שלא עבר עליו יותר משני ימים ולילה אחד כו' התו' וסמ"ק כתבו דמשעת שחיטה מנינן הני שתי ימים אבל לרש"י ור"ן ור"מ פירשו דאשהה במלח קאי ב"י וצ"ע לפרש"י דהא אמרו בגמרא כל זמן שהוא כשלמים א"כ אפילו לא נמלח הבשר נמי יהא מותר דהא ודאי בשלמים היה נותר אחר ב' ימים ולילה א' בין נמלח בין לא נמלח ע"כ נראה לע"ד דגם רש"י ס"ל אפילו בלא מלח נמי הוא מותר לאכלו אחר ב"י דטפי מתקלקל כשהוא מונח בלא מלח מכשהוא מונח במלח דהא ברית כרותה למלח שהוא מקיים כל דבר שנמלח בו ולרבותא נקטו בשר מליח ושמעתי מפרשים הא דתניא בפ' בתרא דתענית ד' ל' ע"א דמותר לאכול בשר מליח וכל הפוסקים הנמשכים אחריו דר"ל מליח יבשה וחריבה ע"ד ארץ מליחה לא תשב דלאחר ששהה ב' ימים משחיטתו כבר כלה ממנו לחלוחיתו וזהו נימא לתוס' ולסמ"ק אבל לפי' ר"י ז"א דבהדיא פרש"י שם בגמרא דלא הויא בשר מלוח עד שישהא במלח ב' ימים אלמא דפי' בשר מלוח בשר שנמלח. כן משמע בר"ן שם. אבל לפי מ"ש ר"ל אפילו מלח וק"ל וכן התו' לא הזכירו שם מלח משמע דל"ד מלח ע"ש:

שיש בו שמחה וממשיך בתריה עיין בפ' בן סורר ומורה דמשמע בהדיא שבן סורר ומורה אינו חייב על בשר ששהה לילה אחת שאז אינו ממשיך וז"ל רא"ף בהגהותיו בפ' בן סורר ומורה אמרי' התם בערב ט' באב משום שמחה וכל זמן שהוא כשלמים נמי אית ביה שמחה כאן גבי סורר ומורה משום אמשוכי הוא ובכל שהוא לא ממשיך ופירש"י בכל שהוא משעבר לילה אחת מפיג טעמא ולא חשיב וזהו דנא כבפנים וע"כ הפנים אינו נכון ע"ש ותמצא עכ"ל והביאו מ"ו ז"ל ולעד"נ דלק"מ דהאבי העזרי דבא להוכיח בזה דאין איסור באכילת בשר עוף משום דלית ביה תורת שמחה ולא תורת אמשוכי כמו שיש בשאר בשר והוכיח זה מבן סורר ומורה וממה שאדם יוצא י"ח שמחה ברגל מתרווייהו יחד וה"פ מדאמרי' גבי סורר ומורה דאבשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה ש"מ דלית ביה אמשוכי דהיינו לומר שיש בו תענוג גדול באכילת בשר עוף ומ"ה אינו כדאי לאכלו בע"ט באב והוכיח מדאמר רבא דלא נעשה בו בן סורר ומורה ש"מ דלית בו תענוג יתירא דניחוש שנמשוך ע"י וא"ת אף שאין בו תענוג לאמשוכי ע"י מ"מ יש בו שמחה ע"ז מייתי ראייה דחגיגה דלית בבשר עוף משום שמחה וזה שסיים וכתב אבל הני משמע דה"ה נמי בסעודה המפסקת שרי והכי הצעת דבריו מדאמר רבא גבי דין בן סורר ומורה שאינו חייב אלא בבשר שהוא כשלמים וממשיך בתריה קאמר דאבשר עוף ג"כ אינו נעשה בן סורר ומורה והיינו ע"כ מטעם דאינו נמשך בתריה והוא אינו חייב אלא אבשר הנמשך בתריה וממילא צריך להיות בו שמחה שבכלל מאתים מנה דהא אמרינן שם דהשמחה היא כל זמן שהיא כשלמים דהיינו שני ימים ולילה אחד ובן סורר ומורה אינו נעשה אלא כל זמן שלא עבר עליו לילה ראשונה והא דנקט בלישניה בבן סורר דתליא בשמחה משום דהאבי העזרי קאי אדלעיל מיניה דמה שהתירו לאכול בשר מליח בסעודה המפסקת לאו מטעם דנתבטל טעמו לחוד אלא משום דלית ביה שמחה וכיון שכן דבעי' בשר שיהא בו שמחה ממילא נשמע דבבשר עוף ג"כ מותר דהא בבן סורר ומורה דבעי' גבי שמחה ואמשוכי מותר בבשר עוף וברגל אינו יוצאים בעופות וכמ"ש לעיל וק"ל ולפ"ז היה נ"ל למחוק וי"ו מואמר רבא ולגרוס אמר רבא ז"ל הגמרא בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין ד' ע"א) רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח ושתה יין מגתו אינו נעשה בו בן סורר ומורה תנן התם כו' עד ערב ט' באב אוכל אדם בשר מליח ושותה יין מגתו בשר מליח עד כמה כ"ז שהוא כשלמי' ויין מגתו עד כמה כל זמן שהוא תוסס הכא מאי ומסיק התם דמשום שמתה כר כדלעיל. ומ"ה נמי נקט אבי העזרי בלישניה משום שמחה לאשמעי' מטעם בשר מליח משום דאינו נזכר שם בסוף מסכת תענית הטעם דצריך להיות דומיא דשלמים אי משום שמתה או משום דאין בו עוד טעם יוצאין י"ח פי' משום שמחת י"ט. בנדרים שהוא בשר בהמה וז"ל המשנה ישראל יוצאין י"ח בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה והכהנים בחטאות ואשמות ובכור וחזה ושוק אבל לא בעופות ולא במנחות ע"ש בפרש"י:

יש לאסור אפי' עופות כמו שאר בשר פי' על עופות לבד הוא חולק דנהי שאין בו שמחה ממש ולא נתקיים בו ושמחת בחגיך מ"מ מעדן הן ותעניג אבל בשר מליח לאחר זמנו שאין בו שמחה אין בו מעדן ותענוג ושרי כמו שאר כל מאכל ומ"ה כתב אח"כ ובסמ"ק כתב שרוב מאכל שלנו בשר כו' ר"ל אפילו אין בו שמחה מ"מ הוא עונג ומעדן שהוא רוב מאכל שלנו ואסור כמו עופות מ"ו:

יחמיר על עצמו כו' בהגהות מיימוני"י כתב שהיה טובל פתו בעפר לאחר שגמר אכילתו מפת חריבה במלח היה אוכל מעט ממנה ואמר זו סעודת ט' באב לקיים מה שנאמר ויגרס בחצץ שיני:

מיבעי ליה לאיניש לשנויי כו' וכתבו התו' שצריך למעט בשתייתו שאם רגיל לשתות עשרה כוסות משכר או ממשקה אחר לא ישתה כ"א חמש וכתב עוד במרדכי בשם אבי"ה שאם הוא רגיל לאכול אחר סעודתו צנון או מליח מצוה להתנהג עתה בפרישות ושבזה מודה ת"ק לרשב"ג שהרי אפי' במה שמקיל רשב"ג מחמיר ת"ק ושלא יאכל ב' תבשילין כדלעיל כ"ש שמחמיר במה שמחמיר בו רשב"ג ולא איירי בו ת"ק:

וישב על גבי קרקע כו' אבל לא יחלוץ מנעליו כמ"ש בסמוך בשם הרמב"ן בתי' תקנ"ג וכ"כ בת"ה וביאר הטעם דהא דיושבים בסעודה זו ע"ג קרקע לאו משום אבילות הוא אלא משום דבעי סעודה ענייה ושפלה:

ואח"כ אוכלין עראי כו' שמעתי מפרשים דברי הרמב"ן דווקא אכילת עראי שאינו קובע לסעודה כלל הוא דאסור הא אם קובע עצמו כמו שאנו עושין שאנו נוטלין הידים ויושבין על הארץ ומברכין ברכת המזון שרי ומדקדקין בו מלשון הרמב"ן שכתב שאין דעתו עוד לאכול משמע הא אם דעתו עוד לאכול אף שכבר שבע מאכילה ראשונה ש"ד. ולעד"נ דזה ליתא דא"כ מאי קמל"ן הרמב"ן פשיטא הא סעודה מפסקת אחז"ל והא דקאמר ואין דעתו עוד לאכול ר"ל שאוכל תחלה כל שבעו וממילא אף שאוכל אח"כ מקרי אכילה גסה ולא סתם אכילה. וז"ל מ"ו לא כאלו שבטנם בטן רשעים אוכלים בשר כו' מדבר למנהג מקומות שהיו אוכלין בבשר בע"ט באב רק שבסעודה מפסקת לא היו אוכלין בדין התלמוד וה"ה לדידן נמי בריבוי המעדנים אפילו הן של מיני חלב עכ"ל:

אין אנו רגילין בכך ואפילו בשבת כו' ב"י: