כל סחורה אסורה כו' משום טירחא וטירדא וימנע משמחת י"ט אשר"י. והמ"מ כתב גזירה שמא יכתוב בי"ט:

אסור לתבוע דמים במועד ב"י פסק דהיינו דוקא שיקח ממנו בעד הדמים סחורה או יין אבל קצב לו במלוה קודם י"ט שרי לתובעם וכ"ש שיכול לתבוע הלואתו מהעו"ג שלוה לו בלא משכון ופסק ברוקח והאגור אם נזדמן לו ריוח מרובה במועד יכול למכור בצינעא ויוציא לשמחת י"ט יותר ממה שהיה בדעתו להוציא וכ"פ רמ"א:

והרמב"ן ז"ל כתב דוקא למכור להם מותר כל דבר כו' מה שמחלק בין למכור בין לקנות הטעם הואו כיון שפרקמטיא היא בידו והוא מוצא מי שקונה אותה עתה ביוקר ובריוח גדול ואחר המועד לא יתנו לו כ"כ ריוח אין לך הפסד מן הקרן גדול מזה שהרי עתה שוה סחורתו כמו שנותנים בה משא"כ לקנות דלא בא לידו ואין שייך האי טעמא וכה"ג כתב הריב"ש והביאו ב"י בסימן וה:

וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק בזה דס"ל דהעברת ריוח מקרי דבר האבוד ומטעם וה מותר להלוות והטעם דאין בכל זה מלאכה גמורה דאפילו בי"ט אינו אלא מדבריהם גזירה שמא יכתוב ובח"ה התירו משום העברת ריוח כ"כ המ"מ וה"ה ליסע לירידים הקבועים מותר אפי' מעיר לעיר אבל הירידים שבכל שבוע יש יום אחד שבאים שם סביבותיה אסור שאם לא ימכרו היום ימכרו ביום השוק אחר:

אבל מציאה אסור לטרוח כו' הטעם משום דגבי מציאה לא הוציא עליו שום קרן וליכא הפסד כלל משא"כ בסחורה דהוצאת ממונו בחנם הוי הפסד דאילו היה המעות בידו הוי מרויח בהם וכעין זה כתב הרא"ש דשאני מציאה דליכא משום פסידא אלא רווחא בעלמא הוא אבל פרקמטיא ביטול דידה פסידא הוא א"נ ע"כ לא שרינן משום רווחא אלא מקח וממכר שהוא דרך כל אדם לא מקרי מלאכה וגם ליכא טירחא אבל מליחת דגים מקריא מלאכה ואיכא טירחא לא שרינן משום רווחא עכ"ל:

מוכרי פירות כסות כו' כתב המ"מ מפני שאומנתן בכך כל השנה בעי צינעא אעפ"י שהוא לצורך המועד וזהו שהזכירו מוכרי:

פותח ומוכר כדרכו שהכל יודעים שקונה לצורך המועד:

אין לוקחים בתים ועבדים כו' עיין ב"י ובמ"מ: