ברכה שנייה פליגי בפתיחתה כו' פי' בנוסח הברכה כולן שוין שהיא כמו נוסחא שלנו ובערבית ג"כ כנוסח שלנו והטעם דבברכה שנייה של שחרית נזכר תפלה שאנו מתפללין שיאיר עינינו בתורתו כו' והיא שייכא ביום שהאדם עומד משנתו ורוצה לעסוק בתורה. שהרי לפעמים נפטר מברכת התורה באהבה רבה וכמ"ש רבינו לעיל סימן מ"ו. ועוד נזכר בה והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ ותוליכנו קוממיות לארצנו כו' והוא פעולת יום דאין דרך לצאת לדרך בלילה. וברכה שנייה של ערבית שייכא דוקא בשל ערבית כי נזכר בה שבשכבינו ובקומינו נשיח בחוקו והיינו ק"ש של ערבית כמ"ש בה בשכבך ובקומך ושלא יסיר אהבתו ממנו שאף שאנו ישינים בלילה ואז נמשל לבהמה נדמה לחית הארץ בלי עסיקת התורה והמצות אעפ"כ ישמור אותנו מרוב אהבתו ויאריך ימינו. ולהכי ודאי לא שייך לשנות הנוסחא אך פליגי בפתיחתן דמר סבר בין בשחרית בין בערבית פותח באהבה רבה ומ"ס בין בשחרית בין בערבית פותח אהבת עולם. ופסק הרי"ף כרבנן וכ"כ הרמב"ם דבין בערבית בין בשחרית פותחין אהבת עולם ואח"כ מסיימין ביום ובלילה לפי נוסח שנתקן בו כמ"ש. והגאונים הכריעו כדי לצאת ידי שניהם פי' לעשות בכל יום ככל אחד מהם. יאמר פעם אהבת עולם ופעם אהבה רבה. אך שמה שהכריעו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם ולא איפכא יש לתת טעם דרב יהודה דס"ל דוקא אהבה רבה מסייע ליה קרא דכתיב חדשים לבקרים רבה אמונתיך. וגם רבנן דס"ל אהבת עולם מסייע להו קרא דכתיב אהבת עולם אהבתיך ע"כ משכתיך חסד. וכיון דגבי בוקר כתיב ל' רבה י"ל בשחרית אהבה רבה:

דתנן היה קורא בתורה כו' ריש פרק היה קורא ומדלא נזכר במשנה שצריך לפסוק אחר כך מקריאת התורה ולברך הברכות שלאחריה משמע שא"צ לברך כלל לא ברכה שלפניה ולא שלאחריה:

והכי איתא בירושלמי זאת אומרת ברכות אינן מעכבות כן הוא בירושלמי ריש פרק היה קורא. וב"י הביא בל' הרא"ש אינן מעכבות זו את זו וכן הוא באשר"י בדפוס ונראה דט"ס הוא זו את זו דא"כ הוא משמע דזו את זו אינן מעכבות אבל שלא לאומרן כלל מעכבות. גם בירושלמי ליתא גם התוס' ריש הקורא הביאו הירושלמי ולא הזכירו זו את זו. וכן ראיתי מוגה באשר"י וכן בדברי רבינו שהביא הירושלמי כאן ליתא ודו"ק:

אלא לענין זה קאמר בירושלמי שאם שינה הסדר לומר ראשונה לבסוף ושניה תחלה אינו מעכב. לכאורה משמע דר"ל דהירושלמי מיירי כשהיפך הסדר ואמר אהבה רבה קודם ליוצר אור אבל א"א לומר כן דא"כ מאי זאת אומרת דקאמר שם על מתניתין דהיה קורא בתורה וכיון לבו יצא דמשמע דממנה דייק דאם שינה הסדר יצא. וזה ודאי לא נשמע מהיה קורא בתורה כו' ואי איכא למשמע מיניה שלא אמר הברכות כלל הוא דאיכא למשמע מיניה. וכן הקשה ב"י על רבינו. לכן נ"ל דה"פ דבירושלמי מיירי כששינה הסדר לומר גם הראשונה לבסוף דהיינו שקרא ק"ש בלא ברכות ואח"כ קרא כל הברכות שלאחריה וא"כ שפיר קאמר זאת אומרת כלומר מדתני היה קורא בתורה והגיע זמן ק"ש אם כיון לבו יצא ש"מ דאפי' לא בירך הברכות כלל לפניה יצא אבל לאחריה מיהא ס"ל דודאי צריך לברך כולן דהא אמרינן בגמרא דידן ספ"ק דברכות די"א לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זמנא אמר ומאי ברכות אינן מעכבות סדר ברכות פי' לקדם אלמא סתמא דתלמודא דידן ס"ל דבסדרן אינו מעכב אבל אם לא אמרן כלל ודאי מעכב. גם בירושלמי שם ספ"ק הזכירוה והך שקלא וטרי' בקיצור ומשמע דס"ל כסוגיית גמרא דידן ע"ש. א"כ ע"כ הא דדייק בירושלמי ממתניתין דאם כיון לבו יצא דברכות אינן מעכבות היינו לומר אינן מעכבות לברכן קודם שמנו ואע"פ דבמשנה לא הזכירו שם דצריך לפסוק ולברך אח"כ הברכות מ"מ ע"כ יש לנו לדחוק ולפרשה כן מפני סתמא דתלמודא דידן ודירושלמי דפ"ק דברכות הנ"ל. ובזה מיושב מה שכפל רבינו לכתוב שינה הסדר לומר ראשונה לבסוף ושנייה תחלה דקשה פשיטא שכשהפך הסדר לומר הראשונה לבסוף ממילא אמר השנייה תחלה אלא ראשונה ושנייה דקאמר ר"ל ברכות שלפני ק"ש נקראו ראשונה וברכה שלאחריה נקרא שנייה וה"ק כשם דדייקינן בירושלמי דכשאמר כל הברכות לאחריה יצא ה"ה כי אמר כולן לפניה נמי יצא. והרא"ש ורבינו ס"ל הלכתא כרבינו האי ומאי שיש להקשות על רבינו עיין בדרישה ודו"ק:

והא דתנן אם כיון לבו יצא כו' רבינו הביא משנה זו לענין ברכות אינן מעכבות ועכשיו בא לפרש הא דקתני אם כיון לבו מה כוונה היא זו. ב"י ועיין עוד בדרישה:

לא שיכוון לקרות כו' שהרי מצות אין צריכות כוונה והא דכתב שהרי מצות כו' ולשון שהרי משמע שכן הדין בפשיטות דמצות א"צ כוונה וקשה דהא מסיק רבינו דהרא"ש פסק כמ"ד דמצות צריכין כוונה. ונלע"ד דמ"ש רבינו מצות אין צריכות כוונה לשון הגמרא העתיק רבינו דאיתא שם על הא מתניתין שמעת מינה מצות צריכות כוונה [ופירש"י וקשה לרבה דאמר במסכת ראש השנה התוקע לשיר יצא] ומשני אם כיון לקרות קאמר ופריך והא קא קרי ומשני בקורא להגיה ע"כ. וא"כ ה"ק רבינו והא דתנן אם כיון לבו יצא כבר אוקמה בגמרא דלא מיירי בכיון לצאת. שהרי הקשו למ"ד מצות א"צ כוונה אלא מיירי בקורא להגיה כך אוקמוה בגמרא למתניתין דכיון לבו. ופליג בה"ג והרא"ש וס"ל דלא קיי"ל כרבה אלא מצות בעי כוונה כלומר שיכוין לצאת בעשיית אותה מצוה וז"ש עוד וצריך שיכוין לצאת וא"כ מ"ש במתניתין אם כיון לבו יצא אתי כפשוטו. ועיין מ"ש רבינו יונה ספ"ק דברכות והביאו ב"י לקמן סימן תקכ"ט ועיין מ"ש לקמן סי' תע"ה:

וקורא חסירות ויתירות כו' עיין מ"ש ר"י בריש פרק היה קורא שלא נהירא ליה פי' וה ופי' הוא שר"ל שהמגיה ורואה מספר אחר להגיה זה שלפניו לפעמים רואה ולפעמים קורא ג"כ ואם כיון לבו לקרות כל הפסוקים אף שהוא קורא להגיה יצא ע"ש: