דהיינו כל שזוכר ומזכיר בפיו ע"א ומשמשיה כן הוא ל' הרשב"א שכתב כל שהוא זוכר ומזכיר בפיו ע"א ומשמשיה והביא ראיה מהתוספתא דאיתא התם איזהו גדול כל הנודר ומזכיר שם ע"א ומשמשיה ע"כ ופירושו שזוכר במחשבה ומזכיר בפיו ומתוך שמזכיר בפיו אנו יודעין שזוכר ג"כ במחשבה ומ"ה אף שבשעת נגיעה אינו מזכיר שום ע"א מ"מ כיון ששומעין ממנו שרגיל להזכיר בפיו מסתמא בשעת נגיעה היה מחשבתו על רע"א:

גר תושב כו' ומתוך כך פסק נכרי שמל כו' אוסר ג"כ בשתייה רבינו יליף מכאן דאוסר בשתייה אפי' מל אף דכל שמל כבר קיבל עליו שלא לעבוד ע"א ומודיעין אותו מקצת מצות קלות וחמורות אפ"ה ילפינן מגר תושב שאוסר בשתייה שהרי עיקר י"נ משום ע"א וגר תושב אינו עובד ע"א ואפ"ה אוסר בשתייה הואיל ואינו ישראל גמור ה"ה למל ולא טבל שאינו ישראל גמור עדיין אוסר ג"כ בשתייה. אבל מדברי הרשב"א דיליף מגר תושב שאינו אוסר בהנאה אבל בשתייה פשיטא ליה דאוסר אלא ה"א אף בשתייה יאסור שכתב שם וכל שמל ולא טבל וכו' ולא גרע מגר תושב הלכך אין מגעו אסור אלא בשתייה ע"כ (והר"ן כתב דגרע דגר תושב מקבל מהשתא וגר אינו מקבל אלא לאחר טבילה כו' מ"ש עכ"ה) משמע דה"א אפילו בהנאה יהא אסור ורבינו שכתב דיליף משם שאסור בשתייה דמשמע מיניה אבל בהנאה פשיטא ליה דמותר כ"כ שרוצה להביא דעת הרא"ש שאף בשתייה מותר:

וא"א הרא"ש ז"ל מתיר בשניהם בשתיים דוקא מגעה ביין ישראל אבל יין של גר תושב עצמו אסור בשתייה ועד"ר:

פסק ר"ח הקונה עבדים כ' דקדק לומר דוקא קונה מן הנכרי אבל קנה מן ישראל א"צ שישהה י"ב חדש שכבר נעקר שם ע"א מפיו בבית ישראל ראשון:

עושין י"נ עד י"ב חדש הטעם דאז נשתקע שם ע"א מפיהם:

ודוקא עבד שאינו מתגייר מדעתו כו' נראה דלא איירי דעלו וטבלו בע"כ לשם עבדות דא"כ איך מסיק בשם ר"ת והרא"ש דמיד שנימול אין עושה י"נ הא לקמן בסי' רס"ז סוף דף מ"ח כתב בשם רי"ף דאין עליו תורת עבד כל זמן שאינו מתגייר מרצונו וכ"פ שם ב"י ובש"ע סעיף ה' אלא ודחי ה"פ שאינו מתגייר מדעתו דאלמלא שמכרוהו לישרחל לא נתן לבו לגייר לפיכך אף לאחר שמכרוהו לישראל דניחא ליה למול ולטבול לשם עבדות מ"מ שם ע"א שגור בפיו עדיין משא"כ בגר שנתן על לבו מעצמו לגייר וק"ל:

אבל גר שמתגייר מדעתו מיד לאחר שימול ויטבול. כרשב"א דבעי טבילה ג"כ או י"ל דלאו דוקא נקט טבילה:

ור"ת פסק דאפי' עבד מיד לאחר שימול ויטבול כו' אינו עושה י"נ אבל טבילה מיהא בעי ובהא גרע מגר שאינו עושה י"נ לאסור בהנאה אף בלא טבל וכן מוכח בב"י ע"ש:

והרמ"ה כתב דוקא כשמלו ולא טבלו והכי מסתבר וגדולים אפי' מלו אסורמשום דאין דעתם לטבול (דמאחר שנעשה גדול ולא נעשה ישראל לא יטבול עצמו עוד משא"כ גר שמעצמו מל מסתמא יטבול עכ"ה) אלא משום אימת רבן מלו משא"כ בגרים וכן הוא מפורש בתוס' דפרק ר' ישמעאל (עבודה זרה דף נ"ז:)

כתב הרשב"א כבר ביארנו כו' אף ע"ג שדבר זה עדיין לא ביארו כאן רבינו הביא כאן לשון הרשב"א שהוא כ"כ לפי שיטתו:

אין להקנות דאף דאינה עובדין ע"א מ"מ לא דמי לגר תושב שהרי גר תושב קיבל עליו עוד ו' מצות אחרות שהרי כתב הרשב"א גר תושב שקיבל עליה ז' מצות די"ל דלאו דוקא נקט הרשב"א ז' מצות דה"ה אם לא קיבל עליו אלא שלא לעבוד ע"א יינו מותר בהנאה דעיקר אסור י"נ משום ע"א אלא דנקט גר תושב שקיבל עליו ז' מצות כו' לרבותה דאע"פ שלא קיבל עליו בפי' שלא לעבוד ע"א אלא קיבל עליו סתם להיות כבן נח אפ"ה יינו מותר וכן משמע מלשון הרשב"א שכתב בת"ה הארוך אלמא כל שקיבל עליו שלא לעבוד ע"א וז' מצות בני נח אינו עושה יי"נ ליאסר בהנאה עכ"ל הביאו ב"י בזה הסי' בד"ה גר תושב שקיבל עליו ז' מצות וקשה מאי זה דקאמר שקיבל עליו שלא לעבוד ע"א וז' מצות הלא ע"א אחת מהנה היא ובכלל ז' מצות היא אלא או קתני או שקבל עליו בפירוש שלא לעבוד ע"א אע"כ שלא קיבל עליו שאר מצות בני נח או שקבל עליו סתם ז' מצות י גם י"ל דנקט ז' מצות דאפ"ה יינו אסור בשתייה וע"א נקט דאפ"ה יינו מותר בהנאה וכעין זה כתב ב"י ליישב דברי הרמב"ם וכמ"ש בדרישה. ואין להקשות אמאי מותר יינם בהנאה ניחוש דלמא נגע העכו"ם בביתם וגבי גר תושב אמרינן הואיל וקיבל עליו ז' מצות בני נח נשמר הוא שלא יגע נכרי ביינו או י"ל כיון שאינו מותר אלא בהנאה אבל לא בשתיה הלכך לא חיישינן למגע של נכרי בביתו:

וכ"כ הרמב"ם וכתב עוד שמגען שלא בכוונה מותר אף בשתייה דוקא מגען שלא בכוונה אבל מגען בכוונה אוסר בשתייה ואף לדעת הרא"ש דמתיר מגע גר תושב אף בשתייה אפילו נגע בכונה מ"מ מודה דאסור בשתייה כיון שהוא נכרי גמור ושמעתי שאף בזמן הזה לאי עע"א הם ואין מנסכים וכן קבלתי מ"ו:

לא כל מגעת הנכרי שוה כו' כיצד מגעו בכוונה שכיון ליגע לאפוקי קטן שאינו בר כוונה ביין לאפוקי סבר שהוא שכר ואינו עוסק בדבר אחר לאפוקי כיון למודדו וכיוצא בו:

ואפילו בשכשוך בעלמא ששכשך בו ולא יצק ממנו כלום זהו סברת הרמב"ם דבעי נגיעה ושכשוך אבל הר"ן דחה ראיותיו וכתב דבכוונת מגע אף בלא שכשוך אסור וכן דעת התוס' והרא"ש מ"ו וכ"כ ב"י והוא דוחק לומר שרבינו יכתוב תחילת דבריו דינו אליבא דהרמב"ם והיה נראה לומר דשאני הכא דלא נגע בתוך היין אלא חוצה לו נגע בכלי והגביהו דבכה"ג נראה דגם הר"ן ס"ל דבעי שכשוך דוקא:

ואפילו בפיו כגון ששתה ממנו או שמצץ במינקת שבחבית ז"ל הגמרא בפרק רבי ישמעאל אגרדמים נכרי (פירוש אדם הממונה לשמור המידות במצות המלך שלא ישקרו וטועם היין עכ"ה) שקדח במינקת והעלה או שטעם מן הכוס והחזירו לחבית זה היה מעשה ואסרו ואסיקנא דאסרו בהנאה וכתב הר"ן דלדידן דקי"ל דסתם יינם שנתערב ביין ימכר לנכרי חוץ מדמי סתם יינם שבו לא שוו דינייהו דהעלה במניקה וטעם מן הכוס והחזירו לחבית דבטעם מן הכוס והחזירו לחבית לא מתסר אלא כנגד מה שהחזיר לחבית וימכר כולו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו אבל קדח במניקה והעלה יין לפיו מתסר כולו חמרא שכל היין התחתון בסיס לעליון הלכך הו"ל כנוגע בכולו עכ"ל הר"ן הנה מבואר הטעם למה נאסר כל היין אם מצץ במינקת שהוא משום שהתחתון נעשה לו בסיס ויש לדקדק למה שינה רבינו לשון הגמרא דבגמרא קאמר או שטעם מן הכוס והחזירו ורבינו כתב כגון ששתה ממנו ר"ל ששתה בפיו מן החבית ונראה שרבינו רצה לכתוב השוין באיסורן וטעמן דאם שתה מן החבית נאסר כולו כמו גבי מצץ במניקת מטעם בסיס משא"כ בטעם מן הכוס והחזירו שלא נאסר אלא כשיעור מה שהחזיר וימכר כולו חוץ מזה כמ"ש:

או שמצץ במניקת פרש"י הוא קנה חלול המוציא ומעלה היין עד פיו וטועמו:

ומ"מ כל שיש לו חוטמים כו' (צריך להיות שני חוטמים עכ"ה) עד ובלבד שיפסוק הישראל קודם שיפסוק הנכרי (ובס"א ובלבד שלא יפסוק הנכרי קודם כו' עכ"ה הטעם לפי כמה שנוגע בפי הנכרי חוזר חטר ומתערב ביין ואוסרו ועד"ר כתבתי ישיב למה לא נאסר משום ניצוק חיבור:

לפיכך נכרי שנכנס לחבית ישראל כו' ושכשך בו בידו נאסר בהנאה הטעם שהרי ליין נתכוון. ומ"ש ושכשך בו בידו נראה דה"ה אם נגע בדבר אחר כמ"ש לעיל אלא לישנא דגמרא נקט שכתב בפרק רבי ישמעאל שהיה כן מעשה ובזה מיושב נמי מ"ש כאן ואם נתערב כו' דדין זה שייך בכל יין נסך שנתערב וה"ה בכל שאר איסורי הנאה אלא כיון שמעשה כך היה ופסקו כך לכך כתבה כאן ועד"ר.

וכן חבית שנטל ממנו הברזא והכניס בה עכו"ם אצבע עד שנגע ביין פי' עד שנגע בחלל שבחבית ולא נאסר ממה שנגע בנקב.

וכן אם הוציא הברזא כו' עד שא"א שלא שכשוך (ודוקא שידע הנכרי שהברזא עבר כל השולים אבל אם לא ידע הוה ליה מגע נכרי שלא בכוונה ע"י דבר אחר דמותר אפי' בשתייה מרדכי וכ"פ רמ"א עכ"ה) היינו לדעת הרמב"ם שאינו אוסר בנגיעה בלא שכשוך אבל לדעת הרא"ש אפי' בנגיעה לחוד אסור אלא שכ"כ דאפי' לדעת הרמב"ם נאסר:

אבל אם אינה עוברת כל עובי השוליים בענין שא"א לו לשכשך כו' אע"ג שיש יין בנקב השוליים שהוא קבוע בו מ"מ כיון שהנקב צר אין זה שכשוך ואף ע"פ שהיוצא אסור הפנימי אינו נאסר משום ניצוק כיון דלא שכשך אינו נאסר להיות נסך גמור ולא אחמור בניצוק ועד"ר.

כתב הרמב"ם אחז בכלי כו' ושכשכו דוקא שכשוך גדול הוי שכשוך לאסור אבל בשכשוך כל דהוא לא נאסר (ז"ל רש"ל נראה דוקא שיודע שהוא יין חבל סבר שהוא שכר פשיטא שכחו בלא כוונה שרי לכולי עלמא עכ"ה) כמ"ש בר"ס קכ"ה ע"ש בדרישה.

ולא נראו דבריו לא"א הרא"ש ז"ל ב"י איני יודע היכא כתב הרא"ש כן ואדרבא ממ"ש רבינו בסימן קכ"ה שמסקנת הרא"ש כרי"בא משמע דס"ל כהרמב"ם כמ"ש שם (עמ"ש לקמן דלק"מ עכ"ה).

כגון שעלה חי וכיוצא בו אסור אפי' בהנאה דאזיל ומודה על שניצל ומסתמא נסכיה.

לפיכך קטן שאינו יודע בטיב ע"א ומשמשיה כו' אע"ג דכבר כתב דין קטן ונפל לבור בהדיא חזר וכתב בלפיכך קטן כו' אע"פ שהוא קצת גדול כיון שאינו יודע בטיב ע"א מותר בהנאה ולעיל סתם וכתב סתם קטן שאפי' בן יומו אוסר בשתייה והואיל ובא לבאר הכלל שכלל לעיל במ"ש ומגעו שלא בכוונה כו' הילכך ביאר ג"כ כל הני כגון גדול שנפל לבור או מדד כו' אע"פ שכבר הזכירן ועיין בב"י שהאריך שם:

וכתב הראב"ד דוקא בשלא היה שם ישראל כו' וא"א הרא"ש לא חילק טעמו דשמא למצא חן או להשתכר נתכוון ותלינן להקל מספיקא:

וכן אם דרך היין ברגליו מותר בהנאה כיון שטרוד בדריכה רבינו ס"ל כהרא"ש במדידה דאמרינן התם הואיל וטרוד במלאכתו אם נגע בין ביד ברגל מותר והטעם דבתרווייהו טרוד במלאכתו וה"ה הכא שטרוד לעשות מלאכתו ברגל ומיהו צריך שימור שלא יגע ביד דבידו אינו טרוד במלאכתו ויאסור אם יגע בידו ועד"ר:

והרשב"א כתב שאפילו נגע ברגליו ביין בכוונת מגע מותר בהנאה טעמו דס"ל דאין זה דרך ניסוך דבזיון הוא לנסך ברגל והא דאמר בגמרא דמנסך בין ביד בין ברגל דיעות חלוקות יש בזה דאית דלא ס"ל דמנסך ברגל והרשב"א סבר כוותייהו ועי' בב"י שהאריך בזה:

וא"א הרא"ש ז"ל אסרו בהנאה פי' במתכוין למגע אפי' ברגל אסור דס"ל מנסכין בין ביד בין ברגל וכמ"ש בסמוך:

והראב"ד כתב אפילו נודע לו שהוא יין אם מיד כשנודע לו הוציאה מותר בהנאה הטעם דניכר במחשבתו שלא נתכוון לנסך שהרי חזר הוא והוציאה מהר (ור"ל כיון דלכתחילה לא ידע שהוא יין ומיד שידע הוציא בודאי לא ינענע בידו לנסכו משא"כ בסעיף ל"ב דידע מתחלה שהוא יין ואפשר שדעתו לנסך בשעה שיוציא ידו דאז לא יהיה טרוד עכ"ה):

וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עיין בדרישה:

ואם נפל לו שום דבר כו' עד אבל בהוצאת ידו יאסר בהנאה והא דמתיר לעיל בהנאה כשיש פסולת או גרעין היינו דוקא ע"פ החבית ולא בתוכו או התם נמי טרוד במלאכתו כמו במדידה:

כתב הרא"ש ז"ל שאין לנו לדמות מילתא למילתא כו' רבי' כתב זה בכאן ללמוד מיניה הדין שכתב בסמוך שאם היה יין יוצא דרך נקב וסתמו הנכרי בידו שנאסר ולא אמרינן טרוד במלאכתו דעל מעשה כזה כתב הרא"ש דבריו כמ"ש בדרישה:

היה יין יוצא כו' מה שמן הנקב ולמעלה אסור אפי' בהנאה ומה שממנו ולמטה לר"ת מותר אפי' בשתייה כבר כתבתי בדריש' דלא שייך למימר כאן טרוד במלאכתו ור"ח פסק כרב פפא הלכך שלמעלה אסור בהנאה ומה שמתיר ר"ח מה שלמטה אפי' בשתייה כתב הר"ן טעמו כיון שמה שלמעלה הוא חומרא יתירא דעכ"פ הוא טרוד במלאכתו ואפ"ה החמירו לאסור אפי' בהנאה רצו להשות מדותיהם לאסור האיסור לגמרי ולהתיר המותר לגמרי:

ורש"י אוסר כולו בשתיה כבר כתבתי בדרישה דרש"י מפרש הא דאסר רב פפא היינו דוקא בשתיה משום דס"ל לרש"י הואיל והנקב צר א"א לשכשך וס"ל כהרמב"ם דאין הנגיעה אוסרת בהנאה אם לא על ידי שכשוך (או י"ל משום דחשיב ליה טרוד בהצלת היין וא"א להפריד התחתון מן העליון וק"ל עכ"ה) וס"ל לרש"י דלית הלכתא כרב פפא אלא כחכמים שאסרו הכל:

ור"ת אוסר כולו בהנאה גם ר"ת לא ס"ל הלכה כרב פפא ולא מטעם דרש"י שטעם דרש"י דהואיל ודרב פפא לאו ד"ה הוא הלכה כרבנן אבל שאר הפוסקים ס"ל דהואיל ורב פפא הוא בתראה וס"ל כרבי יהודה ראוי לפסוק הלכה כמותו ולזה הסכים רבינו תם אלא שס"ל דאין הלכה כרב פפא משום דרבא פליג עליה בבת גישתא בפרק השוכר את הפועל גבי ההוא גברא דאסיק חמרא בגישתא ובת גישתא (גמרא בע"א דף ע"ב ודף נ"ט ע"ב פירשו התוספת שהוא ב' קנים חלולים ומדובקים ראשיהם מלמעלה ומניחים הקנה האחד הארוך תוך החבית והוא הנקרא גישתא והקנה הנדבק לו נקרא בת גישתא ומוצצין בבת גישתא ויוצא כל היין דרך שם במציצה אחד עד מקום שהגישתא מגעת ואם מניח אדם אצבעו על הבת גישתא לא יצא עוד א"ל שיחזור וימצוץ עכ"ה) אתא נכרי ואנח ידיה אגישתא אסריה רבא לכוליה חמרא ומפרש ר"ת דמיירי התם אפילו לא הגיע הקנה עד שולי חבית נאסר הכל לפי שכולו מתנועע לעלות לצאת ופסק רבינו תם כרבא דגם הוא בתראה וגדול מדרב פפא בחכמה ובמנין:

ולרב אלפס שלמעלה אסור בהנאה ושלמטה אסור בשתיה גם הרי"ף ס"ל דהלכה כרב פפא ומפרש הא דקאמר רב פפא אסור היינו אסור בהנאה והואיל ומה שלמעלה אסור בהנאה לא מסתבר ליה להתיר את שלמטה בשתיה שהוא מונח עליו ונוגע בו ומעורבים יחד וכתב הר"ן הא דלמטה מהנקב מותר בהנאה ל"ד דשרי בפני עצמו דא"א דכמעורב חשבינן ליה אלא ימכר כל החבית חוץ מדמי איסור שבה עכ"ל וכ"פ בש"ע. וכל זה מיירי דוקא בהניח ידו על פי חבית אבל הכניס אצבעו או ברזא נתבאר לעיל:

כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כו' עד כל היין שבנוד אסור הא דקאמר אסור היינו אסור בשתייה אבל בהנאה מותר והטעם דנכרים בזמן הזה לא בקיאי בניסוך ואון שם איסור הנאה כלל ועד"ר:

אבל אם לא נגע אלא בקילוח היין היוצא מותר אף על גב דס"ל להרא"ש ניצוק חיבור כמ"ש בשמו בסימן קכ"ו יש לומר דאיין הנשאר בנוד קאמר ומיירי שאין הקילוח מקלח בכלי אלא על גבי קרקע ונצוק ההולך לאיבוד לאו נצוק הוא כמ"ש המרדכי פרק רבי ישמעאל אי נמי דחשיב ניצוק בר ניצוק דיין שלמעלה מן הנקב מחובר לקילוח והיין שלמטה מן הנקב בסמוך מחובר לשל מעלה ממנו שהוא מקום מגע נכרי והוה נצוק בר נצוק ועד"ר:

ויראה מדבריו שמתירו אפי' בשתייה דייק מדבריו דמדקאמר אסור שפירושו אסור בשתייה דבהנאה ליכא למימר שאסור דהא ס"ל כהרי"ף דלא אסור בהנאה אלא מה שלמעלה מהנקב אבל מה שלמטה מהנקב מותר בהנאה אלא ודאי הא דקאמר אסור ר"ל אסור בשתייה ומותר בהנאה וכמ"ש הטעם בסמוך א"כ מוכרח מזה הא דקאמר מותר דר"ל אף בשתייה ולכן הביא רבינו לכאן ריש דברי התשובה אם הניח הנכרי ידו על הנקב כו' אף על פי שכבר ביאר רבינו דין זה כתבו כאן להוכיח מיניה הא דקאמר הרא"ש מותר דמותר אפילו בשתייה וא"ת מאחר שהעליון אסור בשתייה איך אפשר לומר שהתחתון יהא מותר הואיל והעליון נוגע בו ומעורב בתוכו וכמו שהקשה הרא"ש עצמו ואפשר לומר דהואיל ואיסור זה אינו אלא חומרא בעלמא לכך התירו בתחתון להתירו בשתייה דדוקא כשהעליון אסור בהנאה דמדינא אסור אין להתיר התחתון בשתייה הואיל וזה האסור נוגע ומעורב בו אבל כשאין העליון אסור אלא בשתייה שזה חומרא בעלמא לא החמירו בתחתון:

ואם היין יוצא והוא בענין שיצא כולו כו' דין זה נלמד מבת גישתא שכתבתי בסמוך ורבינו מפרש בת גישתא כרש"י שהכל יצא דרך זה הנקב ודלא כר"ת וכמ"ש בסמוך בשמו ומה שמסיים שם רבינו הכל אסור בהנאה צ"ל שכ"כ לפי סברתו שכתב אדברי הרי"ף וכן עיקר דס"ל בסמוך מה שלמעלה מהנקב אסור בהנאה הלכך כאן שכולו מוכן לצאת דרך זה הנקב כולו אסור בהנאה אבל רש"י דס"ל לעיל דאף מה שלמעלה מהנקב אינו אסור אלא בשתייה צ"ל דגם כאן הוא מפרש אסור בשתייה:

נכרי שנגע בנוד שיש בו יין אפי' הוא חסר כר לרבותא נקט הכי דהואיל והוא חסר היין שב ומקרקש ומתנדנד אפ"ה מותר משום דאין דרך ניסוך בכך ורבינו לטעמיה אזיל דס"ל דלא נאסר על ידי שכשוך שמשכשך הכלי אלא כשנוגע ביין ועד"ר:

וכן חבית שנסדקה לרחבה כו' ובא נכרי ונתן ידו כו' מותר ביארתי בסמוך בדרישה פירושו וטעמו גבי מש"ר וכן חבית שנסדקה לארכה (כדלעיל סעיף כ"ה עכ"ה):

וכן התיר ר"ת ברזא שהיתה רפויה בחבית כו' ובא נכרי ומהדקה כו' הטעם כי בלא כח הנכרי נמי אין היין יוצא מן החבית א"כ ה"ל כח ישראל מעורב בו ומותר אשר"י:

וכן התיר בחבית שאין שוליה מהודקים והיין יוצא כו' עד ויבא נכרי אומן ויהדקנה בסכין וה"ה בידיו כיון שאין כאן עוד קילוח אלא טפטוף אינו חיבור למה שבפנים אלא שדרך האומנים לתקן חבית בסכין ב"י אבל בסיפא נקט דוקא בסכין ונלע"ד דמ"ה דקדק רבינו בסמוך גבי אם שותת היין הרבה צריך ליזהר כו' דהואיל והיין שותת הרבה אם יגע הנכרי בידו יאסור דהוי כאילו סתם הנקב בידו או בברזא הלכך צריך ליזהר בשמירתו שלא יגע הנכרי ביין בידו אבל אם יזהר ויראה שלא יעשה אלא בסכין מותר ולפ"ז לק"מ ועד"ר:

ואם אינו נוגע בידו אלא בסכין ר"ל דוקא בסכין כמ"ש:

והוי כמו נוגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה ואע"ג דגבי מדדו בקנה אסרינן בשתייה שאני התם שמתכוון להכניס הקנה ביין אבל הכא אדרבה מתכוון לסתום בפני היין שלא יצא ב"י. (וכן צריך אתה לומר לעיל שכתב מגע נכרי שלא בכוונה על ידי ד"א דמתירין ובמדידת הקנה דאסרינן בשתייה אלא סתם מדידה היה לו כוונה ליגע ביין משא"כ כאן עכ"ה):