כל אחת ואחת בקלף לבדה. כתב ב"י היינו בתפילין של ראש אבל בשל יד כותבים כולם בקלף אחד כמ"ש רבינו לקמן ע"כ. ואפשר לומר דה"ק יכתוב בקלף כל א' וא' לבדה ולאפוקי שיערבבם לכתוב ארבעתם זה אחר זה בלא הפסקה ואשל יד נמי קאי וק"ל:

ויכתבם בכתב מיושר. פי' ב"י שיכתוב השיטית ישרות ולא עקומות. ופי' עוד שר"ל כתב מאושר כלומר יפה. ומטעם זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות ומטעם זה כתב המרדכי לכתוב כתיבה גסה שלא ימחק מהר ע"כ. ועוד נ"ל דר"ל כתב מיושר שלא יכתוב תיבה א' גדולה וא' קטנה וכן משמע בה"ק:

ובדיו בפרק הבונה תניא כתב שלא בדיו או שכתב את האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו. וכתב ב"י בשם נמ"י כלומר שזרק זהב על כתב השמות שנכתבו בדיו אפ"ה פסול דס"ל כתב העליון מבטל כתב התחתון. וכתב ב"י ולי נראה דהיינו דוקא באזכרות הוא דאסור להעבירו מעל הכתב משום דהוה כמוחק את השם ולהכי תני יגנוזו אבל בשאר תיבות שציפם זהב אינו צריך לגונזן אלא מעביר הזהב וחוזר כשרותו ע"כ. ועיין בי"ד סי' רע"ו כ בתי בשם ריב"ש דיש לחשוש משום כתב מנומר. ובעשית הדיו עסיק כאן ב"י בשם הג"מ בפ"א מה' תפילין שכתב בשם תוס' ור' שמחה שהעיקר שבכל דבר שיעשה אדם דיו בדבר שיתקיים ויהא ניכר על הקלף דיו הוא וכותבים בו ספרים תפילין ממזוזות עי' בי"ד סי' רע"א:

בכתיבה תמה שיהא מוקף גויל כו'. ר"ל יכתוב כתיבה תמה ומפרש דהיינו שיהא מוקף גויל כו' דכתיב וכתבתם שיהא כתיבה תמה ועיין בדרישה סימן ל"ו והארכתי בפי' ענין זה ונפקא מיניה כמה דינים ועיין ג"כ בפרישה:

שיהא מוקף גויל פרק הקומץ (מנחות ד' ל"ד ע"א) כל אות שאין גויל מוקף לה מד' רוחותיה פסולה ואע"ג דתפילין אינן נכתבין אלא על הקלף כדלקמן נקט רבינו לישנא דגמרא דאיתא שם לא נצרכא אלא להא דא"ר יהודא כל אות שאין גויל מוקף לה ור' יהודה כי אמרה לגבי ס"ת אמרה ומשו"ה נקט הוא גויל ועמ"ש עוד מזה לקמן גבי ניקב בתוך האות ודו"ק שם:

אפי' קוצו של יו"ד. שם דף הנ"ל ופירש"י רגל ימיני של יו"ד. ועי' לקמן בסי' ל"ו כתבתי בע"א ועיין בי"ד סימן רע"ד:

וצריך. שיכתוב בימינו וכן כתב הרא"ש בה"ק וכן ספר התרומה סימן ר"ה מדאמר ס"פ הקומץ וקשרתם וכתבתם מה קשירה בימין אף כתיבה בימין והוכיח דאפי' בדיעבד אסור וכמ"ש בדרישה כ"כ הג"ה מיימוני פ"ב:

וא"צ לשרטט בכל שיטה כו' פ"ב דמגילה ופרק הקומץ הלכתא תפילין לא בעו שירטוט ואם ירצה לשרטט הרשות בידו. כתב ב"י תימא הרי כתבו התוס' פרק הקומץ בשם הירושלמי דפ"ק דשבת כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט וכן דעת רוב המפרשים. ונראה לומר דמשמע ליה לרבינו דלא אמרו בירושלמי שנקרא הדיוט אלא כשעושה אותו דרך חומרא אבל היכא שאיני מכוין לכך שהרי איני דבר אסור דשייך ביה חומרא ואינו משרטט אלא כדי לכתוב ביושר אע"פ שהוא יודע ליישר השיטה בלא שירטוט מ"מ יותר נאה ויותר ישר הוא כשהוא משורטט להכי אינו נקרא הדיוט. וקצת יש ללמוד כן מספר התרומה סי' קצ"ו ע"כ קיצור לשון ב"י:

טוב הוא שישרטט. כ"כ הרא"ש בהל' ס"ת וכ"כ המרדכי ז"ל וכן עושין עתה שמשרטטין כל השורות ואין בזה הדיוטות ואדרבה הוה ליה זה אלי ואנוהו עכ"ל. וכתב ב"י בשם הג"מ שאין לשרטט בדבר המצבע הקלף על ידי השרטוט כגון עופרת וכיוצא בו:

ויכתוב על הקלף פ' המוציא יין משמע מהמסקנא דגמרא דהא דתניא הל"מ תפילין על הקלף מזוזה על דוכסוסטוס לאו למצוה בלחוד אלא לעכובא לומר דתפילין על הגויל ועל דוכסוסטוס פסולות ומסיים בברייתא זו קלף במקום בשר ודוכסוסטוס במקום שיער ופי' התוס' והמרדכי ורש"י ורא"ש ור"ן ובעל התרומה סימן קצ"ד שהחלק החיצון שהוא לצד שיער הבהמה נקרא קלף. והפנימי הדבוק לבשר נקרא דוכסוסטוס (בל' יוני מקום בשר) ולפ"ז כי אמרינן כותבים על הקלף במקום בשר היינו במקום יותר קרוב לבשר ודוכסוסטוס במקום שיער היינו היותר קרוב לשיער נמצא שכותבין בשניהם במקום חיבורם כשהם דבוקים זה בזה. וכתב המרדכי סימן לדבר כבוד ה' הסתר דבר שכותבים דברי ה' על מקום שהוא הסתר ועי' בב"י ובי"ד סי' רע"א:

שהוא מעובד לשם תפילין כן אסיקו בתוס' בגיטין ד' כ"ד ע"ש. והרא"ש בהל' ס"ת כתב דרבינו ברוך נסתפק אם צריך להיציא בשפתיו שהוא מעבדו לשם ס"ת ותפילין או אם סגי במחשבה הילכך טוב להוציא בשפתיו בתחלת העבוד ותו לא צריך ב"י:

או שלא היה מעובד לשמו כו' פסול. אם יש תיקון לחזור ולעבדו לשמו עי' בי"ד הל' ס"ת וכתב ב"י דעיבדו לשם מווזה לא מהני לתפילין עיבדו לשם ס"ת כ"ש דמהני לתפילין:

וא"א ז"ל הכשירו אם ישראל עומד ע"ג ואמר לו כו'. כתב ב"י שכן מסקנת והסכמת כל הפוסקים ומיהו כתב הרא"ש בהל' ס"ת בשם הר"ר ברוך שצריך הישראל לסייעו וכ"כ בסמ"ג סימן כ"ה והגה"מ פ"א והא שלא הזכירו רבינו כאן אפשר דסמך אמ"ש בי"ד בהל' ס"ת סי' רע"א:

מעור בהמה חיה ועוף טהורים פרק במה מדליקין (שבת דף כ"ח ע"ב) למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך:

ולא מדג פרק שמונה שרצים ד' ק"ח בעיא דלא איפשיטא אי כשר אי לא כיון דנפיש זיעתו וזוהמתו ומאיס וקי"ל לחומרא:

שאין הדיו עובר עליו כתב ר"י אכסנדר' פי' כשהנקב גדול שהאות נראית חלוקה בו כשתים הוה נקב אבל נקב קטן כחודה של מחט עד שכשמעבירין עליו דיו נסתם הנקב ואין האות נחלקה בו לשני' כשר:

ואם לאחר שנכתב ניקב בתוך האות כשר פ' הקומץ אמר אשיאן בר נדבך ניקב תוכו של ה"א כשר יריכו פסול. ופירש"י תוכו רגל שבפנים יריכו רגל ימיני. ל"א תוכו הגויל והחלק שבתוכו ע"כ. וכתב הרמב"ם פ"א מהל' תפילין כל' אחרון של רש"י וכ"כ ספר התרומה סי' ר"ד דלשון תוכו משמע חללו ואמציעתו וכן נראה דעת רבינו ולהכי סתם וכתב ניקב בתוך האות כשר. ומ"ש י"א אפי' ניקב כל תוכו טעמא כיון דללשון שני של רש"י שהוא עיקר סתם תלמודא דידן להכשיר אין לנו לחלק אף שבירושלמי חילק. ודעת רבינו כיון דללשון ראשון של רש"י לא זכר תלמודא דידן מדין נקב חללו כלל ומצינו שהירושלמי חילק אין לנו להקל כן היה נראה לכאורה לפרש. אך קשה דאם ס"ל דל' שני עיקר א"כ מנ"ל מ"ש אח"כ דניקב רגל הפנימי של ה"א כשר דהיינו כלישנא קמא דרש"י. לכן נראה פשוט דס"ל לרבינו דלשון קמא עיקר וכ"כ בהדיא הרא"ש בהל' ס"ת שלו וכתב דללשון שני קשה למה נקט יותר ניקב תוכו של ה"א משאר אותיות וא"ש מ"ש רבינו ניקב רגל פנימי של ה"א כשר. וגם א"ש דס"ל בניקב כל חללה של ה"א דפסול כיון דבירושלמי פסל ליה. ובתלמודא דידן לא זכרו מזה ומיהו כתב בתחלה דניקב תוכו של ה"א כשר דס"ל דאף שדחה הרא"ש לשון שני של רש"י מיהו לדינא כשלא ניקב כולו ודאי ג"כ מכשר ליה. א"נ דס"ל דכיון דניקב רגל הפנימי של ה"א כשר אם נשתייר כל שהוא כל שכן ניקב תוכו ונשתייר כל שהוא דכשר ודו"ק. וב"י האריך וצדד כאן בדברי רבינו. ואפשר שגם זו היתה תוכן כוונתו וק"ל:

ואפי' לא נשאר ממנו אלא כל שהוא אבל כ"ש מיהא בעינן שישייר ונראה שיצא לרבינו מדאמר אשיאן ניקב תוכו של ה"א ל' תוכו משמע שניקב בתוכו אבל נשתייר כל שהוא וק"ל:

אם נשאר ממנו מלא אות כו' שם ד' כ"ט אמימרא דאשיאן הנ"ל אמר ר' זירא לדידי מיפרשא לי מיניה דרב הונא אם נשתייר בו כשיעור אות קטנה כשר ואם לאו פסול. ואיתא עוד שם דבאפסק כרעא דה"א בעינן בשיור מלא אות קטנה ובאפסקא וי"ו מייתינן ינוקא דלא חכים ודלא טיפש אי קרי כשר ואי לאו פסול. וכתב המרדכי ז"ל האי שיעורא באות קטנה הוי לאות ה"א ודכוותיה דוקא אבל אותיות פשוטות שאין להם אלא ירך אחד כגון וי"ו זיי"ן נו"ן פשוטות אי אנקיבו או אפסיקו אין שיעורם באות קטנה דאדרבה אם לא נשאר רק כשיעור יו"ד פסול אלא בהיכר תינוק דלא חכים ואי ניכר בפשיטות שלא נשתייר אלא אות קטנה אפי' קרי ליה תינוק דלא חכים ולא טיפש לא משגחינן ביה עכ"ל. ונראה שדעת רבי' כדעת המרדכי וכמשמעות פשטא דגמ' הנ"ל דעיקר החלוק הוא בין אות ה"א לשאר אותיות ולהכי כתב למטה ואם נפסק א' מהאותיות כו' ולא כתב ואם נפסק אות ה"א והא דנקט כאן ל' נקב ולמטה בסמוך כתב נפסק נראה דכאן וכאן רבותא קמ"ל. דבאות ה"א לא מיבעיא נפסק גל הימיני של ה"א כזה ה דליכא אלא חדא פסולא דהיינו הנקב פשיטא דכשר כשנשאר מלא יו"ד אלא אפי' ניקב כזה ה' דאיכא תרי פסולי חדא שניקב והשני שאין לרגל זה הניקב הקפת גויל. אפ"ה כשר אם נשאר מלא אות קטנה ואח"כ כתב דבשאר אותיות כגון אותיות פשוטות לא מיבעיא ניקב וי"ו או נו"ן פשוטה כזה י' דאיכא תרתי לפסול שניקב וגם אין לו הקפת גויל ופשיטא דפסול אלא אפילו איפסק דאין כאן אלא חד פסול דהיינו שנפסק אפ"ה פסול אפי' נשאר מלא אות קטנה כל שאין התינוק מכירו ועיין בדרישה:

ואם נפסק כו' יכול לקרותו כשר. כתב ב"י דיכול להראות לו כל השורה וא"צ לכסות שאר האותיות:

כתוב בסמ"ק שאם נפלה טיפת דיו קודם שנגמרה האות כו' פסולה כו' אבל אם כבר כו' יכול ליטלו. כתב ב"י כלומר אם נדבקה האות קודם שנגמר דהיינו בתחלת עשייה פסולה ולא סגי כשיפריד בין ב' האותיות הדבוקות דהוה חק תוכות וצריך לגרוד כל האות הנדבקת ומדאמרינן בירושלמי הזה דכל שנעשית כל האות בכשרות שוב אינה נפסלת אם נדבקה למד משם סמ"ק להיכא שנגמרה האות ואח"כ נפל בה טיפת דיו דיכול ליטלו ולא מיפסל משום חק תוכות. ב"י:

וא"א ז"ל פסל גם בזה. בפ"ב דגיטין כתב כן דכיון דנפל הטיפה בתוך החלל ואין האות ניכרת אין שמה עוד עליה ואין תקנה למחוק הטיפה דהוי חק תוכות ופסול:

וכיוצא בזה כתב א"א ז"ל מ"ם פתוחה שנדבקה כו' שאין מועיל כו' כתב ב"י נראה דדוקא האי תיקון לית ליה אבל א"צ לגרדה כולה וסגי כשיגרוד כל החרטום ותשאר כצורת נו"ן כפופה ואח"כ יכתוב מה שגרד והוי חק ירכות ולפ"ז מ"ש הרא"ש בתשובה כלל ג' מ"ם פתוחה שנדבקה כו' ימחוק כולה ויכתוב אחרת כו' ל"ד כולה אלא כיון שגורד רובה כאלו גרדה כולה דמי ורבינו בהל' ס"ת העתיק תשובת הרא"ש ולא כתב תיבת כולה ב"י:

בגרידת דבק אות לאות כתב שמותר. כתב ב"י כלומר סמ"ק הכשיר בהיתה עשויה כתקנה ונפל בה דיו כשיטול הדיו. ופסל בשלא היתה מוקפת גויל מתחלתה. והרא"ש כתב בשתיהן להיפך דבהיתה עשויה לתקנה ונפל בה דיו ונפלו כתב דפסול ובגרידת דבק אות לאות הכשיר סתם בסדר תיקון תפילין לא חילק בין נדבקה מתחלתה לנדבקה אחר שנגמרה עכ"ל. והנה זה הכלל אמסור לך דס"ל להרא"ש דכל היכא שאין הפסול בגוף האות כגון דביקות אות באות אי שמשך האות למטה או למעלה ולא הניח הקפת גויל. או שיודי"ן של אלפין עיינין שיני"ן או רגלים תלויין ואינן נוגעים לגוף האות. בכה"ג אם נעשה מתחלה באופן דתינוק דלא חכים כו' יכול לקרא אותם אז יכול לתקן תיקונים אלו וכה"ג אפי' אחר שנכתבו כל הפרשיות יכול לתקנם ולא היה שלא כסדרן. אבל אם הפסול בגוף האות כגון רגלי הה"א והקו"ף הנוגעי' למעלה דלא מהני בחקיקה דהוי חק תוכו' ואין להם תיקון אלא צריכי' לגרד' לגמרי כל האות להכי אחר שנכתבו הפרשיו' אין להם עוד תיקון דא"כ הוה כתבן שלא כסדרן שהרי צריך לכתבו מחדש. וזה מבואר באריכות בב"י ע"פ רוב הפוסקים והעיקר בת"ה סי' מ"ח. וכלל זה יהי' שמור בלבך. כי גם לקמן סי' ל"ו תצטרך לו. ולפי זה צריכין לפרש שמ"ש רבינו לפני זה ואאז"ל פסל גם בזה אין פירושו שפוס' ונוסיף עליו פסול גם בזה דזה לית' שהרי מכשיר מה שפוסל הסמ"ק כשלא הית' מוקפת גויל מתחלת' והתיר לגרור דביקות אות באות אלא מ"ש פוסל גם בזה קאי אמ"ש לפני זה ור"ל אפילו נכתב האות מתחלה כתיקונה ואח"כ נפל עליו טיפת דיו פוסל כמו אם נפלה עליו קודם שנכתב כתיקונה אבל וודאי ס"ל להרא"ש דחילוק גדול יש בין נפל טיפת דיו אגוף האות עד שאינה ניכרת צורת האות דפסול משום חק תוכות ובין אם נדבקו האותיות יחד בין מתחלה בין מסוף עד שאינה מוקפת גויל במקום דביקות דמותר לגרוד ולתקן אח"כ דהיינו חק יריכות וכמ"ש לעיל. ונ"ל דכ"ש אם נוגע רגל נו"ן או כ"ף פשוטה בקצת היריעה עד שאינה מוקפת גויל מתחתיה דמותר לגרוד ולתקן תחתית הרגל אם נשאר שיעור רגל נו"ן פשוטה ואע"פ שבב"י כתב בשם מהרי"ן חביב שבא מעשה לפניו שרגל הכ"ף פשוטה היתה מגיע לסוף הקלף בלי היקף גויל מתחלתה והסכימו עמו כל רבני דורו לפוסלן משמע מזה סתירה לדבריו. מ"מ נ"ל מוכח מדבריו גופא דפסול דקאמר ר"ל עד שלא יגרד ונתקן ולאפוקי מדעת קצת הפוסקים דס"ל דא"צ היקף גויל בתחתית האותיות אלא באמצעיתן וכמו שהביאן ב"י ע"ש שהרי מהרי"ן כתב שמהרמב"ם אין ראיה לפסול מדלא מנה אלא נגיעות אות באות משמע דס"ל דנגיעות אות באות היא פסול טפי כשאינה מוקף גויל מחסרון היקף גויל בתחתית האות וכיון דקיי"ל כהרא"ש וסייעתו דיש היתר בגרידת דבוק אות לאות ולא מחשב זה שלא כסדרן כמ"ש בסמוך כ"ש דיש היתר בגרידת רגל נו"ן וכ"ף למטה. ואף שכתב סתם פסול הא נמי אמרינן בהקומץ כל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחותיה פסולה ולדעת הרא"ש וסייעתו צריכין לפרש דר"ל פסולה עד שיגרדנה ויתקנה. ותמה אני על בעל ש"ע דסתם כאן לפסול ורמ"א בש"ע שהוא גילה יותר בפירוש דעתו שפסול לגמרי והוא תמוה לי מאד. ודברי בררתי בראיות והוכחות גמורים בדרישה באריכות ע"ש:

ובהתחלת הכתיבה יאמר אני כותב לשם קדושת תפילין כו' ואין די כו' ומלבד זה צריך כו' בהל' ס"ת כתב הרא"ש כשמתחיל לכתוב ס"ת יאמר ספר זה אני כותב לשם קדושת תורת משה ותו לא צריך. אמנם בשעת האזכרות צריך שיחשוב לשם קדושת השם כדאמרינן בהנזקין כל ספר שאין אזכרות שבו כתובים לשמן אינו שוה כלום כו' וכ"כ ההמ"ג ובעל התרומה. וכתב ב"י ומ"ש הרא"ש בשעת האזכרות צריך שיחשוב כו' נראה דל"ד דצריך הוא להוציא כן בשעת כתיבת האזכרות כמו שצריך בתחלת הכתיבה דמ"ש. ורבי' שכתב בהל' ס"ת גבי כתיבת האזכרות שיחשוב כו' ל' הרא"ש נקט ול"ד ע"כ. ונ"ל דאינו מוכרח דאפשר דדעת הרא"ש ורבינו כיון שהוציא בתחילת הכתיבה שכוונתו לקדושת השם כשכותב אח"כ האזכרות די במחשבה לבד. כתב ב"י בשם א"ח אם לא כתבן לשמן אין להם תקנה ושאר דיני כתיבה עיין בי"ד סי' רע"ו ושם ביארתי בס"ד:

ואם יתר אות אחת יש לה תקנה כו'. עיין במרדכי בה"ק דף צ"ב ע"ב וע"ג דלאו בכל גוונא גורדין אלא דוקא היכא דליכא למיטעי:

ואם נוגעות יגרוד ויפרידם כו'. כתב ב"י בשם הרמב"ם דאפילו השם מותר לכתוב על מקום גרד או מחק ובשם הר"י אסכנדרני כתב שלא ימחוק בעודו לח אלא לאחר שיתייבש בטוב אצל האש וכתב עוד יש מחקין שפוסלין כו' עיין שם שהאריך סעיף כ"ז ממחודשים:

וצריך שיכתוב מפי הכתב ומיהו כו' כתב ב"י יש לתמוה על רבינו למה כתב שצריך לכתוב מתוך הכתב כיון דאסיקנא בפ"ב דמגילה ובפרק הקומץ דתפילין ומזוזות נכתבים שלא מתוך הכתב מ"ט מגרס גריסין פירש"י הן שגורות בפי הכל. ואפשר לומר שכ"כ כדי ללמדנו שאם יש איזהו סופר שאינו בקי בהן ואינן שגורות בפיו אסור לו לכתוב אות אחת בע"פ אפי' אותו מקצת ששגור לו:

ושיקרא כל תיבה ותיבה כו'. ז"ל הרב ר"י אסכנדרני הרב כתב סתם שיקרא כל תיבה כו'. אבל בסמ"ג מוקי לה במי שכותב מפי אחר ואינו מעתיק מתוך ספר. ונראה דה"נ למי שכותב על פה ואינו מעתיק מתוך ספר ואולי שמפני זה נקט לה הרב סתם משום דרוב כותבי תפילין ומזוזות כותבים אותה ע"פ עכ"ל:

וכתב כסמ"ק שצריך להניח חלק למעלה וחלק למטה כמלא אטבא דספרי פירש"י עץ סדוק הנושך דפי הקונטרס. שיעור זה נזכר בגמרא דפרק הקומץ גבי מזוזה ובסדר תיקון תפילין שלו כתב וצריך שיניח חלק למעלה כדי גגה של למ"ד ולמטה כשיעור הכ"ף ונו"ן ומפני שלא הזכיר הרא"ש גבי תפילין שיעור דאטבא דספרי משמע לרבינו דלא ס"ל כן אלא גבי מזוזה וז"ש וא"א ז"ל כתב שא"כ להניח חלק אלא למעלה כו' וז"ל מורי לא שהרא"ש מפרש שזה שיעור דחצי ציפורן אלא שסובר ששיעור זה לא נאמר בתפילין וכן איתא בה"ק שמתחיל וצריך להניח כדי גגה כו' אבל במזוזה שהזכיר שיעור דאטבא ליכא מאן דפליג דצריך למעלה מן הגג אותו שיעור לכן במזוזה לא כתב וצריך להניח כדי גגה של למ"ד ריוח אלא אטבא ודו"ק נ"ל. כל זה כתבתי לדעת המחבר. אבל ק"ל מ"ש תפילין ממזוזה ואדרבא היה לנו להחמיר בתפילין שחמורים יותר שצריכין עיבוד לשמה ומה שאינן צריכין שירטוט בכל שורה כמו במזוזה אפשר שטעמו לפי שאין שם כל כך שורות הרבה אלא ז' לכל היותר ומספיק לו שרטוט בשורה עליונה משא"כ במזוזה דבעינן כ"ב שורות ועוד הא אמרינן בהדיא דאין עושין מתפילין מזוזה לפי שאין מורידין כו' ואף את"ל שאינם חמורים מנ"ל לחלק ונראה בעיני מה שבעינן התם גבי מזוזה אטבא דספרי הוא הטעם כדי שיכול לכתוב גגה של למ"ד כו' (וכ"כ ב"י בשם ספר התרומה) וחד שיעורא הוא ומ"ש הרא"ש גבי תפילין כדי לכתוב גגה של למ"ד כו' ולא כתב כמלא אטבא להשמיענו שאינו צריך אלא כדי גגה של למ"ד לבד ולא תימא שצריך כמלא אטבא למעלה מראש גגה של למ"ד כמו שיש הרבה דיעות ושם גבי מזוזות כתב בדינו אבל שיעור א' להם והטור לא כיון דעת אביו הרא"ש וכ"כ מהר"י קאר"ו שלא דק עכ"ל. ולי נראה דודאי דק ודק רבינו דכיון דהרא"ש שינה כאן גבי תפילין לכתוב בסגנון ולשון אחר ממ"ש במזוזה לא לחנם עבד כן. ועוד דאי ס"ד דשיעורא דחצי ציפורן היינו משום גגה של למד כו' קשה וכי כל הסופרים שווים בכתבם יש צריכין גליון גדול לגגה של למ"ד ויש שכותבין כתב דק וקטן ודי להם לשיעור גג הלמ"ד בפחות מכדי חצי ציפורן וכן להיפך. אלא פשוט דשיעור. מלא אטבא דהיינו חצי ציפורן הנזכר גבי מזוזה היינו למעלה מכדי שיעור גגה של למ"ד דכדי שיעור גגה של למ"ד לא מיקרי שיעור הנחת חלק דכל סופר מניח כן ממילא. וכן מסיק בא"ח בשם ר' יונה דשיעור מלא אטבא למעלה מכדי גגה של למ"ד. ומה שהקשה מורי מנ"ל לחלק בין מזוזה לתפילין ודאי יש סברא גדולה לחלק דאף דתפילין חמירי בקדושתן ממזוזה מכל מקום מצינו בלא"ה שאמר במזוזה שצריך להניח חלק בסופה ובתחלתה. ובתפילין א"צ ש"מ דחשו רבנן גבי תפילין למעט אוירין בכמה דאפשר ויש קצת טעם לזה כדי שלא יהיו התפילין גדולים מאד. א"כ גם בזה שצריך במזוזה להניח חלק כמלא אטבא הקילו בתפילין וא"צ שיעור חלק אלא כדי גגה של למ"ד והוא לא מיקרי הנחת מקום חלק דבלא"ה לא סגי נ"ל פשוט בדעת רבינו ונכון:

ובתחלתן וסופן א"צ להניח כתב ב"י ואע"ג דגבי מזוזה צריך להניח בתחלתה שאני התם דעבדינן כן כדי לגול היקף כיון שנכרכת מאחריה כלפי שמע. אבל בתפילין ס"ל להרא"ש דא"צ. וכן כתב הרא"ש בסדר תיקון תפילין שלו:

ויעשה השורות שוות כו' ולא יכתוב ג' אותיות כתב ב"י ביאור דברי רבינו כך הוא בתחלה כתב שיזהר שיעשה השורות שוות שלא תהא יוצאה שום שיטה אפילו אות אחת יותר מחברותיה. ואח"כ כתב שאם יהיה מוכרח לעשות שום שיטה יוצאת מחברותיה יזהר שלא יהיו ג' אותיות חוץ לשיטה ומיהא ה"מ לכתחילה אבל דיעבד נראה דלא מיפסלו בהכי דהא אפי' ס"ת לא איפסל בהכי כדאיתא בי"ד סימן רע"ג עכ"ל. ועי"ל דמ"ש רבינו ויעשה השורות שלא תהא א' נכנסת כו' אראשי שיטות קאי דכיון דמתחיל עתה השיטה עדיין אינו מצטרך לכתוב חוץ לשיטה ולהכי אפילו אות אחת לא יכניס או יוצא בזו יותר מבזו ואח"כ קאמר על סוף השיטות דשם כיון שסובר שיכתוב על שורה זו כל כך ואח"כ אירע לו שלא כתב כל מה שהיה לו לכתוב באותה שורה יכול לכתוב השאר חוץ לשיטה. אבל מ"מ לא יכתוב ג' אותיות חוץ לשיטה אפילו בסוף השיטה. וכתב עוד בב"י דהא דב' אותיות מותר לכתוב חוץ לשיטה דוקא כשאינם תיבה אחת אבל אם הם תיבה אחת כגון את על וכיוצא בו אסור כמ"ש בי"ד סימן רע"ו ושם סימן רע"ו נתבאר דאותיות השם צריכין שיהיו כולם בתוך השיטה:

פתוחות דהיינו כו' כדי ג' תיבות כו' כלומר והפרשה שאחריה תתחיל בראש שיטה ואז נקרא פרשה זו המתחלת בראש שיטה פרשה פתוחה בין לדברי הרמב"ם בין לדברי הרא"ש. אבל מ"ש או בתחלתו דהיינו לומר שאם לא נשאר בסוף שיטה חלק כשיעור לכתוב ט' אותיות יניח בתחלתו זהו דוקא להרא"ש אבל להרמב"ם כל כה"ג סתומה היא כמבואר בס"ז. וע"ש עוד איך יש לעשות הפרשה ע"פ ההלכה ולפי משמעות ל' רבינו שכתב או בתחלתו נראה לומר דגם בפ' קדש שהיא ראשונה שייך לעשותה פתוחה כגון שיניח ט' אותיות חלק בראשה. אך שאין אנו נוהגין כן אלא לעולם מתחילין פרשת קדש בראש השיטה. וכתב מהרר"י אבוהב דפ' קדש נקראת פתוחה במה שהיא התחלת התפילין ואין קודם לה דבר אבל באינך עושים פתוחות ועיין עוד בדרישה:

ויעשה ד' בתים. ז"ל מורי הג"ה סמ"ק למד מתוכו רמז לד' בתים לשל ראש נגד ד' הרגשות שבראש חוש הראייה חוש השמיעה חוש הריח חוש הטעם וא' לשל יד שבו הרגש א' חוש המישוש ועל כולם מברך לבוראו עכ"ל:

מעור אחד ברייתא פרק הקומץ כותבין על ד' עורות ומניחן בד' בתים בעור א' ופירשו המפרשים כלומר שיהיו הד' בתים מחוברים יחד מעור א':

מעור בהמה חיה כו' כבר כתבתי לעיל שכן אמרו בפ' ב"מ ומ"ש או מנבילה וטריפה כו' כך אמרו בפרק שמונה שרצים:

והרמב"ם כתב שא"צ עיבוד לשמן ז"ל הרמב"ם בפ"ד דתפילין העור שמחפין בו התפילין ושעושים ממנו רצועה הוא עור של בהמה וחיה כו' ועור הרצועה צריך עיבוד לשמן אבל בעור שמחפין א"צ עיבוד כלל אפילו עשהו מצה כשר. (עי' דלא מליח ולא קמיא ולא עפיץ נקרא כן) עכ"ל. נמצא שמ"ש רבינו בשמו א"צ עיבוד לשמן לאו בדיוקא קאמר ליה דהרי להרמב"ם א"צ עיבוד כלל אבל אם היה צריך עיבוד ודאי שהיה צריך ג"כ עיבוד לשמן כמו ברצועות דס"ל להרמב"ם דבעי עיבוד לשמן והטעם כמ"ש ב"י דכיון דקפידא בהו שיהיו מעור טהורות ה"ה דבעי עבודן לשמן אבל עור של בתים מסתברא ודאי שאינה בעי עיבוד כלל אע"פ דבעינן טהורות דכל שאינן מעובד חזק יותר לחיפוי וק"ל וע"ל סי' ל"ג:

וא"א ז"ל כתב שצריך עיבוד לשמן בהלכות תפילין הביא הברייתא דת"ר ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות עור בהמה טהורה כשרות ואע"פ שלא עיבדו לשמן רשב"ג אומר עור בהמות טהורות פסולות עד שיעבדנו לשמן והילכתא כרשב"ג כו'. וכ"כ ב"י בשם הסמ"ג וספר התרומות. וטעם הרמב"ם כתב ב"י דהוא מפרש דאע"ג דרישא דברייתא מיירי בעור הבתים סיפא מיירי בקלף שנכתבים בו וברצועות אבל לחיפוי עדיף יותר באינו מעובד כלל שהוא חזק יותר ולכן אין לומר שיעבדנו ויצטרך עבוד לשמן:

ומעור שליל כו' דלא גרע מעור עוף דכשר. ועוד י"א דזה עדיף טפי למצוה כי לא נעבדו בו עבירה שלא היה בו תשמיש של זכר ונקיבה:

ויהיו מרובעין. ברייתא פ' הקומץ תניא תפילין מרובעות הל"מ וז"ל הרא"ש דפוס של ד' בתים של ראש וכן דפוס של יד יהיו תרובעות וגם למטהבית מושבן מרובעות וכתב בתשובה אשכנז"י אע"ג דגבי ציצית קי"ל שאם ניתקו מחוטי הערב עד שלא נשאר כשיעור מן הקרן כשר היינו דוקא בציצית דכתיב ועשו להם ציצית כלומר בשעת עשייתן קפיד קרא אבל תפילין מרובעות הל"מ וכל שעתא בעינן שיהיו מרובעות:

ויהיה החריץ ניכר בו בפרק הקומץ אמר אביי צריך שיגיע חריץ למקום התפר רב דימי אמר כיון דמנכר תו לא צריך ופי' רש"י וצריך שיגיע החריץ שבין בית לבית עד מקום התפר למטה כלומר עד בית מושבו דהיינו תיתורא. וכתב הרא"ש וי"א שחריץ של שי"ן דהיינו חודה של שי"ן יגיע למטה עד איחוי התפר וכפירוש זה נראה עיקר ונהגו כשני הפירושים להגיע חריץ השי"ן וחריץ הבדלת הבתים עד התפירה לחומרא כאביי ולא כרב דימי עכ"ל. וכן דעת רבינו שכתב בסמוך כדי שיגיע חריץ כו' למקום התפר:

שיהיה מרובע ריבוע גמור ז"ל הרא"ף בהגהותיו ר"ל שארכו כרחבו וגם שני האלכסונים שוים בארכן זה כזה. לאפוקי ריבוע כזה שג"כ ארכו כרחבו. אבל ב' אלכסונים א' ארוך וא' קצר יותר דאמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונו עכ"ל:

עומקן כדי רוחב הפרשיות ר"ל דהיינו גובהן וק"ל:

והשיני"ן ימשוך למטה כו' כתב בא"ח טעם אותה שי"י יותר משאר אותיות כדי לרמוז הימים שאדם מניח תפילין בשנה שהם ש' והר"י אסרנדרני כתב הטעם מפני ששם הוי"ה בא"ת ב"ש עולה שי"ן והיינו מצפ"ך וע"כ נאמר וראו כי שם ה' נקרא עליך. שאין נראה מבחוץ אלא השיני"ן ועוד ב' שיני"ן ושינוייהן עיין עוד בב"י:

והוא הנקרא תתורא לשון גשר:

ויגלול כל פרשה. טעמא משום דילפינן ממזוזה דאמרינן בפרק הקומץ כורכה מאחד כלפי שמע:

ויכרוך על כל פרשה שיער כו' וטוב לכרוך משיער שור לכפר על מעשה עגל סמ"ק. ובשימושא רבא כתב שיהא שיער זה של עגל כדי שיזכור מעשה העגל ולא יחטא כדכתיב המעט לכם עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו וכתב בזוהר שצריך שיראה שיער זה חוץ לבתים והאריך בסוד העניין והביאו ר"מ מרקנ"ט בסוף פרשת בא:

והרמב"ם פסל כו' ואינו נראה לא"א כו' עיין בב"י טעם פלוגתתם:

ואם כתב כל הד' פרשיות בקלף אחד כשרים אפי' אין ריוח ביניהן ובלבד שיהא חוט או משיחה בין כל בית ובית משמע מלשון רבינו דאפרשיות קאמר שא"צ ריוח בין הפרשיות שהרי בסיפא גבי בלבד שיתן חוט או משיחה סיים וכתב בין כל בית ובית ואילו ברישא לא הזכיר בית וכן משמע מלשון רבי' ירוחם בנתיב י"ט שכתב ז"ל ואם כתב בעור א' כשרים אפי' אין ריוח ביניהן אם נתנן בד' בתים ע"כ הרי לך בהדיא שאין ריוח בין הפרשיות קאמר. וא"כ צ"ע איך אפשר להכניסם בד' בתים כיון שכתובים על עור א' דא"ל דמניח פרשה ראשונה בבית הא' ובסוף הפ' יהיה כפל מעט ומשם יוציאה לבית הב' וכן אל הבית ג' וד'. חדא דא"כ ע"כ צריך להיות ריוח גדול ביניהן ועוד דא"כ א"א שיהיו מונחות זקופות אלא פשוטות ורבינו עצמו כתב לעיל דצריך שתהא זקופות בבית כו'. וצ"ל דמיירי כגון שחתכן למעלה בין כל פרשה ופרשה עד למטה ואז שפיר מצי להכניס כל אחד בביתו ומ"ש רבינו אפילו אין ריוח ביניהם רצונו לומר אע"פ שאין ריוח גדול בין פרשה לפרשה ולאפוקי מדרבי דבעי ריוח גדול בין כל פרשה ופרשה כדי שיוכל לגלול ולכרוך כל פרשה מסופה לתחלתה קמ"ל דא"צ דהא דקי"ל כורכה מסופה לראשה למצוה ולא לעיכובא:

ומ"ש נותן חוט או משיחה בין כל בית כו' זהו לכ"ע וכדי לתת היכר בין בית לבית ודוקא בכתבן בעור אחד צריכין נתינת חוט ומשיחה בין כל בית ובית אבל בכתבם בד' עורות א"צ לתת כלום בין בית לבית לדעת רבינו והרא"ש. זה נ"ל בביאור דברי רבינו בקיצור והרוצה לעמוד על עיקר הדברים יעיין בדרישה:

ובשל יד כותב כו' בקלף אחד ילפינן זה מדכתיב והיה לך לאות על ידך דמשמע אות אחד כלומר בית אחד. ב"י ועי' בדרישה:

ואם ציפה הבתים בזהב כו' מעור בהמה טמאה כו' ציפה זהב הל"מ דפסול. עור בהמה טמאה ילפינן לה מלמען תהיה תורת ה' בפיך ב"י:

בתפירה מרובעת שיעשה ד' נקבים בד' זויות התיתורא ועיין בב"י שהאריך:

שיהיו בין הכל י"ב. בשימושא רבה י"ב תפירות נגד שבטי ישראל ואם אין שם כ"א יו"ד כשר כי כשתסיר שבט מלכות ושבט כהונה דהיינו יהודה ולוי נותרים י' ואם עשה י"ד תפירות נגד תוספת מנשה ואפרים טוב. הג"ה מיימוני עכ"ל רא"ף בהגהות:

וחוט התפירה יהיה סובב מב' רוחות כתב הרר"י אסכנדרני פי' כל התפירה יהא מסובבת מב' צדדין פנים ואחור נמצא תופר בב' מחטים אחד יוצאת לאחור ואחת נכנסת לצד פנים:

ויעשנו כמין דלי"ת כו' ז"ל מהרי"א בפסקיו סימן קע"ט וההיא דקשר תפילין נראה דאין צורה דדל"ת כלל ברצועות התלויות דהא בעי למימר בפרק הקומץ רצועות כשרים אפילו לא יצא מהן אלא משהו חוץ לקשר משמע דאין צורת הד' בהן וצורת הד' היא בקשר לכ"ע וליכא דטעי בהא וכ"כ האשר"י בשימושא רבה בהדיא צורת הד' בקשר עצמו וכן משמע מפירש"י ונלע"ד דצריך שיהא ניכר כמין דלי"ת ככתיבתה לאותן העומדין לאחוריו ד' כהוויותיה וצורתה כזה ד:

ויעביר הרצועה כו' צ"ל ויכניס הרצועה:

ובסוף כו' יעשה קשר קטן. סדר העשייה בתחלה השי"ן של ראש ואח"כ הדלי"ת קשר של ראש ואח"כ היו"ד קשר של יד ואז הוי השם כסדרן שדי:

ונוהגין להעביר עור כו' לרוחב הזרוע פי' עושים עור על רוחב הבית מפני שחוששין שיתקלקל העור הדק של הפרשה מנדנוד הבגדים והא דכתב רבינו לרוחב הזרוע כ"כ ג"כ הרא"ש בסדר תיקון תפילין בסופו ע"ש. אבל נמ"י דף ע"ט ע"ב והמרדכי דף צ"ה ע"ג כתבו בשם הרי"ף דנוהגין לכרוך ע"ג תפילין של יד ממזרחו למערבו ע"ש: