני תמרה ע"ש:
חם להם מלמטה ר"ל מן הקרקע שרתחו חמה פירש"י דוקא נקט חם להם מלמטה ברישא שיביאו המטות לישיבה ברישא והדר מחצלת לפרוס עליהם לצל ואוחזים אותה בידים עד לאחר שעה שיזקיפוה וישמיטוה דה"ל כי ההיא דאמרינן האי מדורתא מלמעלה למטה שרי אבל איפכא לא ע"ש והקשו התוס' אימא בלי שום חום מאי איסור איכא שיביא כל אחד מטה לישב עליה ותו אמאי מייתי ברישא מטה והדר מחצלת ימתינו עד שיחם גם מלמעלה ויביאו מטות ומחצלת גם יחד ונראה דאמור רבנן למיעבד היכרא שהוא לצורך חי כל מאי דאפשר למיעבד עכ"ל ועיין בדרישה:
ולא שום אבר שהוא אסור משום מוקצה אבל להדיחו שהוא נוגע בו אינו אסור וכמ"ש לעיל ריש סימן ש"ח דמתיר ליגע במוקצה ולכי מ"ש לעיל סימן ש"י בשם ת"ה שמחלק לאסור נגיעת מוקצה שהוא לצורך המוקצה ק' למה התירו כאן וי"ל דבאמת הקלו כיון דמצינו היתר שום פעם בנגיעת מוקצה. וי"מ כל שעושין למת הוא לכבוד החיים וז"א דא"כ לעיל כשכופה כלי על הביצה לשומרו נמי וק"ל:
קושר לחיו העליון כו' ז"ל רא"ף משנה פרק שואל וקושרין את הלחי לא שיעלה אלא שלא יוסיף וכן באשר"י ובמיימוני ופירש"י וסמ"ג מת שהיה פיו נפתח והולך קושרין את לחיו כדי שלא יפתח פיו יותר ולא שיעלה להסגר ממה שנפתח דהיינו מזיז אבר אלא שלא יוסיף להפתח ול' המחבר בכאן תמוה עכ"ל ולעד"נ שהיא היא ודו"ק:
ומקצת עלין מגולין אבל אם אינן מגולין אסור לזוז העפר מעליהן כדי ליטול הצנון ועיין בדרישה:
הילכך קש כו' והוא מוקצה פי' לטיט או להסקה אבל לא למאכל בהמה כגון שהוא סרוח:
כדי שינער הקש כו' וכתב רמ"א והא דלא התירו ג"כ גבי צנון בה"ג כשאין העלין מגולין כלל דשאני התם כיון שהגומא מכוסה אם תחב בהם או בדבר אחר מיחזי כעושה גומא משא"כ בתבן וקש שאין שייך בה גומא עכ"ל ונראה דר"ל דבשעת תחיבה מתחלה בעפר יהיה נראה כאילו רצונו לחפור גומא אבל מה שנוטל משם הצנון אף שנעשה בנטילתו גומא מ"מ אינו נאסר דאל"כ אפילו בלא מכוסה נמי וק"ל: