חלב שחלבו עו"ג כו' לא שנא חלבו לצרכו או לצורך ישראל כו' נקט הכי דלא תימא דוקא חלבו לצורך ישראל אסור משום שמא עירב בו חלב טמא אבל חלבו לצורך עצמו אימא ודאי לא עירב חלב טמא לפי שחלב טמא אינה טובה לאכילה כחלב טהורה שהיא טובה יותר קמ"לן דאפ"ה אסורה אפי' חולב לצרכו וכן משמע מדברי סמ"ק כתבתי בדרישה:

לפיכך היה חולב בביתו וישראל יושב מבחוץ כו' פירוש ואף אם יעמוד אינו יכול לראותו דהא אמר אם יודע שאין לו דבר טמא בעדרו מותר ואי מיירי שיכול לראותו כשעומד אפילו יש לו דבר טמא בעדרו נמי מותר כמבואר בסמוך והא דצריך יושב בחוץ אף על פי שיודע שאין לו דבר טמא בעדרו דחיישינן שמא יערב העו"ג או ישים חלב טמא שיש לו ממקום אחר קודם שיבא הישראל לכן צריך שיהא יושב מבחוץ מתחילת החליבה ועד סופה דאז מירתת העו"ג וכן כתב סמ"ק גם יש לומר דכשיושב שם אף על פי שאינו יכול לראות מותר כיון דאין כאן אלא ספק שמא הביא שם חלב טמא ממקום אחר משא"כ באיכא דבר טמא בעדרו דאיכא ודאי איסור דאורייתא מ"ה בעינן שם שאם הוא עומד יכול לראותו.

היה לו דבר טמא בעדרו והישראל יושב מבחוץ כו' נראה דה"ה בנכנס ויוצא נמי סגי כדלעיל בהדחה אחרונה בסימן ס"ט ובסמוך בהניח עו"ג בחנותו בסימן קי"ז אלא הכא אתי לאשמעינן רבותא דאפילו אינו יכול לראותו חולב אלא כשהוא עומד והוא יושב אפילו הכי שרי דהעו"ג מירתת וה"ה אפילו אינו יושב תמיד אלא יוצא ונכנס ויושב ומכ"ש אם יוצא ונכנס למקום החלב וק"ל:

והוא שיודע העו"ג שחלב טמא אסור לישראל הטעם דאז שייך למימר מירתת כמ"ש בסימן ס"ט:

גבינות העו"ג אסורין ריב"ל יהיב טעמא משום גילוי ורבינו לא כתבו משום דאנן לא חיישינן לגילוי כמ"ש בסימן שאחר זה.

מפני שמעמידין בעור קיבת נבילת (אינו ר"ל נבילה ממש דהוא מאיס וז"ל הרמב"ם בעור קיבת שחיטת עו"ג שהיא נבילה עכ"ה) פירוש בעור עצמו אבל אם היה עור קיבת כשרה אין לחוש משום איסור בשר בחלב לפי שאיסור בשר בחלב אינו אלא מדרבנן דדוקא דרך בישול אסרה תורה ולא גזרו עליהן משום חשש איסור דרבנן וגבי גבינות שאינה אלא ספיקא הא אמרינן ספק דרבנן לקולא. ומשום קיבת נבילה אין לאסור כוון בנקרש כמ"ש רבינו לעיל סימן פ"א ומ"ה דקדק לכתוב עור נבילה ועד"ר:

כתב הרמב"ם אפי' אין לחוש לאלו כו' אבל אין לחוש מפני שטחין פניה בשומן חזיר דהואיל והעו"ג אוכלין אותם בימי תעניתם ואחור להם לאכול בשר באותן הימים רשב"א והמגיד משנה כתב הטעם מפני שבטל במיעוטו:

שכבר גזרו על כל הגבינות בין שהעמידוה בדבר האיסור או בדבר המותר נלע"ד דהיינו טעמא דכיון דלפעמים מעמידין אותן ג"כ בדבר האסור בכל הזמנים לא חלקו בגזירתו וגזרו על כולן פן יבואו לידי מכשול משא"כ לקמן בגילוי שכתב רבינו בסימן קי"ו שנהגו להקל האידנא מפני שלא גזרו אלא משום הרחשים כו' שאני התם דבזמנינו בכל העולם אין לחוש לרחשים (בסמ"ג כתב דגם במנינו יש מקומות דהרחשים מצוין ועד"ר והטעם שכתבתי שם הוא עיקר) או בכל שטח ארצינו משא"כ בגבינות שבמקום אחד יש לחוש גם האידנא ובכל זמן ואף אם לא העמיד זה בדבר איסור שמא העמיד אחר ועד"ר:

ויראה לי שאם לקח חמאה כו' שא"ת. נתערבה עמה כצ"ל וכל זה מדברי הרמב"ם עד שמסיים כ"כ וכתב ב"י וז"ל כן הוא בספרי הרמב"ם (ר"ל שאם תאמר כו') וה"ק אם בשלו עד שהלכו צחצוחי חלב כלומר שנתכו ע"י האש מותרת ואם תאמר מי מודיענו שהלכו להם שמא עדיין ישנן ומה שאינן נראין הוא מפני שנתבשלו ונתערבו עם החמאה תשובתך דאפי' את"ל כן מותרת שבטלים במיעוטו הלכך אפי' לכתחלה נמי שרי לבשלם ואין כאן משום אין מבטלין איסור לכתחלה שאין הכונה בבישול אלא להתיך ולכלות האיסור באש אלא שבא לומר שאם במקרה לא יכלו וישאר שם מעט בטל ברוב ע"ש:

אבל חמאה שבשלו אותה העו"ג אסורה משום גיעולי עו"ג אע"ג דסתם כליהם אינן בני יומן הרמב"ם לטעמים אזיל דסבירא ליה דסתם כליהם בני יומן וכמ"ש לעיל סימן קי"ד (ועמ"ש א"א ז"ל לעיל בסעיף ו' עכ"ה):

והרשב"א אסרה אף לאחר בישול ז"ל בת"ה שאם אתה מתירה בבישול אף חלב של עו"ג יהא מותר לגבן ממנו גבינה או יעשה ממנה חמאה ויבשלה אלא אין תקנה לפי שכל דברים אלו הלכו בהן לחומרא להתרחק מאיסורי עו"ג:

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה אומר כו' זה לשון ב"י לא מצאתי זה כתוב בשום ספר אלא על פה היה רגיל לומר כן ע"כ. ואומר אני דמ"ה כתב רבינו היה אומר: