הבורר כדי לאכול מיד מותר היינו שיעור מה שמיסב על השלחן באותה סעודה בלבד ובב"י דכתב לאחר סעודת שחרית קרוי מיד לסעודת מנח' אבל לא קודם שחרית ע"ש:

בקנון פי' ציל ברע"ט בל"א:

ותמחוי פירוש קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם לקערות.

ותורמוס קאמר בגמרא כו' עיין בפירש"י פרק כלל גדול (שבת דף ע"ד ע"ב) שפירש' דשלקו ליה ז' זמנין למתקו ואי לא שקליה ליה לאוכל מתוך הפסולת מתוך שהוא רך ונימוח ע"י שנשלק הרבה מסרח הילכך אוכל נמי כל זמן שמעורב בו הוי כפסול' מתוך אוכל ע"כ ועיין ב"י:

מנפח מיד ליד כו' ולדעת המ"מ דוקא בידו א':

אבל לא בקנון גזירה משום נפה וכברה:

הוי ליה כבורר ובורר אפילו לאוכלו מיד אינו מותר אם לא ע"י שינוי:

כדי שיחזרו צלולין ז"ל רש"י באלפס דף קנ"ד שיהיו השמרים צלולים ויזיבו המים מהם:

כיון שהם צלולים אע"פ שיש בו קמחין הואיל וראוי לשתות בלאו הכי. ומשום ליבון נמי ליכא ר"ל דקאי אמים דלעיל. גליון:

שלא יעשה בו גומא כו' שהוא עובדא דחול אי נמי אתי לידי סחיטה רש"י:

מותר לערות בנחת כו' כדי להפריד המשקה מהשמרים שבשולי הכלי:

מסננת שנתן כו' ר"ל בע"ש:

מותר ליתן בה כו' ר"ל בשבת. בת"ה סימן נ"ז נסתפק בב' מיני דגים וכתב דיש להחמיר בספק חיוב תטאת ואסור לברור אחד מחבירו אלא בידו כדי לאכלן מיד אע"פ שהחתיכה גדולה וכל אחד ניכר בפ"ע וכ"פ רמ"א: ליתן כרכום בתבשיל כתב בשבולי הלקט דמותר ואין לחוש משום צובע דאין צובע באוכלים וכתב בספר יראים שהאוכל תותים או שאר פירות הצבועים צריך ליזהר שלא יגע בידיו צבועים בבגדיו או במפה משום צובע אבל אם צובע פירות במשקים הפירות לית לן בה דאין צביעה באוכלין וכ"פ בש"ע: