Prisha, Orach Chayim
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
המבטל רשותו כו' כאן מיירי שלא ביטל ביתו דאסור בכל ענין להוציא אלא שאינו אוסר עליהם אם החזיקו הם תחלה א"נ מיירי שביטל גם רשות ביתו וקמ"ל שדינו שאחרים מותרין להוציא מביתו ולא הוא עד שיחזיקו בו תחלה מי שביטל להם ואח"כ גם הוא מותר לכתחלה כמ"ש לעיל:
שהוציאו מבתיהם לחצר פי' שתיהם ולא החיצונה לבדה דהוי הפנימית רגל האסורה במקומה ופי' לא עירבו יחד הא כל אחת לעצמה עירבה דאל"כ הא קי"ל דאין מבטלין רשות לשנים שלא עירבו וסתם חצר יש בו ב' בתים וכתב ב"י בשם התוס' דה"ה אם הכניסו מחצר לבתים ולאו דוקא כשהוציאו מבתיהם לחצר דאז מחזיקין בחצר ומכניסין כלים לתוכו ובזה מראין הקנין משא"כ כשמוציאין מתוך החצר שרוצין לכנוס לבתיהם דבזה אין מראין שום קנין בחצר ואע"ג דכתב רבינו בסמוך שאין נקרא מחזיק אלא כשמכניס כו' וקמל"ן ב"י דהכא מהני ושאני התם דקאי אהמבטל דלא מיקרי חוזר ומחזיק אלא כשמכניס לרשות שביטל אבל הכא דאיירי במי שביטל להן שרוצים לקנות כל שעושה דבר שהיה נאסר לעשות בלא ביטול מהני לב"י אלא שכתב בקיצור אבל כן הוא כוונתו ודו"ק:
ל"ש שני חצירות ופתח ביניהם כו' לכאורה נראה שהטעם הוא משום דהוי רבים משל רבים וכמ"ש רשב"א אבל כבר כתבתי שאין כן דעת רבינו ור"י לכן נראה דהטעם היא אסורה כמ"ש בדרישה דמיירי או קודם שהחזיקו או שלא ביטל רשות ביתו אלא רשות חצירו. עיין בב"י שכתב דגם אין לפרש דעירב פנימי כו' יש לתמוה עליו למה ליה לאהדורי אדחייה אחרינא והלא הוא נדחה בדיחוי ראשון דא"כ הוה רגל המותרת במקומה כו' וק"ל:
ל"ש שני חצירות זו לפנים מזו כו' לכאורה היה נראה דהל"ל עד שיחזיקו הם תחלה כדלעיל או שלא ביטלו רק חצירות אבל לפי מ"ש הרשב"א וב"י הביאו בסי' זה דאפילו רבים נעשים אורחים אצל רבים היא אסורה בכל ענין וק"ל:
ולא עירבו שתיהם אלא החיצונה לבד דהוה הפנימית רגל האסורה במקומה:
אלא בשעה שצריכה לצאת כי בדריסת הרגל לחודא אינה אוסרת אלא א"כ יש לחוש שישתמש בחיצונה ר"ל כלים ששבתו בחצר יטלטל מזה לזה ולכך צריך גם כן שתיחד דשא כמו לעיל גבי בית אלא שסמך רבינו אדלעיל. ב"י:
יכול לבטל רשותו כלומר לכל אחד מבני הפנימית והחיצונים ויהיה הוא לבדו אסור וכולם מותרים אבל אם ביטל לבני החיצונה ולא לבני הפנימית עדיין פנימית באיסורה עומדת לפי שאין עירובה בחצירה ואי אמרינן תסתלק מן החיצונה הרי הן בלא עירוב וכולם אוסרין זע"ז וה"ה אם שכח אחד מן החיצונים ולא עירב שמבטל רשותו לכל אחד מהחיצונים והפנימית והוא אסור וכולם מותרים כו' ב"י ע"ש. והא דנקט נתנו עירובן בחיצונים נראה דלרבותא נקט אע"פ שאין עירובה במקומה אפ"ה יכול לבטל אע"ג דהוה ביטול מחצר לחצר ומכ"ש אי נתנו עירובם בפנימית דהוה כאילו דרים גם החיצונים בפנימית ואז לא הוה כביטול מחצר לחצר ממש אבל א"ל דאי הוה העירוב ממש בפנימית לא היה צריך לבטל גם לחיצונה משום דפנימית יכולה לסגור הדלת דהא כתבתי בסמוך כיון דהעיוות בא מכחם בחיצונה דהיינו שאחד מהן שכחה לערב אינו יכולה לסגור הדלת כדפרישית לעיל סי' שע"ח ר"ל שאינו צריך אותו ששכח בחיצונה לבטל גם לכל אחד מהפנימים להתירם דבלא"ה מותרים אבל אם שכח אחד מהפנימיים צריך הוא לבטל לכל אחד מהפנימיים וגם לכל אחד מהחיצונים אפי' העירוב מונחת בפנימית אם לא שעירבה לעצמה ואם לא ביטל לחיצונה גם הם אסורים דלא מצי למימר לחיצונה לתקוני שדרתיך כו' שהרי העיוות לא ע"י חיצונה בא אלא ע"י פנימית כמ"ש רש"י בפרק הדר עלה ס"ז ב"י:
שאין נקרא מחזיק אלא כו' פי' לענין שיקרא מחזיק ברשותו שכבר ביטל אלא כשמכניס ועיין מ"ש לעיל בריש הסימן ואינו דומה למ"ש לעיל דאם הוציא במזיד אוסר כו' דהתם הוצאה זו הכנסה היא שהרי הוא מכניס לרשותו שביטל דהיינו החצר משא"כ כאן שהוא מכניס לבית חבירו שמעולם לא היה שלו והיינו הוצאה ולא הכנסה ובזה מיושב גם כן מ"ש בסי' ש"פ דכשביטל חצירו ולא ביתו אסור לו להוציא מביתו לחצר כו' ופי' ה"ר יונתן חד טעמא משום דנראה כאילו חוזר ומחזיק ברשותו אע"פ דלא הוי אלא הוצאה מבית אלא לפי שמוציא מביתו שלא ביטל לחצר שביטל דאותה הוצאה הכנסה היא וק"ל:
אבל אינו יכול להוציא מבית חבירו כו' וא"ת הא לעיל סי' ש"פ כתב דכשביטל גם ביתו מותר גם להכניס לביתו דהוי אורח לגבייהו וכמ"ש לעיל ב"י בשם רש"י ולק"מ דהתם איירי דכבר החזיקו המה בהוצאה והכנסה דשוב לא יכול לחזור וכאן איירי דעדיין לא החזיקו וה"א דאפ"ה מותר מטעם דנעשה אורח גביה כמו המבטל רשות חצירו לחוד דמותר להוציא מביתו לרשותן אע"פ שעדיין המה לא החזיקו וק"ל. ומ"ש ב"י דמיירי כשאין חדרים בביתו כו' לא ידעתי מנ"ל ואדרבה כשנדקדק בדברי רבינו היטב תראה דמיירי אפי' כשיש שם חדרים מדתלה האיסור משום דנראה כחוזר ומחזיק ברשות שביטל וממילא אין חילוק בין יש שם חדרים ובין אין שם חדרים:
אבל שני בתים כו' כן הוא בגמרא (דף ס"ז ע"א) וצ"ע אמאי נקט שני בתים ברשות הרבים דזה אינו שכיח כלל דבשבת יקיפו ר"ה ולא נקט שני בתים בשני חצירות ומחיצה ביניהן שלא היו יכולין לערב בע"ש ונפל המחיצה בשבת שאסורים בני חצר זה לבטל רשותם לבני חצר אחרת מה"ט כיון שלא היו יכולין לערב מאתמול ונ"ל ליישב קצת דלרבותא נקט הכי משום דה"א דבזה יש להקל טפי כיון דעיקר תשמישו דכל חד לפני פתחו כל השבוע וצריכא להו טובא משא"כ כל אחד בחצר חבירו דאינו שכיח שם כל השבוע וכדאיתא שם בגמרא דף ס"ו ע"ב דהיינו טעמא דשמואל דיש ביטול א' לחבירו בחצר א' ואין ביטול א' לחבירו מחצר לחצר או לחורבה וכמ"ש רש"י ור' יהונתן התם דלא אקילו רבנן אלא היכא דעיקר תשמישו התם ונהי דאנן לא קי"ל כהא דשמואל דהואיל דיכולין לערב מאתמול יחד מבטלין בכל ענין כר' יוחנן מ"מ בכה"ג שהיה כותל ביניהן לא היו יכולין לערב מאתמול יחד פשיטא דאסור היכא דאין עיקר תשמישו התם אלא אפילו בכה"ג דעיקר תשמישים של כל אחד לפני סתם ביתו כל השבוע מ"מ אין יכולין לבטל זה לזה כיון שלא היו יכולין לערב מאתמול וק"ל:
אינם יכולין לבטל כל א' לחבירו והטעם כיון שנאסר למקצת שבת שלא היו יכולים עד הנה לא לערב ולא לבטל נאסר לכל השבת משא"כ בבני חצר אחד שהיו יכולין לבטל:
יורש יכול לבטל רשותו אע"ג דמאתמול ג"כ לא היה יכול לערב ולא לבטל מ"מ כיון דכרעיה דאבוה הוא מבטל:
עד שיוציאו גם הם מה שירצו והיינו כשביטלו תחלה רשותם סתם דאם ביטלו בפירוש גם רשות ביתם שניהם מותרין ואין צריכין לחזור ולבטל ב"י. ולעד"נ דה"ט משום דאין רבים נעשים אורחים אצל רבים וכמ"ש לעיל בשם רשב"א מש"ה לעולם אינם מותרין בחד ביטול וק"ל. אבל כבר כתבתי דנ"ל שרבינו לא ס"ל כסברת רשב"א: