יין שנתנסך לע"א אסור בהנאה הטעם שנא' אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם מקיש יין שלהם לזבחים שלהם ובזבח שלהם כתיב ויצמדו לבעל פעיר ויאכלו זבחי מתים:

וחכמים גזרו על סתם יינם ז"ל הגמרא גזרו על פיתן ושמנם משום יינן ועל יינם משום ייחוד בנותיהן:

עשו סתם יינם כאילו ודאי נתנסך כו' פי' ר"ן כיון דכבר נאסר סתם יינם משום חתנות בנותיהן חששו שמא אתי למיטעי ולהתיר גם יין שנתנסך ודאי בהנאה כמו סתם אבל אי לאו טעמא דחתנות לא הוה חיישינן למגזר משום י"כ דמיעוטא הוא ולמיעוטא לא חיישינן ועוד כתב רמב"ן דאם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה (ולהכי איצטריך למגזר משום בנותיהם עכ"ה) עכ"ל ר"ן. אבל מלשון רבינו משמע דלא ס"ל האי פירושא אלא שמשום שהוצרכו לאסור סתם יינם משום בנותיהן אסרוהו גם בהנאה כיון שמצינו שאסרה התורה יין נסך בהנאה עשו איסורם כיין של תורה משא"כ בפיתן ושמנם דלא מצינו בהו איסור הנאה בשום דבר וכן מוכח מל' התוס' בפ"ב דע"א דף כ"ט ריש ע"ב ע"ש. והשתא א"ש מ"ש בסמוך בשם הרא"ש ז"ל וטעמים הללו מספיקין כו' דמשמע דמשום איסור בנותיהן אסרו בהנאה לא משום גזירת יין נסך עצמו ומסיק ומיהו י"ל שמתחלה לא כו' ר"ל ליישב דברי הרשב"ם י"ל דס"ל כן אבל לדידיה לא ס"ל תנא כמ"ש תחלה וזהו שמסיק ומיהו ראיה ברורה אין לנו להתירו בהנאה ור"ל דהא לטעם שכתבתי ראשונה דאיסור הנאה היה תחלת גזירתם ומשום חתנות לחוד החמירו אפי' בהנאה כיון שלדין תורה מצינו איסור הנאה ביין ואותו טעם לא בטל גם לדידן והיינו דוקא בסתם יינם אבל במגע עכו"ם ודאי מתחלה לא אסרוהו בהנאה גם לא בשתיה משום חתנות אלא משום גזירת ניסוך וכיון שאין ניסוך בזמנינו בדין הוא להקל בו בזמנינו דבטל טעם בטל דבר דומיא דגילוי שאין נוהג בזמנינו וכמ"ש לעיל בסימן קי"ו ע"ש. ובזה נתיישב נמי מ"ש רבינו אבל רשב"ם כתב בשם רש"י כו' ר"ל דמדברי רשב"ם שמסיח וכתב דע"ז סומכין בהרבה מקומות ליקח יינם בחובותיהן כו' ע"כ לא ס"ל טעם רבינו דאסרו בהנאה משום מתנות דא"כ אין חילוק בין זמנם לזמנינו אלא ס"ל הטעם כמ"ש בשם הר"ן דמשום לתא דיין נסר גזרוהו והשתא שייך שפיר לכתוב תיבת אבל כו' ומסיק אבל הרא"ש לא ס"ל ה"ט אלא משום בנותיהן גזרו בהנאה וק"ל ובזה נסתלק תמיהת ב"י מ"ש אדברי רבינו שכתב אבל רשב"ם שהוא לשון שאינו מדוקדק שוב מצאתי כן בד"מ ע"ש:

והחמירו לאסור בהנאה אפי' מגע נכרי ביין שלנו פי' מצד חומרא בעלמא ולא גזרו ע"ז דגזרו הוא מלשון אסרו וע"ז לא גזרו אלא החמירו מצד חומרא דאל"כ יקשה אי מגעם ביינות שלנו גזרו ק"ו ליינות שלהם:

אבל הרשב"ם כתב בשם רש"י וכו' והוי כתינוק לאסור בשתייה ולא בהנאה אבל ר"י חילק ביניהם דשאני תינוק דאין בו אפי' כוונת מגע דקולא ממכוון ליגע בלא כוונת ניסוך:

וגם אם נגע נכרי ביין שלנו כו' יש לדקדק דמאי וגם הלא כ"ש הוא אם יינם של נכרי מותר ליקח ממנו ולמוכרו כ"ש שאין מגעו ביין שלנו אוסר ונראה דקי"ל נכרי שניסך יין ישראל היו כופין אותו ליתן המטות וה"א דגם כאן דוקא מאותו נכרי יקח המעות ולא מאחר קמ"ל דמותר למוכרו לנכרי (או יש לומר דקמ"ל דה"א שיהא דומה למ"ש לעיל סי' קי"ח גבי אם נתנה השפחה נכרית דבר איסור במאכל שלא יאכילנה אותו לא לה ולא לנכרי אחר וכמ"ש הב"י בשם שבלי הלקט ומטעם שלא תרגיל לעשות כן עכ"ה).

אבל סתם יינן שאסרו בהנאה משום בנותיהן ביארתי בסמוך וגם מ"ש ומיהו י"ל שמתחלה לא אסרו כו' כ"ז בארתי בסמוך:

וכיון שמשום צר ניסוך אסרוהו כו' אף ע"פ דלפי מה שביארתי דעת הרא"ש דמשום חתנות לחוד אסרוהו בהנאה ואם כן מאי זה דקאמר משום צד ניסוך לק"מ דהא כבר כתבתי דלא אסרוהו בהנאה משום חתנות אלא משום דהואיל ונמצא ביין צד איסור הנאה והוא יין נסך א"כ איסורו מ"מ מצד יין נסך ולכן קאמר דאין לאסור אלא ביין הראוי לנסך. גם י"ל דקאי אמגע נכרי ביין שלנו וא"ש ומ"ה כתב רבינו הטעם כיון שאינו ראוי לנסך. והרא"ש שכתב הטעם משום דיין מבושל אינו שכיח נראה משום דהרא"ש קאי אדשמואל ששתה יין מבושל עם אבנט ולשתות עם הנכרי אפי' יין שלנו יש בו ודאי לגזור משום חתנות כיון דמעורב עמו בשתייה מ"ה הוצרך לטעם דבאינו שכיח לא גזרו ומשום לא שכיח לחוד אין להתיר דהא מגע נכרי ביין שלנו ג"כ אינו שכיח ואפ"ה אסרו מ"ה הוצרך רבינו לכתוב דאין לאוסרו משום מגע נכרי כיון דאינו ראוי לנסך וק"ל.

לפיכך יין מבושל שנגע בו נכרי אין בו משום יין נסך פי' ומותר לשתותו עם הנכרי בבית ישראל אפי' הוא של נכרי אם ידוע שלא נתנסך קודם שנתבשל כמו שהוכחתי בדרישה ע"ש וכמ"ש רבינו בסמוך בשם הרמב"ם גבי יין שיש בו מעט דבש.

אלונתית שלנו כו' אין בו משום יין נסך כתב ב"י ומותר אפי' בשתיה ונ"ל דדוקא בהנאה מותר ולא בשתיה ועד"ר:

ואיזו אלונתית יין ישן ומים צלולים פירש"י שנשאבו ועמדו בכלי יום או יומיים להיות צלולים ושופכים העליונות בנחת במסננת:

והרשב"א כתב דלאו דוקא כו' רק שישתנה טעמו מחמת הדבש והפלפלין לאו דוקא נקט רשב"א יין ופלפלין דה"ה אם נשתנה טעמו מחמת אחד מהם והא דאמר בגמרא שליש מכל אחד היינו משום שכן היה דרכן לעשות יינומלין.

אבל אם רואין שמוציאין אותה מן האוצר מותר שאין מערבין בה יין כו' פי" יין ישן הנ"ל אין מערבין בו עד שעת מכירה כ"כ ר"ת אלונתית נקרא תחלה בלא יין (ורש"י פי' שלקחה עשויה מיד ישראל ע"ש בפרק אין מעמידין עכ"ה):

תבשיל שיש בו יין כו' אין בו משום יין נסך דוקא תבשיל לפי שאין היין ניכר בעין כלל אבל כשמשימין אותו בשומין או בחרדל יש לחוש יותר כיון שהוא בעין תוס' ועד"ר:

כתב הרמב"ם ק"ק דה"ל לרבינו לכתוב ולסדר דברי הרמב"ם קודם דין תבשיל שהוא מדבר ג"כ מעורב דבש דומיא דאלונתית ויינומלין ושמא י"ל דסידר אהדדי תחלה דינים הפשוטים הנזכרים בגמרא:

אם נתערב ביין מעט דבש כו' נקט מעט דבש לרבותא דבהרבה דבש שנשתנה טעמו פשיטא דמותר וכמ"ש בסמוך דאפילו הרא"ש מודה אלא אפילו מעט דבש שלא נשתנה טעם היין אפ"ה אין בו משום יי"נ כמו שמבאר הטעם הואיל ואינו ראוי לנסך וביאור זה כתב ב"י כלומר הואיל ואינו ראוי למזבח אינו ראוי לנסך לע"א עכ"ל ור"ל משום שנא' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגומר:

הרי הוא כיין מבישל וכשכר ומותר לשתותו עם הנכרי ר"ל בבית ישראל כמו שכר וכמ"ש לעיל ביין מבושל:

וכתב הרא"ש ואין לסמוך ע"ז שעיקר הגזירה משום בנותיהן והא דכתבתי לעיל דביין של ישראל שנגע בו נכרי הגזירה משום יי"נ עצמו י"ל דהיינו דוקא במגע נכרי לחוד אבל לשתות עמו הוי בו ג"כ משום בנותיהן:

ואין לסמוך ע"ז והא דהתיר לעיל יין מבושל כתב הרא"ש משום דיין מבושל אינו מצוי כ"כ ובדבר שאינו מצוי לא גזרו דהוי דומיא דשכר דאין בו קירוב דעת ועוד דא"כ כל אדם יעשה כן כדי לשתות יינו עם הנכרי משא"כ במבושל דאין אדם טורח לבשל כל יינו וכתב עוד דאף את"ל שלא גזרו אלא ביין הראוי לנסך שכל גזירתם אחשש ניסוך אסמכוה מאן לימא לן דאינהו לא מנסכי יין המעורב בו דבש ושאור הלא הם מקריבים בנות שוח ופירות לע"א שאסרה תורה למזבח וכמו יין מזוג שפסול לנסך על המזבח ואפ"ה אסיקנא דיש בו משום יי"נ. וכתב ומ"מ נראה דהיינו דוקא בנותן בה מעט דבש או שאור אבל אם נתן בה הרבה עד שנשתנה טעמה מחמתו שרי וכ"פ ב"י:

חומץ כו'. (כו' של ישראל עכ"ה) ונקרא חומץ משעבר עליו ג' ימים משעה שהחמיץ פי' משעה שהתחיל לשנות טעמו ולהחמיץ שכל שקיבל השינוי אין בין תחלת השינוי לגמר החומץ יותר מג' ימים ועד"ר. ואין להקשות דלעיל סימן קי"ו בדין גילוי סתם רבינו וכתב דיין שהחמיץ אין בו משום גילוי אע"ג דחמירא סכנתא דשאני התם דידוע דהשרצים אין שותין חומץ ובל דבר הדומה לו משא"כ בזה דאנשים שותים דברים הדומה לחומץ כמ"ש ר"ת.

וחומץ של נכרי שהיה תחלתו יין אסור אע"ג דאפי' חומץ של ישראל נאסר במגע נכרי אשמועינן כאן דאפילו במקום שלא נאסר חומץ של ישראל כגון לר"ת לאחר י"ב חודש ולרשב"א אם מבעבע כששופכין אותו על הארץ ולר' משולם לאחר ג' ימים אפ"ה אם הוא של נכרי אסור משום שמתחלה היה יין ביד נכרי ונאסר ושוב אין לו היתר.

יין מזוג אפי' נתן בו מים הרבה כו' פי' שאם מזגו לדעת אפי' נתן בו מים יותר מששה חלקים אמרינן אדם לפי טבעו משא"כ באם נפל מים לתוך יין שלא לדעת דכל שהוא יותר משלשה חלקים מים לאו יין הוא דלא מיקרי יין אלא כעין מזיגת רבא ברי' דר"י בר חמא על חד תלת והרשב"א פסק אם נתערב בו' חלקים מים מותר.

התמד שנותנין מים ע"ג חרצנים כתב הר"א אב"ד כו' אע"פ שהר"א אב"ד כתב דינו סתם נקט רבינו חרצנים לרבותא דר"ל אותם חרצנים שנדרסו ברגלים ולא נעצרו בגלגל וקורה דחרצנים אלו עדיפי משמריה ואפ"ה סובר הר"א אב"ד שאין בו משום י"נ אא"כ נתן ג' ומצא ד' והיינו כעין מזיגתו דרבא ברי' דר"י בר חמא וכמ"ש בדרישה דהר"א אב"ד מיירי אף בתמד חרצנים אלו:

והראב"ד כתב שאין להתיר מגע עכו"ם בשום תמד ר"ל אפי' תמד של חרצנים שנעצרו בגלגל וקורה וכ"ש בשל שמרים וכמ"ש בדרישה דאף בשל שמרים נמי איירי ולא שנא פעם ראשון ושני לעולם אסור ובלבד שיהא בו שום טעם יין:

והר"ר יונה כתב שמרים שלנו שתמדן ולא מצא אלא כדי מדתו פעם ראשון אסור אע"פ שהרר"י כתב סתם תמד של שמרים כל יזמן שלא מצא יותר מכדי מדתו מותר מ"מ דייק רבינו מלשונו שפעם ראשון אסור שכתב דכיון שהתירו תמד שני במעשר למדנו שנתבטל טעם היין כו' משמע דוקא פעם שני נתבטל ולא טעם ראשון והטעם דאמרינן יצא יין שבהן ונכנס מים:

אבל שמרים של נכרי לעולם אסורין טעמו דהואיל והן שמרי יי"נ אסורין בהנאה:

ומים שנותנים על החרצנים כו' אפי' לא מצא כדי מדתו כו' הטעם שחרצנים בלועין מיין הרבה כמ"ש בדרישה הלכך אמרינן שבלעו מים ויצאו יין מהם ומ"ש הלכך לעולם יש בו משום מגע נכרי עד שיהא גרוע שאין דרך בני אדם לשתותו כתב מ"ו פי' לעולם אפילו לא מצא כדי מדתו אלא מעט מזעיר אבל מ"מ מיירי דוקא פעם אחד ושני ודו"ק עכ"ל ואינו נראה דלשון לעולם לא משמע הכי גם בסמוך כתב רבינו בשם הר"ר יונה שמרים של נכרי לעולם אסורין ומפרש שם דבכל ענין מיירי אפילו תמדן כמה פעמים הה"נ מ"ש כאן לעולם פירושו כן וכנ"ל דר"ל אסור לעולם אפילו תמדן כמה פעמים ולמד כן מדברי הרר"י שמסיים בסוף דבריו אבל לענין מגע נכרי יש לו להחמיר עד שיהא כ"כ גרוע שאין דרך בני אדם לשתותן עכ"ל (מיהו כשאין בו כלל טעם יין ודאי מותר אפילו בפעם ראשון עכ"ה) משמע בהדיא מדבריו שאסורין לעולם כמ"ש:

ואם נעצרו בגלגל אז אין בהן משום יי"נ כו' כתבתי בדרישה שנלמד כן מדברי ר"י מדכתב דבריו בחרצנים שנדרסים ברגלים ולא נעצרו בגלגל וקורה משמע מדיוקא דבנעצרו בגלגל וקורה אין בו משום יי"נ אא"כ ינתן ג' ומצא ד':

חרסים שבלעו יין הרבה כו' (הרי הן כמותו ככ"ל עכ"ה) הוא חרס הדרייני בפ"ב דע"א ריש דף ל"ב מאי חרס הדרייני אמר רב יהודה אמר שמואל חרס של אדריינוס קיסר (פירש"י כשרצה ללכת בגייסות היה מוליכן עמו) כי אתא רב דימי אמר קרקע בתולה היתה שלא עבדה אדם מעולם עבדה ונטעה (ומכח שלא נעבדה היה כל כחה קיים והוציאתו בגפן זה שנטעה בה ונעשה חזק) ורמא ליה לחמרא (שנעשה מהגפן) בגילפין (בכלי חרס) חיורי (חדשים דמייצי) ומייצי להו לחמרייהו ומתברי להו בחספא ודרו בהדייהו (נושאין אותן עמהן) וכל היכא דמטו תרו להו (שורין אותן במים) ושתו אר"י בן לוי ויין ראשון שלנו (יין משובח שלנו) כשלישי שלהן (כששרו החספין פעם השלישי במים היו אותן מים השלישי משובחין כיין שלנו):

אם בלעו יי"נ הרי הן כמותו ואסורין בהנאה ואפי' לסמוך בו כרעי המטה אסור אף ע"ג דאמרינן לעיל קדרה שנאסרה שבלועה מבשר בחלב מותר לתת לתוכה פירות שאני הכא שרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר שניחא ליה שהיין בלוע בתוכו שבחרס מתחזק ממנו משא"כ התם שאינו חפץ במה שבלוע בתוך הקדרה והיותר נראה דחרס זה עומד ליתנו במים ויצא טעם היין שבחרס לתוך המים ויהיה לשבח לשתייה כיין והרי הוא כאילו היין בעין משא"כ בטעם הקדרה דאדרבא טעמו מקולקל ואינו חפץ בו.

וכן שמרי יין כו' והמחמיץ בהן תוך זמן איסורו כל העיסה אסורה בהנאה (כתב רש"ל רל ולחם שהחמיץ בשמרי יין ר' אפרים חקר ודרש אחר הדבר והתירו אחר חנוכה שאז דרכם לייבשם כשרוצים להחמיץ וצריך לערבם במים ואז נתבטל טעמו ולכך ראיתי דברי הר"ח. אבל רבינו שכתב תוך זמן איסורו נראה דמיירי תוך י"ב חדש ולא כמ"ש הר"ח דאל"כ לא הוה סתם לן רבינו וק"ל עכ"ה) ומה שאוכלין לחם של נכרי ולא חיישינן לזה כתב המרדכי הטעם כי א"א שלא יתקן נכרי אחד משמרי שכר וכל היכא דאיכא למיתלי לקולא תלינן:

כתב הרשב"א תמצית היין כו' (בל"א וויין שטיין עכ"ה) נהגו בו היתר כו' משמע מדבריו שמותר מיד וא"צ שום דבר לא לקלוף ולא להמתין ואע"פ שכתב שמעשים בכל יום כו' לאחר מילוי כו' היינו משום איסור הבלוע צריך מילוי כמ"ש בסימן קל"ה דעד י"ב חדש אסור משום הבלוע בו אבל לענין תמצית היין הנקרש א"צ מילוי ומילוי לחוד לא מהני לתמצית היין הואיל והוא בעין וע"כ צריך שיהא יבש. מיהו בדברי הרשב"א משמע דביבש היינו כשנתייבש י"ב חדש ורבינו ג"כ נראה דכוונתו כן מדכתב ז"ל כיון דנתייבש כ"כ ואדלעיל מיניה קאי דאיירי בנתייבש י"ב חדש. (לאחר מילוי היינו עירוי בסימן קל"ה עכ"ה):

ואין מקלפין התמצית כו' ואין להקל לכתחלה אלא רוחצין בפנים היטב ומקלפין יפה יפה מ"ו:

מאימתי נקרא יין ליאסר משהתחיל לימשך כו' פירוש שהגת מדרון ואם פינה החרצנים והזגים והבדילם למקום אחד והיין למקום אחד זהו המשכה ונאסר כולו בנגיעת הנכרי וכמ"ש בדרישה.

ואפילו לא נגע אלא דרכו ונמשך וירד מכחו לבור פי' אפי' לא נגע הנכרי בענבים שבגת כלל אלא דרכן כגון ששם עצים על הענבים ועלה נכרי על העצים וכדרכו מכחו ויצא היין חוץ לגת נאסר מה שיצא כיון דמכח נכרי נפק ואפילו רש"י דסבר דהמשכה בגת משויא ליה יין אף על גב דלא נפק לברא היינו לאסור במגע נכרי אבל היכא דלא נגע אפי' יין גמור לא מתסר משום כחו לבר אא"כ נפק לברא ב"י ונראה לי פי' לדבריו דאם נגע רגלו בשעת דריכה הוה אסור בשתייה אפילו לא יצא לחוץ אף על גב דבסי' קכ"ד יתבאר דאף אם דרך ברגליו ונגע בהן בענבים וביין שבגת אינו נאסר בהנאה דטרוד הוא במלאכתו מ"מ בשתייה אסור וכאן איירי באיסור שתייה דהא אף מה שיצא מכחו אינו נאסר להרא"ש בהנאה כ"א בשתייה כמ"ש בריש סי' קכ"ה.

מה שבבור אסור כדבעינן מימר בר"ס קכ"ה ושם יתבאר דלהרא"ש לא נאסר מה שיצא מכחו אלא בשתייה:

ופירוש התחיל לימשך כמו שפרש"י שנמשך על הגת בעצמו כו' פרש"י כתבתי בדרישה בשם הרא"ש גבי מאימתי נקראיין כו' ולאפוקי מפי' ר"ת שפי' באין המשכה עד שיקלח היין מן הגת:

ואם פינה החרצנים והזגים כו' ונאסר כל מה שבגת ה"ה בגיגית דינא הכי ובדרישה כתבתי מה בין גת לגיגית:

אפילו לא נגע אלא בחרצנים ובזגים אם יש טופח ע"מ להטפיח אבל אי לא הוי ע"מ להטפיח מותר ולא שייך כאן לומר שיהא אסור משום ניצוק חיבור וס"ל לרבינו כסמ"ק שפי' הא דאמר רב הניצוק כו' ומשקה טופח הוי חיבור ר"ל טופח ע"מ להטפיח ולא כפרש"י עיין בב"י:

אכל כל זמן שלא הבדיל היין מהזגים והחרצנים כו' פי' אף ע"פ שהבדיל היין מלמעלה לא הוה הבדלה עד שיבדלנו עד שולי הגיגית ב"י ע"ש:

הלכך אם הגת סתימה כו' פירש"י סתומה שסתם הצינור של גת שלא יוכל היין לירד ממנה לבור ומליאה כדי שלא ימשך בגת עצמו אלא במקום שנסחט שם עומד מעורב עם הזגים ועד"ר:

אלא שר"ת החמיר לאסור בה כיון דבהמשכה כל דהוא כו' אע"ג שא"א לימשך הואיל והיא סתימה ומליאה אפשר שימשך כגון שיקח בכוס או שאר כלי יין צלול מן הגת (ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד נראה שמותר כששמר ישראל את ידיו כמ"ש לקמן סימן קכ"ד ע"ש עכ"ה):

אי אפשר ליזהר ממגעו של נכרי אחר המשכה כתב ב"י שגירסא זו עיקר ע"ש (ולאפוקי מי"ס שגורסין אחר המשכה אטו שאינה סתומה עכ"ה) ועד"ר:

וכשדורכין בגיגית לא שייך בה המשכה לכי שאינה מדרון כמו גת ב"י:

אבל אם פינה לו כחרצנים מצד אחד כו' עד"ר כתבתי שם מ"ש בין גת לגיגית. (וכיון לשלותו פי' להוציאו לשון של נעלך וגומר מכ"ה):

וגיגית מלאה כו' בבית נכרי אסור לקנת ממנה שמא המשיך וחזר ומלאה כי' ולפיכך היא מלאה ואינו ניכר שמשך ממנה:

גת שהיא סתומה ומלאה דלא שייך בה המשכה פירושו כתבתי בסמוך:

וירד ממנה יין וחרצנים ביחד לתוך גרגותני כו' פי' שירד ממנה קודם שהיתה מלאה וירד ממנה כל מה שהיה בתוכה ואח"כ סתמה ומלאה וה"ה דהוי מצי למימר שלקח ממקום אחר יין צלול ועירב לתוכו ולא בא להשמיענו כאן אלא שנאסר מה שבגת ע"י תערובת זה ששופכין לתוכו שהוא דבר הנאסר כבר ועד"ר ושם פרשתיהו בע"א:

נאסר מה שבגת משום תערובת יין שבסל שנתערב בו אין להקשות וליהוי בטל בס' הא כתב רבינו לעיל סימן צ"ח דאפי' מין במינו בטל די"ל דשאני י"נ דחמיר ואפילו בסתם יינם אף ע"ג דלקמן בסימן קל"ד כתב רבינו דסתם יינם בטל בס' היינו לענין שלא יהא אסור בהנאה דבהכי מיורי שם אבל לענין היתר בשתייה לא אמרינן שבטל בס' ודו"ק:

אבל בספר התרומות כו' עד אין הלכה כרב הונא בזה דקדק לומר בזה למידק דדוקא בזה אין הלכה כמותו אבל מה שאמר רב הונא יין כיון שהתחיל לימשך נעשה י"נ בזה הלכה כרב הונא וכתבתיו לעיל בדרישה:

דקי"ל סליק את מינו כמי שאינו כו' צ"ל דהיינו למ"ד דמין במינו אפי' באלף לא בטיל וכמ"ש בסימן צ"א או י"ל דס"ל דמין במינו בטיל אלא דבי"נ סובר דאינו בטיל וכן מוכרחין לומר לקמן ס"ס קכ"ו ודין ביטול בס' יתבאר לקמן סימן קל"ד. (והיינו דוקא כשנפל בקילוח גדול אבל בקילוח קטן בטל בס' ע"ש בריש הסימן עכ"ה):