חתיכה הראויה להתכבד כגון בעלי חיים אין להקשות הלא בעלי חיים הם בכלל חתיכה הראויה להתכבד ולמה מינה אותם בין שאר דברים החשובים דכיון שהוא חי אינו נקרא חתיכה ראויה להתכבד וכ"כ התוס' בהדיא בפרק הערל (יבמות דף ע"א) ע"ש אלא שיש לדקדק ל"ל למימר שהוא דבר חשוב ת"ל שהוא דבר שבמנין וע"ל סימן ק"ג כתבתי יישוב לזה בשם מ"ו. וגם אין להקשות לאסרו משום בריה דהא כבר נתבאר לעיל ר"ס ק' דבריה היינו דוקא בעוף טמא וכיוצא בו דבר שהיה איסורו מעיקרו וכאן איירי בספק דרוסה או טריפה או קדשים וכיוצא בו וק"ל:

הרמב"ם פסק כחכמים כו' (והשערים פסקו דכל דבר שבמנין כגון ביצה אינה בטילה והכי נהוג רש"ל עכ"ה) דשבעה דברים לבד הן בטלים ואע"ג דלא מנו חכמים אלא ו' מ"מ כיון דר"ע הוסיף חד כללן יחד וכתבן בשם חכמים לאפוקי דר"מ ובדרישה כתבתי מה הן הז' דברים וס"ל להרמב"ם דלא מנו חכמים אלו אלא לדוגמא לומר דכל דחשוב כעין הנך לא בטיל ואע"פ שאמרו מנין ו' לא אתו אלא לאפוקי מדר"מ דאמר את שדרכו למנות מקדש ואתו אינהו ואמרי דליתא בגידולי קרקע דמינה מיירי אלא הני דאע"ג שדרכן למנות לא הוי חשוב בהכי עד שיהיה כ"כ חשוב כמו ז' דברים הללו ובהכי ניחא לדעתו למה לא מנו חכמים חתיכה הראויה להתכבד ובריה וניחא נמי מ"ש רבינו בדברי הרמב"ם ומיהו כתב כו' משום דלפסק הרמב"ם קשה איך פסק כחכמים דשבעה דברים לבד הם הדברים שאינם בטילים הא קיל"ן דגם חתיכה הראויה להתכבד ובריה ג"כ אינה בטילה ומשנה וגמרא הוא כמ"ש ב"י בסימן ק' וק"א ע"ש בשלמא אי קי"ל כר"מ לק"מ דר"מ לא קאמר שום מנין ואיכא למימר אלא את שדרכו למנות או כל שדרכו למנות וה"ה כל כיוצא בו בחשיבות אינו בטל אבל חכמים דקאמרי פרטי ומנינא ה"א דבאו למעוטי שאר כל דבר קמ"לן דבגידולי קרקע דוקא איירי וק"ל אבל בדבר שדרכו למנות א"א לומר דס"ל גם כן דלא בטילה וסמך על הפשיטות כמו בריה וחתיכה הראויה להתכבד דאם כן לא הוה פליג דבר עם ר"מ דאמר את שדרכו למנות מקדש וא"ל דבאו לאיפלוגי אדבר שבמנין דגידולי קרקע אבל בדבר שבמנין דאינו גידולי קרקע גם כן ס"ל דאינו בטל דאם כן קשה מ"ש הא מהא ועיין מ"ש עוד מזה לעיל סימן ק"א:

בעלי חיים שנתערבו באחרים ונשחטו בטל חשיבותן ז"ל ב"י כן כתב הרשב"א בת"ה וא"ת היכי קאמר דבנשחטו בטל חשיבותן הא אכתי אית בהו חשיבות ראויה להתכבד ויש לומר דהרשב"א לטעמיה דס"ל כבש שלם לא חשיב ראויה להתכבד כמ"ש בסי' ק"א אבל יש לתמוה על רבינו שסתם כאן וכתב שאם נשחטו בטל חשיבותן דמשמע אפילו הן שלימין בטלין ובסימן ק"א נתבאר שהרא"ש חולק וס"ל דלא בטיל חשיבותייהו עד שיחתכו לחתיכות שאינן ראויות להתכבד ופסק שם כהרא"ש עכ"ל ב"י וז"ל מ"ו כירוש קודם שנפשטו ונתקנו דאל"ה הא כתב לעיל דכבש שלם אינה בטילה ודו"ק עכ"ל ולפי זה נתיישב תמיהת ב"י דלעיל מיירי בנפשטה וכאן מיירי בלא נפשטה עדיין (כיון דצריכין תיקון גדול משא"כ בתרנגולת בנוצתה דחשובי ראויה להתכבד כדלעיל סימן ק"א וק"ל עכ"ה) ורמ"א כתב בת"ח שלו כלל מ"ב ח"ג (והוא מאו"ה כלל כ"ה עכ"ה) ובש"ע בסימן זה ס"ב דכאן מיירי בבעלי חיים קטנים ע"ש ובגמרא דכתב סתם דב"ח אינן בטלים מיירי בין בגדולים בין בקטנים ורבינו בא לאשמועינן דע"י שחיטה בטל חשיבותן ר"ל בקטנים לפי שע"י שחיטה לא נתבטל מהם אלא חשיבות דחי אבל שאר חשיבות שיש לה כגון ראויה להתכבד לא נתבטל אם לא בב"ח קטן שכיון שנשחט אין לו עוד שום חשיבות: ב"ה שנתערבו ונשחטו כו' עד וכן חתיכה שנחתכה כו' נראה דכמו שבחתיכות הא אמרינן דכשנתרסק אחד מהן אותו שנתרסק מותר ממ"נ אף ששאר החתיכות לא נתרסקו ומטעם שכתבתי לעיל בס"ס ק"א. דומיא דה"נ אם נתערב ב"ת אסור עם ב"ח מוסרים ונשחט אחד מהן דאותו השחוט מותר ממ"נ מאותו טעם עצמו ע"ש ודו"ק:

והא דחד בתרי בטל ביבש שדבר שאינו חשוב כו' רבינו רוצה לבאר כאן החילוק שיש בין דבר חשוב לשאינו חשוב בנתערב והחילוק שיש ביניהם בפירש ממקום קביעותו. והוא דנתערב דבר איסור שאינו חשוב בין היתר נתבטל ברוב ומותר הואיל והוא דבר שאינו חשוב אבל דבר חשוב מנתערב ברוב אע"פ שבטל מן התורה רבנן אסרוהו הואיל והוא דבר חשוב ואפילו אם פירש אחד מן התערובות אסור דהואיל ואין איסורו אלא מדרבנן גזרו לאסור אף הפירש מהתערובות שלא יבואו להקל ולאכול מהתערובות עצמו אבל באיסור קבוע וניכר במקומו לא שני לן בין חשוב לשאינו חשוב דהואיל והאיסור ניכר במקומו אף זה שאינו חשוב אינו בטל אלא שיש חילוק בין נטל ביד ממקום הקבוע או אם פירש ממקום הקבוע דבאם לקח מאחת מהן בין דבר חשוב בין דבר שאינו חשוב לעולם אחור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ולא נתבטל האיסור ואם פירש אפילו דבר חשוב נמי מותר דאמרינן כל דפריש מרובה פריש ולא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דאטו ברשיעי עסקינן דאכל איסורא דאורייתא במזיד וביאור מהו נקרא פריש יתבאר בסמוך בדברי רבינו (בסעיף י"ט וכתב שהביא פלוגתת רשב"א והרא"ש שתלוי בפלוגתת ר"י ור"ת ע"ש בדרישה עכ"ה) דלדעת ר"ת פריש ממילא שרי פריש במתכוון אסור ור"י לא מחלק בין מתכוון לשאינו מתכוון אלא כל דפריש קודם שנודע התערובות שרי אבל פריש לאחר שנודע התערובות אסור וע"פ זה דברי רבינו מבוארים. ומ"ש רבינו ואפילו אם פירש אחד מן התערובות אסור כתב ב"י שהוא לדעת ר"י ודלא כר"ת ול"נ דקאי אליבא דכ"ע ורבינו תפס ל' הגמרא שכתב סתם ואם פירש והיינו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:

אבל אם האיסור ניכר כו' עד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ביאור דבריו דזה פשוט שאין להתירו משום שנתבטל האיסור שהרי האיסור לא נתבטל וניכר האיסור במקומו גם אין טעם להתירו ולומר דכל דפריש מרובא פריש דכל קבוע כמחצה על מחצה:

וכתב הרשב"א לפיכך מצא בשר ביד נכרי כו' ז"ל ב"י לא קאי האי תיבת לפיכך למ"ש רבינו סמוך לו שאם פירש לפנינו כו' שהרי זה הוא הדבר בעצמו שכתב הרשב"א והיאך יאמר עליו לפיכך אלא אעיקרא דדינא קאי דאמרינן דאם לקח מהחניות אסור כו' וקאמר לפיכך מצא בשר כו' וכתב עוד ב"י שכל מה שכתב רבינו בשם הרשב"א מן לפיכך עד ויראה לי כו' מבואר גם כן בדברי רבינו ולא הוצרך ככתבו אלא מפני שסמך לו ויראה לי שלא אסרו כו' עכ"ל ב"י וזה הפשט דחוק דלמה ליה לרבינו להאריך חנם ולהעתיק כל דברי הרשב"א ללא צורך דלא הל"ל אלא וכתב הרשב"א שלא אסרו אלא כשהוא בפני עצמו כו' לכן נלע"ד דקמ"ל בדברי הרשב"א דל"ת דוקא כשפירש ממנו מעצמו הוא דשרי ואמרינן כל דפריש מרובא קפריש משום דכשנפל ממקום קביעתו והנחתו שמה הוא שינוי וכל שינוי הוא על המעט והמעט אינו בנמצא ושכיח כ"א לפי הרוב ולא במיעוט לכן תולין זה הפרישה ברוב ההיתר ולא במיעוט האיסור משא"כ כשלקחו אדם ממקום קביעתו והנחתו שמה דאיכא למיתלי באיסור המיעוט כמו בהיתר הרוב (ולא גזרינן שמא אם יקח הישראל בעצמו ולא ידע מאיזה מהן לקח שיתירנו ג"כ עכ"ה) מ"ה כתב לפיכך מצא בשר ביד נכרי כו' דאפילו הכי שרי ודו"ק:

ויראה לי שלא אסרו אלא בזמן שהוא בפני עצמו אבל נתערבה באחרות ואינה נכרת פי' אמקולין של איסור קאי שאם באותו המקולין האיסור לבד ניכר אז הבשר הנמצא ביד נכרי אסור:

אבל נתערבה באחרות ר"ל שבאותה מקולין עצמה של איסור אין האיסור ניכר במקומו אלא שמעורב שם האיסור בין היתר או החתיכה שביד נכרי בטילה ברוב כו' ר"ל שאע"פ שחתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה ברוב אפ"ה חתיכה זאת בטילה ברוב משום ספק ספיקא דספק אם לקח מן זאת המקולין שבה האיסור או מן שאר המקולין שהם היתר ואת"ל מן המקולין שבה האיסור לקח דלמא זאת החתיכה מותרת היא כן צ"ל לבאר דברי הרשב"א דמ"ש אבל נתערבה ר"ל שהאיסור נתערב במקולין אבל ב"י כתב בד"ה ומ"ש בד"א בחתיכה הראויה להתכבד כר וז"ל ונ"ל דלעיל איירי בחתיכה הראויה להתכבד שלקחה מן הקבוע שאילו היתה ודאי נבילה אע"פ שנתערבה באלף כו' משמע שהוא מבאר דברי הרשב"א דמיירי כשנתערבה אותה החתיכה לאחר שלקחה הנכרי וכתב הב"י עוד שם וז"ל ולפי זה תיבת לפיכך דנקט גבי מי שלקח בשר מן המקולין לא קאי למ"ש בסמוך לו שלא אסרו אלא בזמן שהוא בפני עצמו כו' דאין בדבריו אלה שום דבר שיהיה ענין לו אלא למ"ש קודם לכן דכשנולד הספק במקום הקביעות אסור וכשנולד שלא במקום הקביעות מותר קאי עכ"ל אבל לפי מ"ש דמ"ש אבל שנתערבה ר"ל שהאיסור נתערב במקולין שפיר קאי לפיכך אדסמיך ליה שמ"ש מותר שלא נולד כו' נקשר למ"ש לעיל וכמ"ש בשם ב"י ומ"ש אחר כך בד"א כו' נקשר עם זה דאיירי בתערובות שבמקולין:

לפיכך מי שלקח בשר מן המקולין אדלעיל קאי דיש שם המקולין הרבה ורבינו הבין דברי הרשב"א שנולד ספק טריפה בין המקולין שבודאי יש טריפות במקולין אחת ולא נודע באיזה וכמו שאבאר בסמוך ולא כמו שהבין ב"י דברי רבינו שמכירין מקולין האסורה שרק שבאותו מקולין עצמו נתערב האיסור בין שאר חתיכות היתר וכמ"ש בדרישה ע"ש:

ואח"כ נמצאת טריפה במקולין פי' כגון שנמצא שם ראש של בהמה שיש בו מים במוחו ונטרפה אותה הבהמה ולא נודע באיזה מקולין הבהמה שנטרפה:

ומ"ש ולא נודעו חתיכות הטריפות כו' ר"ל שהבהמות שבכל המקולין מין אחד כולן של שור או בקר או כבש ומש"ה יש לספק בראש זה הנמצא משל איזהו ולא נודעו כו' משא"כ אם לא היו ממין א' דאז היו רואין משל איזה הוא זה הראש והיו נודעים ע"י זה חתיכות דשל מין הראש שהן טריפות בין שאר חתיכות שאינו מזה המין שהן כשירות. ומכח זה דהכל מין אחד הוא מסיק נמי וקאמר והוא אינו יודע מאיזה מהן לקח וקאי אמה שהתחיל ואמר לפיכך מי שלקח בשר כו' אותו בשר שלקח אינו יודע אם הוא כשר או טריפה:

כל מה שלקחו מהמקולין קודם שנמצאת הטריפה מותר קאי גם לדעת הרא"ש שכתב רבינו בסמוך בשמו דאפילו פירש ממילא אסור אפ"ה מודה כאן דשרי כמו שמבאר רבינו כאן הטעם שלא נפל הספק בקבוע אלא לאחר שפירש ואמרינן כל דפריש מרובא פריש וכמ"ש בדרישה:

אבל אסור ליקח משם מכאן ואילך פי' הואיל ויש שם תערובות איסור אסור ליקח משם וכמו שמבאר דהיינו חתיכה הראויה להתכבד שאינה בטילה אבל חתיכות שאינן ראויות להתכבד מותרות והטעם דחשיב ליה שפיר תערובות איסור הואיל ולא נודע באיזה מהן האיסור והילכך חתיכה שאינה ראויה להתכבד בטילה ברוב התערובות ומותרת:

ואם אתה מתיר בשאינן חשובות קרוב הדבר לטעות וליקח אף מן החשובות ר"ל דוקא בהא דבהמה שלימה במקולין שנטרפה ויש ממנה חתיכות חשובות ושאינם חשובות ויש לטעות בין דא לדא משא"כ בחתיכות איסור א' שנתערבה בין כשירות והיה אינם חשובות דבטילה דליכא למיטעי בה כיון דאין בהתערובת חתיכות חשובות:

ואיני מבין מ"ש להתיר בחתיכות שאינן ראוין כו' שנראה שאסורין מן הדין כו' דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כו' טעם רבינו שאע"פ שהחתיכה קטנה ואינה ראויה להתכבד מ"מ הואיל והמקולין דבר קבוע הוי דומה לדבר שבמנין ואינה בטלה והרי היא דבר הקבוע וכמחצה על מחצה דמי ולא נתבטל ברוב ובדין הוא אסור:

וכ"כ הרא"ש ז"ל דכל מה שלקחו קודם הספק הכל מותר אע"פ שהרא"ש סובר פירש ממילא אסור אפ"ה סובר פירש קודם הספיקא מותר כמ"ש טעמו בסמוך:

והא דשרינן כו' שהאיסור ידוע וניכר במקומו עי' דלא חשדינן שיקח מאיסור ניכר:

וכתב הרשב"א כו' אבל אם פירש ממילא שרי כ"כ ר"ת:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב דאפילו פירש ממילא אסור דברי הרא"ש כר"י וב"י תמה כאן על רבינו כתבתי בדרישה דל"ק מידי. ודברי הרא"ש שהביא רבינו הם בתשובה וז"ל שם ונ"ל דמה שלקח קודם שנולד הספק אפי' חתיכה הראויה להתכבד מותרת דתלינן דמרובא פירש דלא אשכחן דאסר תלמודא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע אלא היכא שכבר הם עומדים בחזקת איסור מאי אמרת גזירה שמא יקח מן הקבוע אף לאחר שנולד הספק. גזירה כזו לא אשכחן בתלמוד כו' ועי' בב"י שהביאה באריכות:

דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו כו' עד בענין שנאבד מן העולם פי' לאפוקי פירשה אחד מהם והוא עדיין בעולם וטעמא דמילתא דכל שישנו בעין וצריך אתה לדון עליה ועל השאר מפני מה נאמר שזו האחת היא האסורה אדרבה נאמר שהאיסור נשאר ברוב אבל כשאינה לענינו לדון עליה אלא על אלו אנו אומרים שאותה שנאבדה היא האסורה והעיקר לכל זה מפני שכבר נתבטלה ברוב דבר תורה וכל בדרבנן יכולין אנו לתלות ולומר דהך דאיסורא נפל עכ"ל הרשב"א:

ופי' ר"י כו' ואפי' שוגג אסור אטו מזיד וכתוב בהג"ה ש"ד ע"ז אבל אכלי שוגג ליכא למיקנסי' אטו מזיד שודאי לא יאכל שהרי בדעתו שהאיסור ילך לו וטפי הוו שרי למיכלינהו כולהו בספק עד כאן מהרא"י.

וכתב א"א הרא"ש ז"ל כו' כיון שעדיין לא נודע התערובות הטעם דשמא לעולם לא יודע התעריבות (וכללו של דבר כל זמן שעומד בחזקת היתר לא שייך למיקנסיה אשר"י עכ"ה).

והא דשרי כשנאבד אחד מהן כו' דמה נפשך איכא חדא דהיתרא ואיכא למימר מיגו דהאי דהיתרא ודאי אידך נמי דהיתרא:

אבל לאוכלם אחד אחד (והא דכתב לעיל סימן ק"ט לענין חד בתרי בטל שמותר לאוכלם אדם אחד אפילו בבת אחת י"ל דלעיל איירי בדבר שאינו חשיב ובטל מגזירת הכתוב משום אחרי רבים להטות לאפוקי הכא דמיירי בדברים החשובים ולא התירום רבנן ברובא. וק"ל עכ"ה או שאכלם כולם אדם אחד יחד אסור כן נ"ל שצריך להגיה מילת יחד והטעם דאסור דהואיל ואוכלם כולם יחד ודאי איסורא בההיא אכילה משא"כ באוכלן שנים שנים דכל שנים שאוכל הואיל וחדא שאוכל הוא ודאי היתר איכא למימר גם השני היתר וכמו שהגהתי כן מצאתי בת"ה סי' קע"ה שהביא מהרא"י ספר יורה דעה וכתב כמ"ש וז"ל ודוקא לאכול האחרים שנים שנים דממ"נ איכא חד דהיתרא או שיאכלם שני בני אדם בה"ג דוקא שרי עכ"ל הרי בהדיא לפנינו שס"ל כמ"ש דבשני בני אדם מותר לאוכלם אפי' אחד אחד ואדם א' מותר לאכול כולן שנים שנים ולפ"ז נסתלק תמיהת ב"י. ורנ"ש במבוא שערים שלו הגיה ברישא שדוקא לב' בני אדם מותר לאוכלן שנים שנים וכמ"ש רבינו לקמן בסימן ק"ה לפי מה שהגהתי צ"ל דשאני עבודת אלילים דחמירי ולכן כתב רבינו לקמן כן משא"כ בשאר איסורים דלא חמירי כולי האי כע"א:

ולא מיבעיא אם פירש אחד מהן אלא אפי' פירשו מהן הרבה אין להתיר הרוב הנשארים אלא המיעוט כתב רא"פ צ"ע כי לעיל לא כ"כ עכ"ל ר"ל דכאן כתב רבינו סתם שהמיעוט מותר משמע שהוא פשוט אליבא דכ"ע ולעיל כתב בשם ר"י דאם פירש ממילא אסור משמע להדיא דאפילו פירש אחד מהם אסור זהו דעת רא"פ וגם מיניה וביה יש להקשות שכתב שהמיעוט מותר ובסמוך כתב ואם נתערב המיעוט מותר משמע דדוקא ע"י תערובות מותר אבל בלא תערובות אסור ונ"ל שרבינו כ"כ לדעת הרשב"א שהוא סובר כן וכמ"ש רבינו לעיל בשמו דאם פירש ממילא מותר ול"א פירש אחד או יותר מאחד דכל כמה שפירש המיעוט מותר ורבינו כתב דין זה דנפקא ליה מיניה לפי סברתו דס"ל שאם פירש אחד קודם שנודע התערובות שהוא מותר דהה"נ אם פירש יותר מאחד כמו שהוא לדעת הרשב"א בפירש לאחר שנודע. ומ"ש אחר כך ואם נתערב המיעוט שרי כדי נסבא כמ"ש ב"י הבאתיו בדרישה אלא כדי להשמיענו דברוב אסור אפי' אם נתערב באחרות. והיותר נראה דה"ק דאם נתערב שרי אף אם נתכוון להפרישו וקמ"ל דאף שברוב שנתערבו באחרים קאמר שלא מועיל בהן הביטול מ"מ במיעוט אף שהן ג"כ באופן שאסורים למר כדאית ליה אפ"ה מהני להו הביטול. והטעם דברוב שנתערב חשבינן כאילו שנתערב האיסור ודאי משא"כ במיעוט שחזר ונתערב ולפ"ז גם לרבינו איכא למימר נפקותא זאת בקודם בנודע התערובות. אלא שנראה לומר דבקודם שנודע התערובות ל"ש בין פירש ממילא למתכוון להפרישו. לכו נראה דנ"מ גם לרבינו בפירש אחר שנודע התערובות דאסור ומ"מ קודם שנתערב האחד או המיעוט ברוב האחרים אבל כשחזר ונתערב ברוב גם רבינו מודה דמותר אם לא שנתערב הרוב דה"ל כאילו נתערב האיסור עצמו ועיין דרישה.

ואם כל הרוב נתערבו באחרים כולן אסורים פרש"י דלא אמרינן להתירן מכח ס"ס שאנו רואין כאילו האיסור בידוע בתוך הרוב:

וכתב הרשב"א דאפילו נפלו מחציתן למקום אחר מותר כו' ז"ל הרשב"א אם פירשו מחצה על מחצה כגון שפירשו נ' למקום אחר ונ' למקום אחר כולן מותרין כו' דהא דאמר רב יהודא פירשו מ' למקום אחד משום דבעי למימר שאם פירשו ס' למקום אחד כולם אסורים ע"כ ונראה דלהרשב"א פירשו מחצה כל מחצה ומחצה דומה להמיעוט כנ"ל בדברי רבינו ולפ"ז אם פירשו ממילא אפילו בלא נתערבו באחרים מותרים ואם פירשו במתכוון מותרין אם נתערבו באחרות ורבינו כתב דין זה דנפקא ליה מיניה שאם פירשו קודם שנודע התערובות הוה דינא הכי כמו שהוא להרשב"א בפירשו לאחר שנודע התערובות ולפי מ"ש לעיל בסמוך אפילו פירשו לאחר שנודע שרי גם לרבינו כשחזר ונתערב.

והא דשרינן כו' עד אבל ספק טריפה שנתערבה כו' עד שיהא בהיתר לבטל האיסור פי' רוב ומ"ש אם הוא מדברים המתבטלים לאפוקי חתיכה הראויה להתכבד ודומה לו שאינן בטלים ברוב והא דאמר נתערבה באחרות דמשמע אפילו אם נתערב ברוב קאמר עליהן דכולה אסורות אדלעיל מיניה קאי דקאמר והא דשרינן ספק ספיקא כו' והיינו דוקא בחהר"ל ודומה לו דחתיכה שאינה ראויה להתכבד בטלה ע"י תערובות לבד בלא ס"ס אלא דמיירי בחה"ל ועלה קאי ואמר אבל ספק טריפה שנתערבה באחרות כולם אסורות ור"ל אפילו נתערבה ברוב עד שיהא כו' פי' שאם היא חתיכה שאינה ר"ל בטלה ברוב. ולכאורה נראה לדקדק מכאן מדקאמר עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים ולא קאמר עד שיהא מדברים המתבטלים וממילא נדע שהיא בטלה ברוב דמהיכא תיתי לן להתיר אף בלי ביטול רוב ועוד דהא מדקאמר נתערבה באחרים דמיירי בביטול ממילא ידעינן דאף מה שאמר עד שיהא מדברים המתבטלים דארוב קאי אלא כ"כ עד שיהא בהיתר כדי לבטל האיסור למידק מיניה דדוקא בספק טריפה צריך רוב לבטלו אבל בספק תערובות שנתערב אח"כ א"צ רוב לבטלו אלא אפילו נתערב באחת מותר. וע"ל סימן ק"ה דכתב לפיכך אם אחד מתערובת הראשון נתערב בשנים אחרים מותרין ע"כ משמע מינה דגם התערובת הראשון אינה מותר אא"כ נתערב אחר כך ברוב אם לא שנאמר דבע"א החמירו וכדרש לעיל. מיהו יש לדקדק ולפרש גם כאן דבעינן רוב בתערובות שניה ודו"ק: