מה שכתב רבינו היה חולה צריך לבשר שוחטין לו ולא יתנו לו בשר נבילה כדי שלא יצטרכו לחלל שבת בשחיטה דקדק לומר כדי שלא יצטרכו להוסיף הרבותא דאעפ"י שגורם שאחרים עושין מלאכה בשבילו בשחיטה אפ"ה מוטב שישחוט לו אחרים שהשבת נעשה כחול לחולה המתעסקים בצרכיו וק"ל:

ומ"ש רבינו וזה ל' הרמב"ם החושש בשתי עיניו כו' עיין ברמב"ם פ"כ מה' שבת דין ד' ז"ל החושש בעיניו והוא שיהיה בשתיהן א' בא' מהן ציר או שהיו דמעות שותתות כו' הרי שלשון הרמב"ם שלשם יותר מדוקדק מל' הרמב"ם שהביא רבינו כאן שמלשון רבינו משמע שחששת עיניו צ"ל בשתיהן וציר אפילו בא' מהן ובל' הרמב"ם שלשם בואר שציר הוא פירוש אחששת עיניו ובין שיהיה בשתיהן או בא' מהן קאמר וק"ל:

וכן אם רופא א' אומר צריך וא' אומר אינו צריך מחללין ל"ד א' אלא אפילו הרבה א"צ ועיין בבית יוסף:

ואסור לאחר הדבר כדי לשאול אם הוא מותר כו' עד הנשאל ה"ז מגונה עיין בתרומת הדשן סימן נ"ח ובכתביו סימן קכ"ו שכתב הטעם שהיה לו להודיע דין זה לבני עירו קודם שיצטרכו ע"ש ונראה דרבינו לא ס"ל ה"ט דא"כ הו"ל לכתוב וללמדינו שצריך להודיע ולדרוש הדין ברבים דא"צ לשאול. לכן נראה דרבינו ושאר הפוסקים ס"ל דפי' הנשאל ה"ז מגונה ר"ל מי שמקפיד על מי שמתיר לעצמו ואינו שואל מפני שמקפיד על כבודו שלא להורות שום דבר זולתו ה"ז מגונה. והשואל ר"ל שרוצה להחמיר שלא לעשות שום דבר זולת שאלת המורה. ה"ז שופך דמים. ומ"ש והרי כתוב אומר וחי בהם איפשר שרמז למ"ש הגמ' והביאו ב"י בי"ד סימן רמ"ב דכל דבר הוראה הנמצא כתוב אפילו בפסקי הגאונים א"צ לשאול עליהן להרב ע"ש. ומש"ה כתב כאן נמי והרי הכתוב אומר וחי בהן פי' וא"צ שאלה להרב להדבר הכתוב בפירוש:

ומ"ש רבינו כיון שאין בו סכנת הגוף אפילו יש בו סכנת אבר אין מחללין עליו באיסור דאורייתא אבל מחללין עליו באיסור דרבנן אע"ג דעביד מעשה. ר"ל תרתי מיני איסור דרבנן אמירה לא"י לעשות רפואה אפילו במלאכה דאורייתא או לעשות ישראל מעשה בעצמו בדבר שאין בו אלא איסור דרבנן ורבינו הגדול שבהן נקט בפי' דהיינו לעשות הישראל מעשה בעצמו גם י"ל דהיתר אמירה לא"י לעשות אפילו מלאכה דאורייתא כבר כתבה בריש דבריו במ"ש כל צרכי חולה בדבר שאין בו סכנה הוא לא יעשה אבל אומר לא"י ועושה ור"ל דאפילו לעשות מלאכה דאורייתא אומר לא"י ועושה אבל יותר נ"ל מ"ש ראשונה והכי הצעת דברי רבינו דמתחלה כתב לשון הגמרא ס"פ מפנין ואח"כ חזר ופירשו וכתב דמ"ש הוא לא יעשה ר"ל אפילו אם יש בו סכנת אבר כיון שאין בו סכנת הגוף אין מחלל ע"י עצמו באיסור דאורייתא ואח"כ פי' מ"ש אבל אומר לא"י דל"ד אמירה לא"י שהוא דרבנן אלא ה"ה ע"י עצמו יכול לעשות מעשה איסור דרבנן וא"י דקאמר משום דבא"י אפילו מלאכה דאורייתא מותר ומסיים ספק דהרא"ש שנסתפק בל' הגמרא אי חולי שאין בו סכנה ר"ל שאין בו סכנה כלל אפילו סכנת אבר או דוקא שאין בו סכנת הגוף קאמר וק"ל. ודע שספיקת הרא"ש אינו אלא בחושש באבר לחוד ואין בו סכנה אבל בחושש בכל הגוף אפילו אין בו סכנה לא נסתפק הרא"ש וס"ל דמותר לעשות ע"י ישראל באיסור דרבנן וק"ל:

ומ"ש רבינו ז"ל אבל הרמב"ם כתב חולי שאין בו סכנה עושין לו כל צרכיו ע"י א"י ואם היו צרכים שאין בהן מלאכה עושין אותן אפילו ע"י ישראל לפיכך מעלין אונקלי כו' וכתב ב"י ע"ז ז"ל וסובר רבינו שפשט ספיקא של הרא"ש לקולא שהרי התיר לעשות ע"י ישראלכים שאין בהן מלאכה אע"פ שכל רפואה יש בה משום שבות והקשה ע"ז ז"ל ואיכא למידק היכי מצי למימר דהרמב"ם שרי שבות הנעשה ע"י ישראל הלא כתב שכוחל עיניו מן הא"י בשבת דמשמע דוקא מן הא"י ולא מישראל אע"ג דלכתחלה אינו אלא מדרבנן כדאיתא בפ' המצניע כו' ותמה אני על פירושו וקושייתו דב"י איך ס"ד דב"י לפרש דרבינו פשט ספיקו לקולא מהא דהרמב"ם דהא הרמב"ם איירי בחולי שנחלה בכל הגוף אלא שאין בה סכנה. וע"ז כתב דעושין ע"י ישראל איסורא דרבנן ואילו הרא"ש לא נסתפק בזה וכמ"ש דזה פשוט לו בנחלה בכל הגוף דעושין ע"י ישראל איסורא דרבנן אפילו אין בו סכנה לא סכנת הגוף ולא סכנת אבר וכן כתב רבינו שהרי מדכתב רבינו ז"ל כיון שאין בו סכנה אפילו יש בו סכנת אבר כו' עד אבל מחלל כו' מדכתב אפילו יש בו סכנת אבר ש"מ דאיירי בלא סכנת אבר נמי ועל שניהן כתב דאין מחללין באיסור דאורייתא אבל מחללין על שניהן באיסור דרבנן אפילו ע"י ישראל מדכתב אע"ג דעביד מעשה. וה"ט כיון שהוא חושש בכל גופו התירו אע"ג דליא כאן סכנת הגוף ולא סכנת אבר לכן נראה פשוט דרבינו אדרבה פשט ספיקו דהרא"ש מהרמב"ם לחומרא דמדכתב דוקא בחולה שאין בו סכנה דהיינו בחושש בכל גופו דעושין ע"י ישראל צרכים שאין בהן מלאכה ש"מ דוקא בכה"ג הא בחושש באבר א' ואין בו סכנה פשיטא דאין עושין ע"י ישראל כלל ואין להקשות דא"כ הו"ל לפשוט לחומרא ממציעתא דדברי הרמב"ם ששם כתב וכן כוחל עיניו מן הא"י בשבת אע"פ שאין בו סכנה דמשמע דוקא ע"י א"י ולא ע"י ישראל וכדדייק הב"י וכמ"ש לעיל י"ל דאילו מהא הו"א דמ"ש כוחל ע"י א"י ר"ל אפילו לשחוק הסמנין שהוא מלאכה דאורייתא ואע"ג דכחילה עצמה הוא מדרבנן השחיקה היא דאורייתא ובכלל שם כחילה היא וכדאיתא בגמרא שהבאתי לעיל פ"ב דע"ג עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת. דמפרש הגמרא דר"ל אפילו למישחק ואתויי דרך ר"ה שרי וא"כ אין כאן לדקדק דה"ט ע"י ישראל לא משום דאיירי נמי במלאכה דאורייתא והיא שרי דוקא ע"י א"י. וכן משמע לשון הרמב"ם שכתב בפרק ב' דלחולי שאין בו סכנה עושין כל צרכיו ע"י א"י לבשל לו ולאפות וכן כוחל עיניו מן הא"י בשבת אע"פ שאין בו סכנה מדכתב לשון וכן כו' משמע דגם בזה איירי במלאכה דאורייתא כמו ברישא בבשול ואפי' שהיא דאורייתא ותדע שכן הוא דאל"כ קשה למה נקט הרמב"ם דמותר לעשות כחילה שאין בו אלא משום שבות אפילו לישראל הול"ל דאפילו מלאכה דאורייתא מותר לעשות ע"י א"י אפילו בחושש באבר א' לחוד וגם אין בו סכנה דבאמירה לא"י אין חילוק בין דאורייתא לרבנן. ודוחק לומר דבשביל הדיוק ללמדינו דדוקא ע"י א"י שרי ולא ע"י ישראל אפילו במלאכה דרבנן אלא ודאי גם כחילה שייך בדאורייתא וכמ"ש. ולכאורה היה נראה לדקדק דס"ל ספיקא דהרא"ש מהרמב"ם לקולא דמדכתב אחר דין כחילה לעין ע"י א"י ז"ל ואם היו צרכים שאין בהם מלאכה עושין אותן אכי' ע"י ישראל דמשמע דאסמוך ליה נמי קאי דאפי' לחושש בעינו לחוד שהוא חולת אבר א' וגם אין בו סכנת אבר אפ"ה עושין גם ע"י ישראל צרכים שאין בהן מלאכה ולא קאמר לפני זה בחולה אלא משום דבכלל חולה הוא ג"כ מלאכה דאורייתא וכמ"ש. אלא שאין דעת רבינו כן שא"כ הו"ל לאתויי מציעתא דדברי הרמב"ם ללמדינו דמ"ש הרמב"ם דעושין ע"י ישראל קאי נמי אחשש אבר א' שאין בו סכנה ודוחק לומר משום דס"ל דבכלל מ"ש הרמב"ם בריש דבריו חולי שאין בו סכנה כו' הוא ג"כ נכלל אפי' חולת אבר א' ואין בו סכנה דזה ודאי אין במשמעות לשונו ובפרט מנא ליה לפשוט מזה כיון דנוכל לפרשו כפשוטו דמיירי בחולה שחושש בכל גופו ועוד למה ליה להביא ראיה רחוקה ולא הביא בפי' מ"ש הרמב"ם במציעא כמ"ש לכן אני אומר דודאי רבינו ס"ל פי' הרמב"ם כמ"ש ראשונה דברישא איירי בחושש בכל גופו דוקא ועליו כתב בסיפא דעושה גם ע"י ישראל צרכין שאין בהן סכנה ומציעתא דאיירי בחושש רק באבר א' דהיינו העין וגם אין בו סכנה מש"ה שרי דזקא ע"י א"י ואפילו מלאכה דאורייתא כדדייק לישנא דוכן ולא ע"י ישראל כלל אפילו צרכים שאין בהן מלאכה דאורייתא ומ"ש בסיפא דנעשין ע"י ישראל צרכין שאין בהן מלאכה לא קאי אלא ארישא אחושש בכל גופו ומש"ה לא מייתי רבינו אלא רישא וסיפא דדברי הרמב"ם. ואין להקשות מנ"ל לרבינו דילמא הרמב"ם אדסמוך ליה קאי וכמ"ש לעיל י"ל דא"כ לא הוי לסתום ולומר דמותר לכחול ע"י א"י אלא הו"ל לפרש דעושה אפילו מלאכה דאורייתא לחשש העין ע"י א"י כיון שע"ז מסיק וכתב דע"י ישראל לא נעשין אלא צרכין שאין בהן מלאכה. ועוד משום דס"ל לרבינו דמעלין אזנים ואונקלי וחזרת השבר חולי שחושש ממנו כל גופו הוא ומדכתב הרמב"ם ע"ז בל' לפיכך מעלין כו' ש"מ דמ"ש לפני זה דנעשה ע"י ישראל כו' איירי ?? ג"כ בחושש כל גופו. וגם הב"י כתב דלדעת המ"מ העלאת אזנים ואונקלי כו' הן חולים שחוששין מהן כל הגוף ע"ש. וגם המ"מ ס"ל כרבינו דמ"ש הרמב"ם בסיפא דנעשה ע"י ישראל ארישא אחששת כל הגוף קאי דוקא. ואמצעית כתוב המ"מ דהטעם דרמב"ם כיון שאין בו סכנה לא הותר לישראל אפילו בשבות וא"כ לא התיר לכחול אלא ע"י א"י ונ"ל פשוט דמ"ש המ"מ כיון שאין בו סכנה ר"ל אפילו סכנת אבר העין אין בו. וזהו שמסיק המ"מ וכתב ז"ל אבל מלאכה גמורה בישראל לא הותרה אפי' בסכנת אבר א' וקאי אטעם שכתב לפני זה דמש"ה אסור ע"י ישראל משום דאין בו סכנת אבר דמשמע דמכח הא אי הוה בו סכנת אבר מותר אפי' ע"י ישראל מלאכה דרבנן דומיא דכחילה ומש"ה מסיק אבל מלאכה גמורה אסור אפי' בסכנת אבר וזה הפי' פשוט. בעיני ותמה אני על הרב ב"י דפי' לדברי המ"מ דמ"ש כיון שאין בו סכנה דר"ל סכנת כל הגוף ויש בו סכנת אבר. שהרי כתב עליו ז"ל ומתוך דבריו כו' עד והא דלא שרינן אלא למיכחל מא"י אע"פ שיש בו סכנת אבר וז"א גם מ"ש אח"כ והקשה עליו דלא נרמו בדברי הרמב"ם חילוק בין סכנת אבר כו' והו דוקא לפי הבנתו דבחולת עין יש בו משום סכנה אי לא דכחלינהו. אבל לפי מ"ש ז"א וקמ"ל שם דאפי' בחשש אבר לחוד ואין בו סכנת אותו אבר אפ"ה מותר ומיהו דוקא ע"י א"י מותר ולא ע"י ישראל כיון שאין בו סכנה. ודוק היטב ותמויא כמ"ש דדברי רבינו והמ"מ בחדא מחתא מחתינהו. וגם א"צ לומר דהרמב"ם פליג אפשיטא דהרא"ש והר"ן בסכנת אבר אחד כמ"ש ב"י דז"א ולה"מ ודו"ק. וממ"ש בסמוך נתבאר ג"כ דמה שאסרו להחזיר רטייה מע"ג קרקע דוקא כשאין בו סכנת אבר קאמר ולא כמ"ש ב"י דלית בו סכנת הגוף קאמר ע"ש. ועל הב"י קשה דכתב דבסכנת אבר ג"כ אסור לעשות ע"י ישראל בשבת ק' מהא דאמרינן בגמרא והביאו ב"י לפני זה ז"ל עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת סבור מיניה ה"מ דשחיקי סמנין מאתמול אבל מישחק ואתויי לא א"ל ההוא מרבנן לדידי מפרשי לי מיניה דרב יודא אפי' מישחק ואתויי מר"ה נמי משום דשורייני דעיניה בליביה תלי הרי דלסברת המקשן דס"ד דאין בו סכנת נפשות אפ"ה היה ס"ד דמותר לכחול ואפי' ע"י ישראל. וגם התרצן היה לו להשיב ולומד וליטעמיך דס"ל דאיירי דלית בו סכנת נפשות אפי' איסור דרבנן נמי לא עבד ע"י ישראל וק"ל:

וסכין אותו בשמן אבל לא בחלב מפני שהוא נימוח בזה נלמד דגם בזי"ף אסור ועיין בש"ע:

ולא ע"ג המוך שעליה ז"ל הברייתא והביאה הב"י אין נותנין שמן וחמין ע"נ המוך ליתן ע"ג המכה בשבת. ומשמע מיניה דר"ל אפי' אין המוך ע"ג המכה אפ"ה אסור ליתן עליה שמן וחמין כדי ליתנה אח"כ ע"ג המכה וצ"ע:

ומ"ש רטייה שפירשה כו' עיין שם בב"י שכתב ז"ל ואין ספק שגירסא משובשת נזדמנה להרא"ש כו' וצ"ע דהו"ל להב"י לדייק כן מדכתב הרי"ף דרב אשי עבד עובדא כת"ק. ואי דלא כרב חסדא יכול להיות שעבד גם כר"י ולומר דפליגי דוקא בע"ג קרקע ודו"ק:

אספלנית שפרשה מן האגד כו' עיין בב"י משמע דלא פי' ולפי זה צ"ל דאספלנית עבה וכמ"ש הרא"ש והביאה ב"י לעיל ולא כב"י שהעלהו בקושיא:

ופירוש כלפי מעלה שפירש כלפי הגוף ויש מפרשים כלפי ראשי אצבעות כו' פי' קמא הוא פי' התוספות בשם ר"ת. ופי' די"מ הוא פירש"י וז"ל ציצין כמין רצועות רקות הפורשות מעור האצבע סביב הציפורן כלפי מעלה מצד הציפורן התחילו לפרוש דהא מצערו ליה טפי עכ"ל. ופשוט דר"ל דלפירש"י הציצין הן מופרשין מצד מעלה אצל הציפורן סביבו באיזה מקום שיהיה ומחוברים לצד מטה באצבע תחת הציפורן ולהתו' הוא בהיפוך שמנותקין ומפורשין ממטה למעלה ומחוברין למעלה בצד האצבע וק"ל. וכתבתי זה לאפוקי ממה ששמעתי מפרשין כוונת רבינו בע"א וק"ל. ועיין במ"ש רבינו דמדברי הרמב"ם משמע שהם שני עניינים כלפי מעלה וגם מצערות:

החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן כו' רבינו ס"ל כפירוש התוספות והביאו ב"י ע"ש:

ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי וב"י הביא לשון הרמב"ם והקשה עליו כמה קושיות ע"ש ומסיק שבל' הרמב"ם היה גורס בכלי במקום בסם כו' וא"ד ולא בכלי. ע"ש למה מהפך גירסת הגמרא:

אבל לא במים הרעים כו' עד מפני שנראהו כמיקר עיין לעיל סי' שכ"ו שכתב רבינו ג"כ לענין טבילה בשבת שמותר מה"ט וכתב ב"י שם שרבינו קיצר דהא גם בימות החורף שרי אע"ג דבימי החורף אין שייך לומר שמיקר וכן יש להקשות כאן ודו"ק: