חתיכה שאינה ראויה כו'.

אבל בעל התרומות כתב דוקא שנתערבה במינה כו' הטעם כיון דמדאורייתא אפי' לח בלח ברוב בטל לא אחמור רבנן ביבש ביבש דהא לא אתיא לידי איסור דאורייתא אבל בשאינו מינו חיישינן דלמא יבשלם יחד:

וכיון שנתבטלה החתיכה ברוב כו' ומותר לאדם אחד כו' ומהרא"י אוסר וכן שלא לבשלם בקדירה עיין בשערים:

אף ע"פ שבודאי אוכל האיסור וכן מותר לאכול כל א' וא' בפני עצמו וא"צ להשליך אחת כנגד האיסור משא"כ ברישא שבודאי אוכל ההיתר עמו (בשעת אכילה הוא בטל ברוב ונעשה האיסור כהיתר עכ"ה) וברישא קמ"ל רבותא דאוכל יחד גם כן דאף על פי שבהאי אכילה שאוכל אוכל האיסור עם ההיתר משא"כ בסיפא דכל אכילה תולין להקל ולומר דאין זה האיסור ומ"ש אח"כ בשם הרשב"א שכל אחד ואחד מותר בפני עצמו לאו דוקא בפני עצמו ואפשר דלרבותא נקט דאין צריכה שנים שנים כדלקמן בדבר חשוב שנפל לים:

ואין צריך להשליך אחד כנגד האיסור הטעם דכיון שיש שם כדי שיעור ביטול דאוריתא ואפשר לומר בכל אחד שמא עכשיו אינו אוכל האיסור הקילו בו אף מדבריהם וכשאוכל האחרונה אומר אני שכבר אכל האיסור וזו של היתר היא רשב"א:

ורב אלפס אוסר הכל אפי' בהנאה וז"ל שהרי לא מחמת טעמם לבד אסרום אלא מפני חשיבותה למה הוא דדמה לתרומה שאפילו ביבש אינה בטילה בפחות ממאה. ועיין בהגהות רא"פ בטור א"ח בס"ס תמ"ז מה שיש להקשות ע"ז:

ואם נודע תערובתו כו' גם הרוטב מותר כולו כמו החתיכות שנתערבו כו' דטעם דיבש ביבש משום גזירת הכתוב הוא דכתיב אחרי רבים להטות הלכך חד בהרי בעל ונהפך איסור להיתר גמור ומותר אף בנתבשל אחר כך (ודוקא במין במינו דבשאינו מינו אף ביבש צריך ששים כדלעיל דבבישול ניכר טעמו עכ"ה) אבל אם לא נודע לא נקרא עדיין עליו שם היתר הצריכו ששים אע"ג דבלא יהיב טעמא גזירה אטו מין בשאינו מינו:

ואם אחר שנתבטל ברוב נתוסף על האיסור חוזר ונאסר הטעם דהוי כמו חוזר וניער כיון שאין כאן רוב היתר. וכן לעיל ס"ס צ"ט.