ואחר שהניח תפילין יסדר הברכות כו'. לכאורה אין לסדר הברכות התלות בהנחת תפילין דהא מברכין בביתו או בבהכ"נ אפילו לא הניח תפילין ואפשר לומר דנקט סידורו דר' יוחנן דאמר הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים יפנה ויטול ידיו ויניח תפילין ויתפלל. ולהכי קאמר כיון שבזמנינו הידים עסקניות ואינן טהורות וא"א לברך הברכות בשעתן. א"כ הסדר הוא כמו שסדר רבינו בסימנים שעברו ע"כ דהיינו שמפנה ונוטל ידיו ואח"כ מתעטף בציצית ואח"כ מניח תפילין ואח"כ מתחיל לקבל עול מלכות שמים דהיינו התפלה והעבודה ואלו הברכות שייכין ג"כ לקבלת מלכות שמים וז"ש רבינו ואחר שהניח תפילין יסדר כיון דאדחי' הברכות ממקום קביעתן דהיינו בשעתן טוב לברכן בבהכ"נ ומפני עם הארץ וכדמסיק רבינו וכתב ע"ז מלתא בטעמיה שכתב ז"ל ואע"ג דמלישנא דגמרא משמע שצ"ל כל א' בשעתה כלומר ולמה אני כתבתי לך דאחר הנחת תפילין יברכן ומסיק לפי שאין הידים נקיות כו' וק"ל:

פי' הלב נקרא שכוי כו' והלב הוא המבין. אין נפקותא במה שהלב מבין או אבר אחר באדם מבין אלא קושטא דמילתא קאמר ובא לאפוקי שלא נתקנה עיקר הברכה על התרנגול ושעיקר לשון ושם שכוי נאמר על התרנגול אלא העיקר על האדם ועל התרנגול דרך שיתוף וזכר לדבר:

ומפני שהתרנגול מבין ג"כ וגם בערביא כו' כצ"ל ונותן טעם למה אין אומרים לב בהדיא שהוא ל' מבואר יותר וגם למה אומרים אותו בשמיעת קול התרנגול וק"ל. ובב"י כתב אדברי רבינו שכ"כ ר' יונה ושהרא"ש כתב כו' ונראה מדבריו שס"ל שהרא"ש פי' בע"א ממ"ש ר"י ורבינו ולענ"ד נראה מוכרח שדברי הרא"ש יש ט"ס וצ"ל לב נקרא שכוי בל' המקרא כו' במקום תרנגול וסוף דבריו שם מוכיחים על תחלתו ע"ש:

וכי לביש לימא ברוך מלבוש וכו' אח"כ כתב רבינו כי תריץ ויתיב כו' דהיינו שיושב על המטה ומותח עצמותיו וכן הסדר בגמרא פרק הרואה וברמב"ם ובכל הנוסחא ואע"ג דא"א לו שילבש עצמו עד לאחר שקם מן המטה מ"מ מברך שפיר מלביש ערומים על חלוקו שלובש אותו בעודו שוכב קודם שתריץ ויתיב וכמ"ש רבינו לעיל סי' ב':

וכי מנח ידיה על עיניה י"א לפותחם יפה ק"ק דלעיל סי' ד' מבואר דאסור לנגוע בידו קודם נטילה לא לעין ולא לחוטם או לפה ובגמרא ורבינו חשבו זה קודם שמשי ידיה. וצ"ל דר"ל שנוגע בעין ע"י דבר אחר וזהו דוחק לכן נלע"ד דר"ל בעוד שעיניו סגורים דרך העולם להעביר ידיו עליהם או לאחר שפותחם ועדיין חפץ בשינה דרך העולם למשמש על העור העין שעי"כ מעביר חבלי השינה מעיניו וק"ל:

וכי סיים מסאניה כו' וכי מסגי כו'. כן הסדר בקצת ספרי רבינו וכן ברמב"ם ובש"ע. אבל הנוסחא שלפני היא כי מסגי כו' והדר כי סיים מסאניה וכן הוא בהדיא בגמרא ובדפוס של רא"ף אך שסדר העולם כגירסא הראשונה וק"ל:

כי אסר המייניה פי' האבנט שהוא צריך לאזור את עצמו כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה עכ"ל ולפי זה ה"ה כי לבוש מכנסיים שאז ג"כ אין לבו רואה את הערוה וכ"כ אבודרהם בשם הראב"ד והרא"ה דכי אסר המייניה היינו כשלובש המכנסיים אבל הרמב"ם כתב דהיינו כשחוגר חגורו ולקמן סי' צ"א כתב רבינו פי' המייניה אזורו. וכתב שם בעל התרומות שצריך אדם לאזור אזור בשעת תפלה אפי' יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה משום הכון לקראת אלהיך ישראל ולמד כן מגמרא וא"כ ה"נ דעת רבינו כן וזהו מכוון למ"ש בסמוך דמש"ה מזכירין בנוסחא הברכות שם ישראל וק"ל:

לימא אוזר ישראל בגבורה הא דמזכיר שם ישראל בהני ב' ברכות יותר מבאינך דאינך שייכים גם באחרים משא"כ הני דשייכי דוקא ביהודים משום איסור גלוי ראש ושלא יראה לבו את הערוה:

וכי פריס סודרא על רישיה. ה"ה לכל כובע וכיסוי ראש והטעם שמצוה שלא לילך בגלוי ראש:

ברוך אתה ה' גומל כו' כ"כ גם הרמב"ם אבל הרא"ש כתב ז"ל ברוך גומל חסדים טובים וכו' ל"ג בא"י דלאו חתימה היא לומר שם:

ויהי רצון כו' עד וכו' ויהי רצון בווא"ו והטעם מפני שברכה אחת היא עם המעביר שינה שאם היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך וע"כ אין לענות אמן אחר המעביר כו' כתב הכלבו י"א דאותה ברכה ויהי רצון הכל ברכה א' ופותחת בברוך וחותמת בברוך ועניינה הודאה לשי"ת על המנוחה והמרגוע שנתן לאדם מעמלו ויגיעו ע"י השינה ועל התועלת שהועילו בשינה לעכל מאכלו והוא מטבע ארוך עכ"ל. וקצת קשה שלא נזכר זה בכל נוסח יהי רצון וצריך לומר במ"ש ותגמלני חסדים טובים והחתימה שחותם גומל חסדים טובים היא המורה על זה. וכתבו התוס' וא"ת והלא כל הברכות צריכין להיות מעין פתיחתן סמוך לחתימה י"ל דשפיר הוה מעין פתיחה מהמעביר שינה סמוך לחתימה דסמוך לחתימה איכא ותגמלני חסדים טובים והיינו גמילות חסדים שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כוחו כדאיתא במדרש חדשים לבקרים והיינו כעין פתיחתם עכ"ל והם קרובים לדברי הכלבו וק"ל:

שאם היתה כו' היתה פותחת בברוך וא"ת והלא בכל הברכות אמרינן דברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך. שאני ברכות הללו דמעיקרן לא נתקנו לברכן סמוכות זה לזה רק כי שמע קול תרנגולא כו' כי אסר המייני' כו' וק"ל וכן כולם ועוד דהוי קצרות והוי כברכת הפירות ב"י. והא דאמרינן כל הברכות מברכין עובר לעשייתן. היינו ברכת המצות שמברך בהן וציונו צריך לברך השם תחילה על מה שציונו וקרבנו לעבודתו אבל של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אח"כ:

ולפי שאין הידים נקיות תקנו כו'. ע"ל סי' ו' מ"ש מזה:

תקנו שיסדרום בבהכ"נ כו' אבל ודאי חובה. כתב מהרי"א ז"ל הכוונה לומר שלא נחשוב שמאחר שאין מברכין אלו הברכות בזמנן שכבר נדחו וכיון דאידחו אידחו אמר שאין זה מן הדין אבל חובה על כל יחיד לברך ורמז עוד שאינו יוצא כשאחר מברך אותם אם לא יכוין הוא לברכה לפטור עצמו. וב"י כתב דסד"א שלא נתקנו לברכן בבהכ"נ אלא בציבור שאחד מברך וכולם עונין אמן אבל ביחיד לא קמ"ל:

מאה ברכות חייב אדם לומר בכל יום לשון סמ"ג ובסדר ר"ע מונה אותם י"ח עד ב"ש. וב"ש וישתבח הרי כ'. וז' ברכות של ק"ש. וג"פ תפלת י"ח הרי פ"א. וח' ברכות בכל סעודה. ענט"י. והמוציא. וד' בברכת המזון. ועל היין לפניו ולאחריו הרי צ"ז. ועתה שהוסיפו ברכת ולמלשינים בתוך תפלת י"ח הרי ק' ומלבד אלו יש לנו ציצית ותפילין. וברכת המלך בכבודו דערבית. ובר מכמה ברכות שמברכין על הקטנים ועל הגדולים ועל הפירות תחלה וסוף וביום התענית שאינו אוכל ובשבת שמחסרין מברכות י"ח יש תשלומין בדברים אחרים עיין בב"י:

דוד המלך ע"ה תיקן ק' ברכות כו' פי' כאשר ראה שבכל יום מתו ק' נפשות תיקן שיברכו בכל יום ק' ברכות ובזה יעצור המות ובודאי כיון במאה להסוד הידוע למקובלים ע"ד אי"ק בכ"ר לכן מסר דוד ע"ה הסוד המאה לסנהדרין והם תקנו הברכות אבל לא תיקן שיברכום אלו הברכות או מה נוסחן אלא מסר זה לסנהדרין וחכמי דורו שהם יתקנו הברכות כטוב בעיניהן והם תקנו בחכמתן אלו הברכות ושהם על סדר העולם וק"ל. כמ"ש חז"ל ברוך ה' יום יום בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו פי' שפשטא דקרא משמע שביום יש לברך השם ולא בלילה ח"ו אלא לומר לך שבכל יום תן לו מעין ברכותיו. פי' בשבת מעין של שבת ושל חול מעין של חול ושל יו"ט מעין של יו"ט המאורע וכיוצא בו בכל מקום מה שיש לו לברך מברך. רש"י:

ואמירינן בפ' כיצד מברכין ת"ר כל הנהנה כו' כצ"ל דכתיב לה' הארץ ומלואה ובמקו' אחר כתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם אלא כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה:

ברוך אתה ה' אמ"ה שלא עשני עבד אע"כ שמברך כו' ר"ל וא"כ למה מברכין ב' ברכות שוות ולא הוה לן לברך ברכת שלא עשני אשה כיון שכבר בירך ברכת שלא עשני עבד ומשני שהוא גרוע טפי וא"כ זה הסדר עיקר שבתחלה אנו מברכין שלא עשני עו"ג שאינו בר מצות כלל. ואח"כ אנו מברכין שלא עשני עבד שאע"פ שישנו בקצת מצות מ"מ הוא זיל טובא והוא חשוד על הגזל. וגם אין לו זכות אבות דומה לכותי. ועוד שאסור בבת ישראל ואח"כ אנו מברכין שלא עשני אשה שאע"כ שהיא חשובה יותר מהעבד. מ"מ אינה חייבת בכל המצות. ולפי הנוסח של רבינו שמברכין שלא עשאני כו' הגר לא היה מברך שלא עשני עו"ג שאלו הברכות על תחלת ברייתו ועשייתו של אדם נתקנו. וגר הרי הורתו ולידתו היה קודם שהיה ישראל. אבל אם היה הנוסח שעשני יהודי א"כ גם הגר יכול לומר שעשני גר דגם בזה שייך עשייה דכתיב את הנפש אשר עשו בחרן. רמ"א. וכתב רמ"י דנ"ל דגם הוא הטעם שבסידורים שלנו סדרו הני ג' ברכות מיד אחר ברכת לשכוי בינה. והטעם כיון שגם אלו ג' נתקנו על יצירת ובריית האדם דומיא דאשר יצר ואלהי נשמה ושכוי בינה שהם ג"כ ברכות על מנהגו של עולם ואח"כ מתחילין בברכת הנהנין:

כתובים בסוף קודם המעביר שינה ואין חשש. דקדק לומר קודם המעביר שינה אבל לאחריה ודאי יש חשש כמ"ש לעיל דויהי רצון היא ברכה א' עם המעביר שינה וק"ל:

וראיתי בסידורי רב עמרם כו' אין לברך מתיר אסורים ואיני יודע למה כו' ונראה ליישב דבגמרא אמרו תחלה כי תריץ ויתיב לימא מתיר אסורים. דהיינו כשפושט ומותח עצמותיו שהיו כאסורים בלי תנועה שייך לומר מתיר אסורים וכי זקיף אח"כ מברך זוקף כפופים כתב רב עמרם שאם בירך תחלה זוקף כפופים שוב אין מברך מתיר אסורים דבכלל זקופי קומה יש תנועות איברים ולמה יחזור לברך מתיר אסורים ב"י וכ"כ מהרר"י אבוה"ב גם מורי ז"ל:

עוד ברכה כו' הנותן ליעף כח ונתקנה על שאדם מפקיד כו' אע"פ שיש סמך לברך ברכה זו מאחר שלא נזכרה בתלמוד איני יודע איך היה רשות לשום אדם לתקנה ומצאתי שכתב האגור שראה מקטרגים עליה מטעם זה והרמב"ם והסמ"ק והרוקח לא הזכירוהו והכי נקטינן וראיתי בקצת הסידורים ברכה אחרת שאינה נזכרת בגמרא והוא מגביה שפלים. ולי נראה דאין לברך אותה כלל והמברך אותה טועה. כתב בעיטור המברך סומך נופלים טועה ע"כ בב"י. וכ"כ מורי ז"ל שאין לומר לאלו הברכות כלל. ורמ"י כתב בש"ע שלו ברכת מגביה שפלים ותמוה לי מניין לו ואיך פסק נגד כל הדעות ואולי ט"ס הוא:

וכל הברכות שהן על סדור העולם והנהגתו כגון רוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר. כ"כ התוספות והרא"ש אנותן לשכוי בינה. משום דאע"פ שלא שמע קול תרנגול מ"מ יברך ויתן הודאה לשי"ת שנתן לנו בינה וברא לנו כל צרכינו דאע"פ שישן בבית אפל מ"מ יבחין ביאת היום ע"י קול תרנגול עכ"ל. ומשמע לרבינו דברכות רוקע הארץ על המים ומצעדי גבר הוה נמי על תיקון העולם ב"י. ונראה הטעם משום דבלא אלו אין קיום לאדם בעוה"ז כי גם הנותן לשכוי בינה נתקנה על בינת הלב ובלעדי זאת היה האדם בצורת האדם דומה לבהמה משא"כ בלא לבוש ובלא אזור דאפשר לו לחיות בלעדם כמו שהיה אדם הראשון קודם שחטא. ואינם אלא הנאת אדם על צד היותר מחסד הש"י. והיותר נלע"ד דנוסח ברכת המכין מצעדי גבר נתקנה אהכנת הרגלים שהכין ה' יתברך לאדם הרגלים לצעוד ולהלך ע"י בכל עת שיצטרך וכן אינך. משא"כ מלביש ערומים שנתקנה על שעת הלבישה וכל כיוצא בזה וק"ל:

כגון ששוכב על מטתו כו' אין לו לברך ע"ל סי' תרי"ג מ"ש:

זרע יצחק יחידו מלת יחידו מוסב על אברהם. וי'"ג יחידך ור"ל שהיה יחידו של השם בשם שקרא לו משא"כ אברהם ויעקב שלא היו יחידים בשם אחד. או על שם שנתייחד בקרבן. ולגירסא זו הסכים ב"י בשם ר' בנימין וכתב שאין לשנות:

היה רגיל לומר אחריו בשכמל"ו כלומר דכשאין אנו אומרים אלא שמע ישראל לבד נראה שאינו אלא סיפור דברים שאומרים ישראל כשמיחדים את שמו אבל כשאומר בשכמל"ו נראה שהוא מכוין עכשיו ליחד השם ומש"ה אומר בשכמל"ו שהוא שייך ליחוד השם דמה שמייחד שמו מקבל ומברך כבוד מלכותו:

זו היא ק"ש של ר' יהודה הנשיא בריש פרק היה קורא וטעמו היה לפי שלמד עם תלמידיו וכשהגיע זמן ק"ש לא רצה להפסיק מלימודו אלא קרא פסוק ראשון בלבד דהוה דאורייתא והוא לא הוצרך לומר בשכמל"ו דודאי כיון שלא להפסיק מלמודו קרא פסוק זה ולפניו לא היה אומר רבון העולמים כו' והיה נראה דמכוין עכשיו ליחד השם לצאת י"ח ק"ש משא"כ אנו שאומרים פסוק זה מתוך סיפור דברים של רבון העולמים וק"ל. ושם בגמרא מסקינן דחוזר וגומרה פי' אע"ג דכבר יצא י"ח ק"ש דאורייתא אפ"ה קרא בתר הכי שמע דרבנן בברכות דרבנן. והטעם לפי שאינו מברך אקב"ו לקרוא שמע אלא ברכות השבח הן יוצר אור ואהבה רבה. וכן מצאתי בתשובת רש"ב שכתוב ז"ל הא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כיון לבו יצא מסתברא דחוזר ואומר ברכות ק"ש בפני עצמן ואע"כ שאינו קורא ק"ש שהברכות לא נתקנו על ק"ש תדע שהרי אינו מברך על הק"ש וע"ל סי' ט' בב"י:

אתה הוא עד שלא נברא העולם כו' אתה הוא משנברא העולם יש מדקדקים שמעתי אומרים ואתה הוא משבראת העולם משום דלא יהא נראה ככפירה ח"ו לשתמע מיניה ב' רשויות ח"ו. ונ"ל שאין לשבש כל הספרים וסידורי קדמונינו דסירכא דלישנא דרישא נקט וברישא ודאי שפיר קאמר אנו מודים לפניך שאתה הוא אל הקדמון להעולם והוא הוא הבורא וק"ל:

ונהגתי בעצמי מיד אחר ברכת אלהי נשמה אע"פ שרבינו כתב לעיל בסי' ו' דמסתברא לו כדעת הי"א שאין צריך לומר אלהי נשמה מיד אחר ברכת אשר יצר היינו לדינא אבל ודאי כל דאפשר למיסמכה טפי עדיף וכמ"ש לעיל סי' הנ"ל בשם מהרר"י ברונא ז"ל ולכן נהג רבינו למיסמכה אבל לאומרם קודם אלהי נשמה אין טעם למנהג:

וראיתי בסידורי רב עמרם אחר שכתב כו' סידר אותו וכ"כ לעולם יהא אדם כו' ר"ל סידר רבון כל העולמים אחר ברייתא דר' ישמעאל וגם הוסיף לכתוב ג"כ אח"כ לעולם יהא אדם כו' פי' ובסגנון זה א"ש לומר ברכת התורה קודם וסמוך לפרשת התמיד דהא כל הפסוקים אומרים לאחריו:

יהא אדם ירא שמים בסתר פי' אפי' בסתר יהיה ירא שמים וכן אפי' בלבבו ידבר אמת. ועי"ל דוה נתקן בדור של שמד שלא היו יכולין לקרוא ק"ש. ב"י: