זמן תפלת השחר מתחיל משעלה עמוד השחר כו' ר"פ ד' דברכות תנן תפלת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ד' שעות ואסיקנא דעד סוף ד' שעות קאמר והלכתא כוותיה ולפני זה פריך בגמרא ורמינהו מצוותה (כלומר של ק"ש) עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום כלומר ומשמע דאין זמנה אלא עם הנץ החמה דוקא והיכי קתני מתניתין עד חצות או עד ד' שעות ומשני כי תניא ההיא לותיקין פירש"י ותיקין המקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצוותו מקדימין להתפלל מיד עם הנץ החמה וכי תנן במתניתין למאחרים שלא יאחר יותר שמשם ואילך עבר זמן וכתב הרא"ש ויראה דתחלת זמנה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח (פי' שהוא קודם נץ החמה) מידי דהוה אתמיד של שחר אע"ג דעיקר מצוותה עם הנץ החמה כדכתיב ייראוך עם שמש ונ"מ אם התפלל בזו השעה יצא דתנא לא חש לפרשו דמילתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא כזמן התמיד ה"ה לכל זמן המוקדם עכ"ל ובזה דברי רבינו מבוארים ועמ"ש בדרישה:

ואם עבר והתפלל אחר ד' שעות עד חצות אע"פ שאין לו שכר כו' ס"א ואם עבר ולא התפלל עד אחר ד' שעות יתפלל עד חצות כו' ואין חילוק לדינא וכתב ב"י דברי רבינו הם מהרא"ש והרי"ף שכ"כ דאע"ג דליתא לדרבנן דאמרי עד חצות היכא דטעי וצלי לאחר ד' שעות שכר תפלה יהבי ליה שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה וילפינן לה מדאמרו רבנן עד חצות כי היכי דלא נשווי כל כך פלוגתא בין ר' יהודא ורבנן דלר' יהודה אם התפלל אחר ד' שעות לא יהבי ליה שכר תפלה כלל ולרבנן מתפלל והולך עד חצות ויהבי ליה שכר תפלה בזמנה הילכך ממעטינן בפלוגתייהו דלכ"ע מד' שעות עד חצות שכר יהבי ליה בין בשכח בין בהזיד אלא דלר' יהודא לא יהבי ליה שכר תפלה בזמנה ולרבנן יהבי ליה שכר תפלה בזמנה ולפ"ז דוקא נקטו הפוסקים עד חצות דמחצות ואילך עד זמן המנחה כיון דלאו זמן תפלה הוא כלל אינו מתפלל בשום ענין ואם התפלל אפשר דברכה לבטלה הוי ושיעור זה זמן קטן כמו חצי שעה אחר חצות הוא דלא הוי זמן תפלה כלל אבל אחר חצי שעה או מעט יותר אחר חצות הוא זמן מנחה ואז מתפלל של מנחה דקודמת לתשלומין דשחרית אם טעה ולא התפלל בשחרית כדלקמן סימן ק"ח אבל עבר במזיד שוב אין לו תקנה אלא שעד חצות יכול להתפלל כתפלה שלא בזמנה וכמ"ש ר' יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום וכדלקמן סימן ק"ז ודו"ק בדרישה. כל זה מדברי ב"י והסכמתו והאריך יותר אלא שקצרתי והוא דחוק ורחוק בעיני לומר דלאחר חצות יהא דינו כברכה לבטלה מדאמר בגמרא כל היום מצלי ואזיל ויהבי ליה שכר תפלה דרחמי וגם רבי יוחנן אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ונהי דלהרי"ף איירי בתורת נדבה ולרב האי איירי באם יוכל לחדש בה וכמ"ש רבינו בסי' ק"ז מ"מ הא איכא תקנה ע"י נדבה להרי"ף והרא"ש משום גזירה דילמא לא יכוין הוא דאסור הא מדינא מותר. לכן פשוט כמו שכתב ב"י באוקימתא קמייתא דעד חצות שכתב רבינו לאו דוקא וגם הרי"ף והרא"ש לא הזכירו חצות ולא נקט חצות אלא משום דסמוך דמחצות ואילך הגיע זמן מנחה ואז יש לו דין אחר וכמ"ש גם כן בדרישה וס"ל להרמב"ם ורבינו דאפילו עבר במזיד ולא התפלל מתפלל כל היום ושכר תפלה דרחמי מ"מ אית ליה אלא שבאם טעה ולא התפלל קודם חצות מתפלל אחר חצות אחר תפלת מנחה ואז יש לו שכר גדול גם לתפלת שחרית כאילו התפלל בזמנו כי מאחר שאז גם כן זמן תפלה והוא עסק בתפלה והתפלל מנחה בזמנו יש לו לתפלת שחרית אז תשלומין ושכר כאילו התפלל אותו בשחרית בזמנו מאחר שטעה או אנוס ולא התפלל שחרית ומש"ה הזכירו הגמרא והפוסקים לשון תשלומין בזה שאם לא היה לו שכר תפלה בזמנו לא היה אמרו שמשלים את התפלה הקדומה לה. אבל אם עבר במזיד ולא התפלל שחרית בזמנה תו לא ה"ל תשלומין אחר תפלת מנחה ומ"מ אמרו דיש לו שכר תפלה דרחמי וכמ"ש רבינו בסי' ק"ח והיינו בשכר תפלה שלא בזמנו ודוק היטב ותמצא חילוק זה שהוא אמת ונכון ע"פ הדין ומה שהביא ב"י בלשון הרשב"א לראייה למה שכתב באחרונה אין לו שום ראייה לסתור דברי דזה לשון הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה שכתב בר"פ תפלת השחר אהא דאסיקנא טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים וכו' מיהו דוקא בזמן תפלה לפי שכיון שהוא זמן תפלה והוא עוסק בתפלתו חוזר ומשלים מה שטעה בתפלתו אבל שלא בזמן תפלה לא שאל"כ כו' ע"ש והנה הדברים מכוונים למ"ש דבזמן תפלת מנחה יש לתפלת שחרית ג"כ תשלומין ליתן לו שכר תפלה בזמנה ולזה אמרינן דבעינן דוקא שטעה ולאפוקי עבר ודוקא אחר תפלת מנחה ולא קודם לכן לאפוקי ליתן לו שכר תפלה דרחמי. וזמנה כל היום ואפילו עבר וק"ל. והשתא ג"כ א"ש טפי מאי שמקשה הגמרא עד חצות ותו לא והאר"י טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים כו' דהכי פריך דאי ס"ד דאין זמן תפלה כלל אלא עד מנחה למה אמרינן דיש לו תשלומין אחר מנחה. ומשני דבאמת זמן תפלה הוא כולי' יומא אלא דאין נותנין לו שכר כתפלה בזמנה אחר שעבר במזיד ולא התפלל קודם זמן מנחה וגם כשהגיע זמן מנחה וטעה או אנוס ולא התפלל שחרית אם לא שמתפלל מנחה קודם ובטעה ולא התפלל דוקא ומטעם שכתבתי וז"ש מחצות ואילך שכר תפלה בזמנה לא יהבי ליה ר"ל אם לא שהקדים תפלת מנחה. אבל כשהקדים תפלת מנחה וטעה בתפלת שחרית מהסברא שיש ליה תשלומין לגמרי כיון דעכ"פ זמן תפלה כל היום וק"ל:

אסור לאדם להקדים לפתח חבירו ליתן לו שלום כ"כ ר' יונה ונתן טעם משום שהוא שמו של הקב"ה אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב כשהוצרך ללכת אליו לראות איזה עסק אבל להקביל פניו אסור אפילו בכה"ג וגם לכרוע לו אסור כשאומר לו צפרא טבא:

או לילך לדרך כתב מהרי"א ז"ל שהוא שלא בדקדוק שהרי להלן כתב המחבר המחלוקת שיש בזה וכו' ובכאן תפס רבינו סברת הרא"ש שאומר שתפלת הבית עדיף עכ"ל וכתב עליו הב"י דלא נראה לו פי' זה וכתב דנראה לו דכאן איירי כשיש שהות בידו להתפלל קודם שילך והוא ממהר עצמו לדרך ולכך אסור לכ"ע ולקמן איירי כשהוא אנוס וצריך לכך עכ"ל ב"י ונ"ל דמהרי"א משמע ליה דרבינו איירי הכא דוקא כשאין שהות בידו להתפלל דאי לאו הכי היה לו לכתוב ג"כ עד שיקרא ק"ש ודו"ק:

ולא לאכול ולא לשתות לשון הרמב"ם הרעב והצמא הרי זה בכלל חולה אם יש בו יכולת לכוין דעתו הרי זה יתפלל ואם לאו לא יתפלל עד שיאכל וישתה מורי וב"י:

אל תקרי גויך אלא גאיך כתב מהרר"י אבוהב ז"ל דלהכי שינו הפסוק ואמרו אל תיקרי גויך משום דאם היינו תופסין הפסוק כמו שהוא היה אסור לשתות אפילו מים שהרי צורך הגוף הן השתא דקרינן גאיך במקום גויך כיון דבמים אין בהם גאוה שרי וכן משמע מדברי הגהות מיימונית ונ"ל שהטעם שהיה כח ביד חכמים לשנות הפסוק ממשמעותו היינו מפני שזה שאסור לאכול ולשתות קודם שיתפלל אינו דאורייתא אלא חכמים אסרוהו ולא נראה להו לגזור אלא במידי דהוה דרך גאוה דוקא וכי בעי לאסמוכי אקרא וראו שלפי פשוטו משמע לאסור אף במים הוצרכו לומר אל תיקרי גויך אלא גאיך ב"י. ואינו מחוור דהא כל ענינו של רבינו הכא לאשמועינן איסור אכילה ושתיה ואיך נאמר שבא ללמדנו להתיר שתיית מים לכן נ"ל דאי לא הוה דרש גאיך לא הוה משמע מיניה שום איסור אכילה ושתיה אלא לשון שפלות בעלמא ע"ד ואחוריהם אל ההיכל. אבל עכשיו דאפקיה ללשון גיאות משמע מיניה שפיר אכילה ושתיה ושאר עסקי עולם שכיוצא בהן שמביאין לידי גיאות כיון שעדיין לא הגיע זמנו. ולפי זה אפילו קודם מוסף מותר ועיין בהגהות מיימוני פ"ו וכתב ב"י וזה נראה עיקר וכ"ש שיש פוסקים שמתירין לשתות מים קודם קידוש כמ"ש לקמן סי' רע"א עכ"ל ומ"ש ב"י וזכורני שראיתי כתוב בספר אחד שמתיר לשתות כו' לא ידעתי מאי קאמר כיון שרבינו כתב בהדיא כן בשם הרא"ש ואפשר שבנוסחת ספרי ב"י לא היה כתובים כן א"נ האי זכורני לשון הא"ח הוא:

ואם התחיל לאכול כו' כתב הרשב"א כו' כן הגיה ב"י וכתב שכן מצאתי בחידושי רשב"א שכ"כ אבל הרמב"ם פ"ו דתפלה לא כ"כ אלא בתפלה של מנחה אבל בשל שחרית אפשר כרא"ש ס"ל וטעמיה דרא"ש דאע"ג דאמרינן בתפלת המנחה אם התחילו אין מפסיקין שאני הכא דאסמכוהו אקרא ואיכא לאו דלא תאכלו על הדם ודרשינן לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם:

פירש"י שאסור משהגיע זמנה אין זה לשון רש"י דזה לשון הגמרא שם אמר אבא בנימין כל ימי הייתי מצטער על תפלתי שתהא סמוכה למטתי ופירש"י שהיה נזהר ולא עשה מלאכה ולא עסק בתורה מעת שעמד ממטתו עד שקרא ק"ש עכ"ל ולא הזכיר משהגיע זמנו ורבינו שכ"כ אפשר משום שרצה ליישב קושיית ר"י ורא"ש שהקשו על רש"י מהא דאמרינן העידו על רב שהקדים ושנה פירקו ואח"כ קרא ק"ש והתפלל. וכתב רבינו דרש"י מיירי משהגיע זמנו דאז אסור ללמוד ועיין בדרישה:

ור"י מפרש דהיינו דוקא למי שרגיל כו' ור' יונה כתב דהיינו דוקא למי שלומד יחידי אבל הלומד לאחרים ודאי מותר דזכות רבים דבר גדול הוא שכן מצינו ברבינו הקדוש שהיה לומד עם תלמידיו וכשהגיע זמן ק"ש הוה מעביר ידיו ע"ג עיניו וקרא ק"ש וחזר ללימודו ואח"כ היה מתפלל ולא היה חושש שהיה עובר זמן תפלה דכיון דתפלה דרך הוא להתפלל בכל יום יתן אל לבו ויתפלל:

מי שהוא אנוס כגון שצריך להשכים לדרך יכול להתפלל וכו' ביוצא בשיירא. א"נ מקום שאין גדודי חיות וליסטים דאל"כ ק"ש היה לו לקרות משעלה עמוד השחר כדלעיל סי' נ"ח ואף על פי שאינו מהלך במקום גדודי חיות ולסטים מתפלל קודם צאתו משום דכולה תפלה בעי עמידה וכוונה בדאפשר ואפשר שלא יזדמן לו בדרך אבל ק"ש אינו צריך אלא פסוק ראשון. רשב"א פ"ק דברכות:

מלקרות ק"ש עד שיגיע זמנו דהיינו משיכיר חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד"א כדלעיל סי' נ"ח:

ממה שיתפלל בזמנו כו' לעיל סי' נ"ח כתבתי דלק"מ מה שהקשה בש"ג מזה על הנזכר לעיל סי' נ"ח:

כי הא דאבוה דשמואל כו' עד לולב ומנענע ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש כו' כן הוא גירסת רבינו אבל הב"י הוסיף להביא כגירסת הברייתא וז"ל לולב ומנענע מגילה וקורא וכשיגיע זמן ק"ש קורא השכים לישב בקרון מתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא אבל בהרא"ש נמצא כגירסת רבינו ובאמת מילתא דתמוה הוא בברייתא לפי גירסת הב"י דמה יש לנו לחלק בין יושב בקרון להולך ברגליו ומה שכתב בברייתא מגילה וקורא וכשיגיע זמן ק"ש קורא אע"ג דזמן מגילה וק"ש חדא הוא י"ל דמגילה וכן שופר א"א לשאת אותו על הדרך אבל ק"ש אפשר לו לקרות בדרך ומיהו י"ל הגירסא בברייתא כמו גירסת הב"י ואף שרבינו ורא"ש לא הביאו לאותו הבבא בכאן לפי שאין נפקותא מינה הכא מ"מ מוכח שרבינו גרס הכי בברייתא מדכתב רבינו בסי' צ"ד וכן אם היה בספינה או ע"ג קרון יושב ומתפלל ואין לו סמך לאותו הדין אלא מזאת הברייתא וכמ"ש ב"י שם שרבינו למדו מכאן מדפליג רשב"א ואמר בין כך ובין כך קורא ק"ש וכו' ואמרינן במאי קא מיפלגי מ"ס תפלה מעומד עדיף ומ"ס מסמך גאולה לתפלה עדיף ש"מ דמיירי במתפלל בקרון מיושב וא"כ כיון שרבינו למד אותו הדין ממנו א"כ ע"כ צריך שיגרוס אותו בברייתא אף שלא הביאו כאן והשתא אין להקשות ל"ל הבבא בברייתא די"ל להודיעך כוחו דרשב"א דאפי' מיושב יכול להתפלל כדי לסמוך גאולה לתפלה. ואע"ג דרבינו ס"ל כת"ק דתפלה בבית עדיף ה"מ כשהוא עדיין לא יצא מביתו ורוצה להתפלל תפלת שחרית אבל תפלת מנחה וערבית שכבר יצא לדרך אפשר דס"ל כרשב"א וכן מוכח בדברי הרא"ש והביאו ב"י לקמן סי' ק"י ע"ש בדין תפלת הביננו שאמרו מעומד:

מביאים לו שופר וכו'. מדקתני מביאין לו שופר ותוקע אלמא בי"ט מיירי והיכי קתני ביה השכים לצאת לדרך תירץ הרשב"א דמשכים לצאת לדרך תוך התחום א"נ חוץ לתחום וע"י בורגנין: