וכתיב אחריו וה' לעולם ישב כצ"ל:

מפני המלאכים שלא יתקנאו כו' וגם שע"י זה הקב"ה כו' פי' שכשישמעו שבח גדול ונאה כזה יתקנאו בנו מצד עצם השבת ועוד שמלבד יקר עצם השבח מתוך שאנו מזכירין להשי"ת ע"י שבח זה דאגה וצער שיש לבנים על שגלו כו' וכן מה לו לאב כביכול על שככה מקלסין אותו בניו ורחקם כו' יקטרגו המלאכים לומר בזוים ושפלים כאלו יזכירו דאגה וצער קמי קב"ה כביכול. וכן משמע מלשון רמ"י בש"ע שלו:

שאינן מכירין ארמית פ"ק דשבת אריב"ל כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאינן מכירין בלשון ארמית וכתבו התוספות חוץ מגבריאל כדאיתא בר"פ אלו נאמרין שלימד ליוסף ע' לשונות כו' ותימא הוא שאפילו מחשבה שבלב אדם יודעים י"ל ארמית אינן יודעין עכ"ל. והרא"ש מסיק דמכירין אותו אלא שאין נזקקין לו לפי שהוא מגונה בעיניהן וע"ל סי' ק"א כתבתי לשונו:

ור"י פי' הטעם כו' כתב בחידושי אגדה דלפ"ז י"ל שמיה בלא מפיק ה"א דלא לישתמעי שם י"ה ד"מ. וטעמיה דר"י מבואר בפ"ק דברכות שכתב ז"ל זה אינו נראה שהרי כמה תפלות יפות שהם בלשון עברי:

והיו שם ע"ה כו' פי' דכיון דעל יהא שמיה רבא דאגדתא קאי עלמא באו כל ע"ה לאגדה אבל לא באו לבהכ"נ לשמוע יהא שמיה רבא דאומרים על התפלה שלא היה הע"ה חייב אלא ביהא שמיה רבא דאגדתא ובסידורי דקידושא ואותו הנוסח היה ג"כ תרגום כמו שהוא נוסח שלנו בקדושה שיש בובא לציון גואל כו':

ולפי פי' זה יהיה כפשוטו יהא שמיה רבא כו' הא דכתב רבינו ולפי זה הלא גם לפי' הראשון שאומרין הקדיש בלשון התרגום משום מלאכים יכול להיות ששמיה רבא הוא תרגום של שמו הגדול. ונ"ל דלפי פי' ראשון אינו מוכרח לומר שהוא תרגום שאף אם הוא לשון הקדש לא יקטרגו עלינו מלאכים הואיל ואין מבינים שאר הקדיש אבל לפי פי' שני שאומרים תרגום כדי שיבינו ע"ה מוכרח אתה לומר שגם זה תרגום כדי שיבינו אבל יתגדל ויתקדש כיון שמיוסד ע"פ מקרא הניחוהו בלשון הקודש:

בכוונה שלימה אמן א"ר חנינא אל מלך נאמן צריך להרהר בשעה שאומרין אמן תוספות כרק כל כתבי וע"ל סימן קכ"ד בלשון רבינו ומ"ש שם:

בכל כחו כתב הר"ר יונה מפני שיש בני אדם שאין הכוונה שלהם מתעורר אלא ע"י הכח אמר בכל כחו אבל א"צ לתת כחות גדולות שיתלוצצו עליו בני אדם והתוספות כתבו בשם ר"י דיש בפסיקתא שיענו יהא ש"ר בקול רם ממש ואז מבטלין גזרות רעות וכ"כ ב"י בשם הזוהר. כ' ב"י במסקנא שיאמר לעלם לעלמי עלמיא יתברך וכ"כ בש"ע ועיין בדרישה מ"ש:

וגם בכאן מפרשים פי' אעפ"י שצ"ל לפי' זה שמברך לעלם ולעלמי עלמיא הוא ענין בפני עצמו כלומר מברך לעה"ב וכ"כ התוס' בפרק הנ"ל:

אבל בכל הספרים גרסינן וכו' וזה ראייה לפי' ר"י נלע"ד דוהו לשון הספרים שהם פירשו כן לשון יהא שמיה רבא שמו הגדול אבל לא ס"ל לומר כן בפי' יהא שם הגדול מבורך דא"כ הוה שלא כדעת ר"י שכתב דתקנו לומר בתרגום כדי שיבינו הכל וק"ל. וזה ראייה לפי' ר"י. כתב מהרי"ל עוד נ"ל ראיה לדבריו דבפרק לולב הגזול אמרינן לא לימא יהא שמיה רבא. אלא יהא שמיה רבא מבורך בהדדי ואי יהא שמיה רבא פי' שיהיה השם גדול ושלם למה לא יאמר יהא שמיה רבא לבד עכ"ל:

ונהגו עתה לומר ויתהלל במקום וכו' לפי שאנו מוצאין אותו ל' גנאי דעל כובע נחושת מתרגמינן קולסא דנחשא. ונ"ל טעם למנהגינו שא"א יתברך וג"כ אומרים ויתהלל א"כ יהיה ח' שבחים מפני שכתב בשבולי לקט יש בקדיש יו"ד לשונות של שבח. ואלו הן. יתגדל. ויתקדש. יתברך. ויתפאר. ויתרומם. ויתנשא. וישתבח ויתעלה. ויתהלל. ויתהדר. וי"א שהן נגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם וזהו בעלמא דברא כרעותיה ומפני מה הפסיקו בין יתגדל ויתקדש לשאר שבתות מצינו באגדות שעשרה דברות כלולות בעשרה מאמרות וכנגדן אלו עשרה שבתות וכשם שהיה הפסק בין ב' דברות הראשונות לח' אחרונות שב' הראשונות מפי הגבורה וח' אחרים מפי משה לכן מפסיקין ג"כ בין ב' שבחות דביתגדל לח' שבחות דביתברך:

למה מפסיקין באמצע. וא"ת גם לפי' ר"ע קשה למה מפסיק באמצע לומר בלשון הקודש יתברך וישתבח ויתפאר וכו' כבר תירץ אבודרהם כי השבח לא היו יכולין לשנותו ללשון תרגום. וא"ת היאך אמר שמפסיקין באמצע לאמר בלשון הקודש שהרי למעלה מכל הברכות וכו' בסוף הקדיש הוא י"ל שמפני שאחר הקדיש אומרים תתקבל או על ישראל או יהא שלמא רבא כו' בלשון תרגום שייך שפיר למעלה שמפסיק בלשון הקודש בין תרגום שבקדיש ובין תרגום שאחריו:

יתגדל ויתקדש וכורע. בעגלא ובזמן קריב וכורע. ויתברך עד שמיה דקב"ה וכורע. תתקבל עד קדם אבוהון דבשמיא וכורע. והם כו' כצ"ל וכן הגי' בספר שלפני ועיקר ודו"ק. וכתב ב"י ז"ל לשון רבינו אינו מדוקדק וז"ל הכלבו וכשאומר החזן יתגדל כורע וכן ביהא שמיה רבא וכן ביתברך וכן בבריך הוא וכן באמן עכ"ל ב"י הא דכתב שאינו מדוקדק נראה משום דלשון רבינו משמע דאחר שאמר יתגדל ויתקדש יכרע את עצמו וז"א דאדרבה בשעה שאומר יתגדל ויתקדש יהיה כרוע ועומד ואחר שיכלה להוציא מפיו אלו ב' תיבות יזקיף את עצמו ויאמר שמיה רבא כדין כריעה דתפלה שזוקף בשם וכן באינך כריעות. דנראה דכל הכריעות הם לפני הזכרת השם. ומדקדק הוא כמ"ש בספרים בלשון רבינו יתגדל ויתקדש וכורע ור"ל כשיאמר בעגלא ובזמן קריב ואמרו יהיה כרוע ויזקוף לאמן יהא שמיה רבא דהיינו לפני השם וכן באמרו יתברך יהיה כרוע ועומד שם שיגיע לשמיה דקב"ה ואז יזקוף וכן באמרו תתקבל יהיה כרוע ועומד עד הגיעו לקדם אבוהון דבשמיא שהוא שם שאז יזקוף נפשו להשם. ובאמרו עושה שלום דאינו כורע בשביל השם אלא כעבד הנפטר מפני רבו ויוצא מלפניו לאחוריו בכריעה לכן הוא רשות ולפי מ"ש בשם רוקח אפשר לומר דגם בעושה שלום כורע לפני אמירת אמן שבאמרו אמן שהוא נחשב לשם וז"ש הרוקח וכן באמן והוא רשות כיון שאינו מזכיר בפירוש אלא שהוא דוחק דא"כ למה כורע וזוקף להאי אמן דעושה שלום טפי מאמן קדמאי דקדיש וק"ל:

כנגד ה' שמות שבפסוק כי ממזרח שמש כו' במלאכי כתיב ואלו הם שמי בגוים. מוקטר ומוגש לשמי. כי גדול שמי בגוים. אמר ה' צבאות. וכיון שהקדיש נתקן על שמו של הקב"ה שיתגדל ויתרומם מבין הגוים תקנו נגד זה הפסוק. מורי:

שהם אש ומים. מיכאל שר של אש. וגבריאל שר של מים. רא"ף. ובירושלמי מלאך אחד חציו של אש. וחציו של שלג. מורי: