אע"ג דקי"ל דברים שבכתב א"א רשאי לאומרן ע"פ טעמא דקי"ל זה משום דאיכא מילי טובא דמדרשי מתוך הכתב כגון חסירות ויתרות וקרי ולא כתיב ודכוותייהו ואי אמרי' להו ע"פ בציר להו. ומה"ט שמעתי נמי שאמרו דברים שבע"פ א"א רשאי לכותבה משום כדי שלא תשתבש מדיוקים יתירים הנופלים מתוך הכתב וחלופי גירסאות ושוב מצאתי שכתב ר"ן בפ' הקורא את המגילה דף כ"ג ע"א ז"ל וכן דברים שבע"פ הם פירוש לדבריהם שבכתב וכשאין נאמרין אלא בע"פ אי אפשר לעמוד עליהן אלא מפי מלמד שיפרש לו הפירוש יפה ואילו היה נכתב היה אפשר שנסתפק שלא היה מבין הלשון ומיהו ה"מ לדידהו אבל לדידן שרי למכתב תורה שבע"פ שהשכחה גוברת ומצויה וכתיב עת לעשות לה' הפרו תורתך עכ"ל:

וא"א ז"ל היה אומר כו' עיין בב"י שהביא דברי התוס' באריכות. לכן נוהגין באשכנ"ז כשמגיע ש"ץ לפסוקים כו' ז"ל רא"ף וק' מה יעשה בהשם נפשינו בחיים וגו' ובמזמור ס"ו שאומר אותו ש"ץ עכ"ל הגהות רא"ף. ונראה דל"ק דשאני מי כמוך וה' ימלוך שאומרים לפניו בשמחה רבה ואמרו כולם מי כמוך כו' דמשמע בהדיא שאמר הפסוק כמו שאמרו אותו ישראל וכן זה אלי ענו ואמרו ה' ימלוך. משא"כ השם בחיים שאינו נראה וניכר מתוך הלשון שהוא פסוק אלא משתמע לשבח בעלמא כמו שאר שבחים שאנו מזכירין באמת ואמונה וק"ל. וכמו שכתב רבינו בשם הרמ"ה לקמן סי' קי"ו אהא דאמרינן רפאנו ה' ונרפא ובקרא כתיב רפאנו ה' וארפא וקי"ל כל הכתוב לרבים אין מכנין אותו ליחיד. דהיינו דוקא כשקורין הפסוק דרך קריאתו ולא בשמיעה לומר אותה דרך תפלה ושבח עכ"ל רבוותא: