אלא ימכרם לישראל מעט כו' אבל הרבה לא התירו אפי' בהודעה גזירה שמרו ישכח ולכך אין נפקא מיניה בהודעה מ"ו ז"ל. אבל לעכו"ם אפילו מעט ס"ל דאסור דילמא יערבם בתוך חיטים שלו וימכרם יחד לישראל משא"כ ישראל דמרגיש בדבר הואיל ומכר לו מעט מעט ומש"ה כתב בסמוך וי"א דה"ה לעכו"ם יכול למכור מעט מעט ומש"ה משמע דעד השתא ס"ל דאסור:

והרמב"ם כו' ז"ל הרמב"ם מוכרו לישראל ומודיעו כדי שיאכלנו קודם הפסח ואם מוכר לעכו"ם קודם פסח וכתב ה"ה שנראה מדבריו שלא היה גורס קבא לישראל אלא קבא קבא סתם ואאם מכרו לעכו"ם קאי אבל לישראל יכול למכרו אפי' כולה בהודעה עכ"ל וא"כ לא קשה מידי מה שמקשה ב"י על רבינו:

י"א דה"ה כו' הא דכתב ה"ה ולא התיר מכח כ"ש נראה כמו שכתבתי לעיל דלישראל מסתמא היה מודיע בתחלה שמרגיש בדבר הואיל ומכרו לו מעט מעט משא"כ בעכו"ם אף שישראל ירגיש מעצמו מ"מ איכא למיחש שמא יערבנו בתוך שלו וימכור לישראל הרבה יחד ועיין בדרישה:

דבש של עכו"ם אין מחזיקין כו' מיהו יש מחמירין וז"ל רמ"א והמנהג במדינות אלו שלא לאכול דבש רק אותן שמביאין בחביות מן הכוורת שעושין ממנו עכ"ד:

לומר מזויף הוא פי' שאם עירב קמח ומים בתוכו דקמח בלא מים אינו מחמיץ דהא דבש מי פירות הוא וגם יש לחוש שמא עירב בתוך הדבש סולת שלותתין החיטים קודם טחינה: כיון דאיסור משהו מדרבנן כו' ז"ל הר"ן אע"ג דעיקר איסור מדאורייתא הוא כיון דשיעורא מדרבנן דהא מדאורייתא לא אסור במשהו תלינן לקולא וכתב רמ"א ואין המנהג כן אלא אוסרין הכל במשהו אפילו לא נתבקעו עכ"ל ועיין עוד בדרישה:

שורן בחומץ וחומץ צומתן פי' דמוכח מדמועיל שריית חטה שנתבקע בחומץ ש"מ דלאו חמץ הוא וא"ת דילמא ה"מ היכא שלא נתבקע אלא בפנינו ומיד עושין לו תקנה ששורן בחומץ אבל כאן איכא למימר דילמא נתבקע כבר ונתחמץ ע"ז קאמר שכיון שאנו רואין שהעיסה לא נתחמצה כ"ש החטה ומזה הטעם שאנו רואין כו' לא מצי להוכיח די"ל דהלא אנו רואין שנתבקע וכל נתבקע חמץ הוא ולכך מוכיח מחומץ צומתן דאע"פ שנתבקע לאו חמץ הוא אלא קרוב להחמיץ וק"ל:

וכיון כו' כתב הרשב"א שיש לחוש שמא החטה המבוקעת החמיצה קודם שנתגלגלה בעיסה וי"ל שאסרה הכל שלא במקום אחד בלבד נגעה ועוד שהמים שבעיסה מוליכים היוצא מאותו גרגיר בכל וכתב רמ"א ונוהגין בתוך הפסח לאסור אותה מצה שנמצא בה החיטה ומתירין את האחרות בין שנמצא בה אפויה או חיה ואמרינן כאן נמצאת כאן היתה ואם נמצאת בעיסה כל העיסה אסור ודוקא תוך הפסח אבל קודם הפסח אין אוסרין רק כדי נטילה והכי נהוג עד כאן לשונו וגם ב"י כתב דטוב לחוש לדברי הרשב"א להחמיר במקום שאין פסידא מרובה ומהרי"ל אוסר בסתם או מצה או עיסה שנמצא בה חטה וכ"כ מ"ו ז"ל ונראה דאפילו אינו בקועה דאין אנו בקיאין וכמ"ש רמ"א ז"ל בסעיף י' וגם בב"י ריש סי' ט"ז ע"ש בדברי רבינו ירוחם ולא כמ"ש מהרמא"י דיש להתיר אפילו בחטה בקועה שנמצא בעיסה בנטילת מקום משום דבצונן לא יהיב טעמא ושאין לחשוש לדברי הרשב"א שכתב שיהיב טעמא ודבריו תמוהין לפסוק נגד הני רבוותא הנ"ל וגם אף אם נאמר דבצונן לא יהיב טעמא הא כתב הרשב"א עוד טעם אחרינא דחטה זו בשעת גלגול נגעה בכמה מקומות ובנגיעה אוסרת לכל הפחות כדי קליפה או נטילה וא"כ מספק נאסרה כולה דהא לא ידעינן היכן לא נגעה ולא אמרינן כאן נמצאת וכאן היתה באותה עיסה עצמו וק"ל:

ולא חיישינן שמא היתה במים כו' פירוש ונתחמץ החטה ויהיב טעם בעיסה ועיין בדרישה:

כדי קליפה כו' עיין בדרישה:

כיון שהוא ספק י"ט כו' אע"ג דבפסח נמי שיעור משהו לא הוה אלא מדרבנן מ"מ איסור חמץ הוא מדאורייתא:

ובלעה התרנגולת מן המים וזה האיסור לכ"ע אפי' למאן דשרי התבשיל בסמוך שאני הכא דהמים היו רותחין ב"י עיין בדרישה:

מעשה שנמצאת חיטה בקועה כו' וכן התיר אבי העזרי כו' ונלע"ד דס"ל שדעת אבי העזרי כדעת הרא"ש דאפי' חטה בקועה אין בו משום חמץ מש"ה אין מחמיצות לפי ראייתו דמייתי מיניה מחטה בקועה וק'"ל:

תפח תלטוש בצונן פירש"י אם תראה הבצק שבידה שרוצה לתפוח תלטוש ידיה במים צוננים ותקטפנה ותצטנן:

אין החטה נותנת בה כו' ונראה דהיינו בדלא שהה שיעור כבישה דהיא כבישול וק"ל:

ואסרו לשתות כו' עיין בב"י ובדרישה:

והשאר מותרות בקליפה רמ"א ומ"ו ז"ל פסק בא"ו שלו דבין במליחה בין בצלייה בין באפייה במשהו בפסח ע"ש וכן פסק בתשובה סי' ע"ט ובא"ו בדיני הלב אוסר אף הבשר הנמלח עמו ע"ש:

שכל התרנגולת אסורה כו' עיין בי"ד בסימן ק"ה: