ושכר המדי דסתם שכר עיקרו מן התמרים או מתאנים אלא שבמדי מערבין עמהם מי שעורים קצת רש"י וכתבו הרי"ף והרא'"ש דגם בחומץ האדומי דוקא שנותנין לתוכו מים דאל"כ אינו מחמיץ דהוי מי פירות:

וזיתום המצרי כך שמו ואין בהם כרת למדו בברייתא מדכתיב כל מחמצת לא תאכלו כי כל אוכל חמץ ונכרתה האוכל חמץ ? גמור בכרת וכל עירובו בלאו מיתורא דכל מחמצת וגו' וסבר רבינו כפי' ר"ת שפי' מתניתין דאלו עוברין כו' מתבערין מעל השלחן שלא לאוכלם ואין בשהייתו אלא איסור מאחר שבאכילה אינו אלא לאו אבל הרמב"ם נמשך אחר פירש"י שפי' אלו עוברין כו' בבל יראה וסובר דאיסור אכילה ואיסור שהייה שוין ולכך כתב רבינו בשם הרמב"ם שסבר כר"א שעובר בבל יראה והיינו אפי' כו' לא יכול לאכול כזית חמץ בכדי שהיית אכילת פרס רק שלא כדרך אכילה כדכתבתי לעיל ודייק רבינו מהרמב"ם שסבר הכי מדכתב על מורייס כו' שעובר בבל יראה ולא חילק בין יש כזית בכדי אכילת פרס לאין בו למדנו שהוא סובר כר"א דכל היכא דהוא דומיא דכותח הבבלי דאם אכלה בהלעטה יש בה כזית בכא"פ אם השהה אותה בבל יראה וע"כ צ"ל כן שהרי כתב רבינו למטה. ומיירי שאין בו כזית בכא"פ וגם א"ל דמחייב אפילו אין כזית בכא"פ כלל אליבא דר"א דהא כתב הרמב"ם בהדיא בפ"א על כותח הבבלי שלוקה בד"א כשאכל כזית בכא"פ כו' ע"ש אלא ע"כ צ"ל כדחילקתי ודו"ק:

כל אלו כשאין בהן כזית חמץ בכא"פ כשאכלן ע' ב"י:

אע"ג דקי"ל כר"ש דלא קניס עיין מ"ש בזה ב"י. והיותר נראה שרבינו לשיטתו אזיל שכתב לקמן בסי' תמ"ו ז"ל כללא דמילתא כל דבר שאין עוברין על תערובתו יכול לערבו לכתחלה ולהשהותו ודבר שעוברין עליו אפילו נתערב ממילא קודם פסח צריך לבערו והנה שפיר מדקדק מדס"ל לר"ש בתערובות חמץ שמותר לאכלו אחר הפסח ס"ל נמי דמותר להשהותו לאוכלו אחר הפסח דאילו היה אסור להשהות בפסח הוי אסור גם כן לאוכלו לאחר הפסח כמ"ש רבינו ואע"ג שרבינו שם קאמר כל שעוברין עליו בפסח דמשמע דמיירי דוקא בעובר עליו בלאו קמ"ל כאן דה"ה באיסור לשהותו מדאורייתא שוה לעובר עליו בלאו גם י"ל הא דקאמר שם כל שעוברין עליו ר"ל כל שעוברין על אכילתו ולשון המשנה אלו עוברין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אלא דא"כ לא יתורץ הקושיא שאכתוב אחר זה בשם מ"ו דפריך בהא דקאמר אע"ג דקי"ל כר"ש כו' דר"ל מנ"ל לומר דלר"א אסור להשהותו ולפי מ"ש באחרונה יקשה אהא דקאמר ר' אליעזר שעוברין בלאו אאכילה ודו"ק:

ואע"ג דקי"ל כר"ש כו' וא"ת מאי מקשה אר"א הא לקמן פסק כחכמים ולא קי"ל כר"א וי"ל שק"ל לרבינו מנ"ל דלר"א אסור להשהותו דילמא מיקל בתערובתם כמו שמיקל ר"ש וק"ל מ"ו:

ולרבנן אפילו לאו אין בהן אלא איסורא בעלמא ולדבריו מותר להשהותן עיין בב"י שפירש הא דכתב רבינו אלא איסורא בעלמא דר"ל איסור דאורייתא מדקאמר לאו אין בהן כו' ומקשה ע"ז ע"ש ותימה הא רבינו גופיה כתב בסמוך ז"ל ורי"ף פסק כחכמים שאין לאו בתערובת חמץ אלא איסור דרבנן ושלזה הסכים הרא"ש ז"ל א"כ ש"מ דכל הפוסקים כרבנן ס"ל דליתא אלא איסור דרבנן ונקטה נמי בלישנא דלית ביה לאו לא משום לדיוקי מיניה הא איסור דאורייתא יש בו אלא לאפוקי מדר' אליעזר דס"ל דיש בו אפי' לאו ואינו ראוי לאכול כו' כגון אספלנית וקילור כו':

ובעל העיטור כתב כו' עיין מ"ש ב"י בשם ב"ה. ונ"ל דב"ה לא פירש דבריו וי"ל דבלאו ר"ל על האכילה והא דקאמר אינו חייב לבער היינו אפילו מדרבנן דהא כל היכא דאכילה בלאו אסור להשהותו וחייב לבערו מדרבנן וק"ל:

חמץ בלאו בבל יראה ב"י:

אבל אם נעשה בהם מלאכה. מפני שהחמץ מעורב עם דברים שאינם ראוים לאכילה קרוי נעשה בהם מלאכה ב"י:

אספלנית רטייה:

וכן יראה דעת רב נטרונאי כו' ז"ל ב"י איני יודע למה כתב וכן יראה דעת רב נטרונאי והרי בהדיא כתב אם ידוע שנסחט כו' צריכים אתם לבערו ואפשר מפני שלא כתב חייבים אתם לבערו יש מקום לומר שלא כתב וצריכין אתם לבערו אלא משום חומרא בעלמא ולא משום שלא יעברו בבל יראה וטעמו של רב נטרונאי שחילק וכתב גבי שתייה אסור אפי' לא נסחט כו' משום דלשתותו מחמירין טפי כיון דחמץ בפסח במשהו וכיון שנשרו החיטין עם הצמוקים הרי נתנו החטים קצת כח בצימוקים אע"פ שממשו של חמץ לא נכנס בצימוקים אבל לענין ביעור אינו חייב עד שיודע שממשו של חמץ נכנס במי צימוקים ואז אע"פ שמי הצימוקים אלף פעמים נגד החמץ צריך לבער:

צריכין אתם לבערו אע"ג דאין כזית בכא"פ אפילו שלא כדרכן מ"מ אי ס"ל כרבי אליעזר החמיר אפילו בכה"ג אבל לחכמים הואיל שמותר לערבו אפילו לכתחלה אין כאן מקום לחומרא זו שהרי כבר נתבטל בס' לטעמיה אזיל שכתב בסימן תמ"ז שאם נתבטל בס' קודם הפסח שוב לא אמרינן חוזר וניעור אבל הרבה גאונים סברי שחוזר וניעור בפסח כרב נטרונאי ב"י:

דטעם כעיקר דאורייתא. ילפינן לה ממשרת או מגעולי עכו"ם אע"פ שאין בו ממשו של איסור. ועיין בב"י שהוכיח כן:

אם יש בו כזית בכא"פ כו' פי' כדי אכילת פרס כדרך העולם כדפירשנו לעיל:

כתב א"ה קולן של סופרים כו' אמתני' קאי ולפ"ז יש מחמירין שלא ידבקו ניירות בחלון אם נראה מבחוץ רמ"א:

בחלא דשיכרא כו'. פי' שכר שעורים:

אפעה מין נחש:

וכ"כ הרמב"ם ז"ל כו' צ"ל שמביא ראייה מהרמב"ם שיש חילוק בין אכילה לביעור אבל לא שסבר כרמב"ם במה שכתב אע"פ שאין בו חמץ אלא כ"ש שהרי הוא כתב לעיל ואני תמה על רב נטרונאי למה אסרו היכא שנתערב קודם פסח כו' וכ"כ לקמן סימן תמ"ז דאינו חוזר וניעור אלא ודאי הטור מדבר מדין דרב האי שאין צריך לבער הטריאק"ה אפילו לא נתבטל בס' קודם פסח ומייתי הרמב"ם שמחלק ג"כ בין אכילה לביעור:

שדבקו אותו בחמץ היינו בטבלא לפי' האבי העזרי דלעיל אבל המגיד משנה פי' ואפי' בלא טבלא וקולן של סופרים היינו בדאיתא בעין קודם שדבק בו הנייר:

והא דאמר ר"ש וכו' בפ"ק דפסחים דף מ"ה ועיין בפי' רש"י:

י"א שמותר אפילו באכילה כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול איסור חמץ:

בצק שבסדקי עריבה כו'. משנה פרק אלו עוברין:

ואיכא תרי לישני כו' ותרווייהו אליביה דמר שמואל:

אבל במקום שאינו עשוי לחזק חייב לבער עיין פי' רש"י:

ופסק רי"ף לחומרא עיין בגמרא ובפירש"י ותוספות:

ב' חצאי זיתים כו' בעריבה בסדקין שבעריבה רש"י:

וחוט של בצק מחברן עיין בב"י: