כח של נכרי כו' ומה שנשאר ממנו בכלי מותר אפי' בשתייה ואינו דומה לבת גישתא דבמערה לא אמרינן סופו לצאת אלא מה שמערה גם לא נאסר מטעם שהאיסור שוכב עליו ונוגע בו דכל מה שיוצא חוץ לכלי נאסר ובתוך הכלי לא נאסר כלום:

ואינו אסור משום נצוק כו' כן דעת רש"י והרא"ש הביאם רבינו לקמן בסימן קכ"ו ושם כתב בשם הראב"ד שאוסר:

וא"א הרא"ש כתב בתשובה כו' וכן אני מתירו אפי' בשתייה ולשון אפי' אינו מדוקדק שהרי בכחו גמור אין הרא"ש אוסר אלא בשתייה ולא בהנאה ואם כן גבי קורה אינו מתיר יותר מבשאר כחו אלא בשתייה ומאי אפי' ואפשר דלדבריו של רשב"א שאוסר אפי' בהנאה קאמר שהוא מתיר אפי' בשתייה:

כח נכרי וישראל מעורב כו' מותר אבל אסור לכתחילה כו' כן הוא בהדיא בגמרא דאסור אלא שהוא מפרש דבדיעבד מותר וכן משמע שם בגמ' ומפירוש רש"י. וק"ק דדבר זה שכתב הטור הוא יתור גמור וה"ל להתחיל ולכתוב דכח נכרי וישראל מעורב דאסור כלשון הגמרא ולכתוב עליו לשון רשב"א די"א דאסור אפילו בדיעבד ושנראה שמותר בדיעבד. ונראה דה"ק מן הדין מותר לכ"ע בדיעבד אלא שלכתחילה אסור כלשון הגמרא ושהרשב"א כתב דיש מי שהורה כו' דכיון דלכתחילה אסור קנסינן ליה אפי' בדיעבד לאוסרו ושנ"ל דכולי האי לא קנסינן ליה:

וכתב הרשב"א יש מי שהורה לאסור אף בדיעבד היש אוסרין מביאין ראיה מן הירושלמי הביאו ב"י ע"ש:

וכתב עוד הרשב"א כו' ויראה לי שמותר שאף הנכרי מסיוע לישראל ואפי' היכא דנכרי סגי וישראל המסייעו לא סגי שרי משום דמסייע אין בו ממש ולמה נעשה הנכרי עיקר נימא שהישראל הוא העיקר והנכרי המסייעו אבל הר"ן אוסר בכה"ג עיין בר"ן דע"א דף שע"ז.

ולמה נעשה הנכרי עיקר ונראה דאף שהנכרי יש בו כח יותר שיכול לעשותו לבדו ואין הישראל יכול לעשותו לבדו דיש לחוש שיסמוך עליו ישראל ויעשהו הנכרי לבדו. ע"ז כתב רבינו דלא חיישינן להכי בדיעבד דמ"מ השתא שעושין יחד אמרי' דהישראל עשה כ"כ כהנכרי כל אחד החצי כיון שגם הישראל יכול לעשותו החציה:

זרק אבן או חפץ כו' אבל אם מתגלגל כו' אסור אפילו בהנאה דחיישינן שמא נגע ביין ונסכו והוי מגע נכרי על ידי דבר אחר בכוונה אבל בחמתו לא חיישינן שמא נגע ביין ואף על פי שנגע ביין על ידי חבית ה"ל מגע נכרי שלא בכוונה על ידי דבר אחר ושרי אפי' בשתייה אשר"י:

לפיכך נכרי שהביא ענבים בסלים כו' סתם סלים נקובים ואף אם הם נסחט יין מן הענבים לתוך הסל זב הוא מן הסל דרך הנקבים ולכך דברי הכל מודו בזה שמותר בדיעבד משא"כ בדרדורים שהיין היוצא מן הענבים נשאר בתוכו ולכך יש אוסרים כמ"ש רבינו בסמוך:

ומ"ש בסלים דלכתחלה אסור ולא כ"כ בזרק אבן ליין משום דבסלים הוא דבר הרגיל ויש לגזור בו שמא יגע משא"כ בזרק אבן שאינו מצוי וגם י"ל מ"ש דלכתחלה אסור קאי ג"כ אזרק אבן. ועיין בש"ע סימן קכ"ד סי"ט שכתב בנטל חבית וזרק בחמתו לבור דאסור בשתייה ובסימן זה ס"ה מתיר בשתייה ועיין סמ"ע:

כתב הרשב"א יש מי שהורה כו' זוהי סברת הראב"ד ב"י:

שאסור ליתן ענבים בדרדורין פירש"י גיגית קטנים ס"פ רבי ישמעאל:

ונמצא הנכרי שופך יין צלול לגת פי' בתחלה יורד היין צלול מן הכלי והוי כמו המשכה:

ואם ישראל מסייעו בנתינתו לגת מותר דהואיל והישראל מסייעו אמרינן הישראל עיקר וכמ"ש בסמוך:

מפני שעדיין לא נדרכו כו' פי' ולהכי לא נקרא יין גמור וכ"כ הראב"ד ב"י:

ואין מכוון לשפיכה גם זה נתינת טעם להיתר הוא דהואיל ואין מתכוין ה"ל כחו שלא במתכוין ושרי:

נכרי הזורק מים לתוך יין מותר אפי' בשתייה ואף אם קילוח מים יורד מיד הנכרי לתוך היין מותר אשר"י.

בד"א כו' כגון שזורק מים לחבית גדול ששם לא שכיח מזיגה ואפי' שפך בו מים כשיעור מזיגה שרי:

או לכוס ולא ידע כו' עיין בדרישה:

אבל אם מכוון למזיגה אסור בשתייה הטעם משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ודוקא בכוס אבל בחבית אפי' נתכוון שרי דלא שכיח אבל בכוס חיישינן שאם אתה מתיר למזוג המים יבא לצוק יין בתוך המים או שיהא רגיל אצלו להשקותו ויגע בידו ביינו:

נכרי שמערה מכלי שבידו לכלי שביד ישראל היוצא אסור בשתייה דהרי בא מכחו של נכרי (ואע"ג דזה כבר נתבאר בריש הסימן אשמעינן אע"פ שהישראל יש לו הכלי בידו וה"א דנראה כאילו כח ישראל מעורב בו אפ"ה אסור ולעיל מיירי שהכלי עומד ע"ג קרקע דאז ודאי אסור עכ"ה) והיינו לסברת הרא"ש שס"ל שמותר בהנאה ואינו אוסר אלא בשתייה בר"ס זה:

ואם הנכרי מקרב הכלי לצד הקילוח לרש"י אסור בשתייה דכיון דמקרקש בכוונה הו"ל כחו בכוונה ואסור בשתייה ולהריב"ם אפילו בהנאה כתב הריב"ם כשנוטין הכובא על צידה בשעה שהיין מקלח בתוכו הו"ל כנוגע בקנה דמה לי נוגע בקנה או נוגע בשולי הכובא והנוגע בקנה בכוונה אסור בהנאה ועד"ר:

נכרי הנושא יינו של ישראל כו' אפי' אם חסר והוא משכשך כו' פירוש לאפוקי מלא דאין שייך בה שכשוך ועד"ר:

היה נושא בכובא כו' ואם היא מלאה אסור כו' הלכך חיישינן שמא נגע אבל בנוד אפילו מלאה לא חיישינן שמא נגע דכי הנוד נכפף הוא ואין הנושאו עשוי ליגע בפנים כלל משא"כ בפי כובא וכובא חסירה דשרי ולא חיישינן שמא שכשך להרמב"ם דאוסר כלי פתוח בשכשך אפי' בלא נגיעה תירץ הר"ן דכובא שאני דלא ניחא ליה בקרקושיה דלמא ישתפך עילויה אבל בנוד לא שייך האי טעמא הואיל ונשאו בידו ואפילו אם נשאו על כתפו כיון שפיו כפוף לתוכו אף על פי שהוא פתוח לא נשפך עליו בשכשוכו ולכך אוסר הרמב"ם בנוד אלא אם כן היה סתום למעלה דאין שכשוך בכלי שהוא סתום. ועיין בב"י מ"ש בשם הרמב"ם שאסור אא"כ נשמר שלא ישכשך ואע"ג שבשעה שהוא נושא א"א שלא ישכשך מעט כבר כתבתי דהרמב"ם אינו אוסר בשכשך מעט. (ויראה שר"ל אפי' בהנאה נ"ל דר"ל מאחר שהוא סובר כבר דאין מדמין מילתא למילתא בטרדות נכרי כמ"ש בסימן קכ"ג אם כן טרדא דהכא אינו כלום דשמא נגע בה נכרי עכ"ה):

וכתב הרמב"ן בשם הראב"ד כו' אבל אם הולך כו' אפי' מלא עינו שרי ס"א אינו וה"ג ואפי' מליא שרי ועד"ר:

וכתב הרשב"א כו' אפי' היה היין נשפך מכחו פירוש דהואיל והוא נושא החבית ומנענעו נשפך היין אבל כשמונח החבית במקומו לא היה נשפך (וכתב רמ"א דאם ישראל מריק מכלי אל כלי ובא נכרי ומנענע ידו של ישראל אם היה היין מקלח בלאו הכי שרי ואם לאו אסור. וכ"פ ב"י לענין אם היין מקלח מהחבית שבעגלה לתוך הכובא והנכרי מגביה העגלה כדי שיקלח היין יותר יפה שמותר):

דכל כחו שלא בכוונה מותר אפי' בשתייה פירוש אפי' היוצא ממנו וכ"כ הרשב"א בהדיא והביאו ב"י:

היתה מטפטפת כו' עד ולכך מותר אלא שצריך להתיישב בדבר להורות הלכה למעשה: