כל מקום שהיין בחזקת משתמר דאיכא למיתלי שלא נגע בו הנכרי מותר רבינו כפל כאן בלשונו דאם הוא בחזקת משתמר היינו דאיכא למיתלי שלא נגע הנכרי וכן מ"ש דאיכא למיתלי שלא נגע הנכרי היינו מקום שהיין בחזקת משתמר אלא רבינו נקט לשון המשנה וגם לשון הגמרא שמפרש המשנה וע"דר הבאתי המשנה ושם כתבתי ביאורה ע"פ דעת רבינו ולמה הרשב"א מבארה בע"א ע"ש:

כיצד הניח הנכרי כו' אע"פ שבכל אלו יש לנכרי שייכות ביין מותר הטעם כיון שהנכרי יודע שהישראל ידע שהוא שם אצל היין מירתת וסבר השתא יזכור ישראל יינו ויבא ויראני נוגע כמ"ש בסמוך בשם הרא"ש בסימן שלפני זה. ומ"ש רבינו לעיל דאם מצאו בבית אם אינו נתפס כגנב על הכניסה אסור אע"פ שנתפס כגנב על הנגיעה לרא"ש הטעם שהוא יודע שאין הישראל יודע שהוא שם ולרש"י הטעם התם דאיכא ריעותא כמ"ש לעיל. (והניחו לבדו עם היין ויצא ר"ל שהלך הישראל לדרכו והניח הנכרי לבדו ומלת ויצא אינו מדוקדק אלא דנקט אותו אגב אחריני דשם שייך לומר ויצא עכ"ה):

ובלבד שלא יסגור החנות כו' פי' ובלבד שכשיבא הישראל לכאן לא ימצא החנות סגור או שסגרו ויש שם חור או סדק שיכולין לראותו כ"כ רמ"א וכ"כ רבינו בסימן קל"א ובסימן קכ"ח שכתב היו נקבים בדלת כו' עכ"ה). או הקרון מרוחק דאם מצא הקרון מרוחק ממקום שהיה רצון הישראל שיעמוד שם איכא ריעותא לפנינו ואמרינן דהרחיקו כדי שלא יראנו:

בד"א שיש שם דרך עקלתון שיכול לבא עליו פתאום שלא יראנו כו' זה קאי אבבא שלישית או שהיה הנכרי מעביר לו חבית והניח הנכרי לילך לבדו והוא נשאר שם שהנכרי ירא תמיד שמא יבא עליו דרך עקלתון וכמ"ש בדרישה:

וכן כשהלך לבית המרחץ הלך דרך עקלתון זה קאי אהניח נכרי בחנותו או שהיה לו יין בספינה והניחו עם הנכרי שהוא הולך והנכרי נשאר במקומו עם היין וכתב ב"י וה"ה אם היה בבית והיא בענין שהישראל יכול לבא עליו פתאום שלא ירגיש בו מותר:

אבל אם ראה שהלך ליכנס לבית המרחץ ל"ד שראהו שהלך לבית המרחץ אלא שראהו שהלך למרחוק עד שיוכל לפתוח ולסתום קודם שיחזור וכמ"ש בדרישה:

או שאומר לנכרי שהניח בחנותו שמור לי כו' הטעם כתב ב"י דכיון דבטח בו ומסר לו שמירת הבית סמכא דעתיה דכיון דהימניה לא מהדר עלוי לבא פתאום עכ"ל נ"ל פי' לפירושו כיון שמסר לו שמירת הבית א"א לומר שהשתא יזכור יינו ויבא שהרי בפירוש מסרו בידו והימניה עליה וסבר הנכרי שבטוח עליו שלא יגע וק"ל.

או שאומר לנכרי המעביר לו חביות לך ואני אבא אחריך דהואיל ואמר כן סמכא דעתיה דנכרי שלא יבא דרך עקלתון אלא באותו דרך שהולך הוא ב"י:

או שהודיעו שהוא מפליג גם זה אנכרי שהעביר יין ממקום למקום וכמ"ש בדרישה ול"ד שהודיעוהו אלא ר"ל שראה הנכרי שהישראל הרחיק ממנו עד שיוכל לפתוח ולסתרם טרם בואו אליו ויש רוצים לפרש או שהודיעוהו כפשוטו דהואיל והודיעו שהוא מפליג ושוב לא מרתת נכרי וכמ"ש רבינו באם אמר לנכרי שמור לי ייני או אם אמר לו ואני אבא אחריך וזה אינו דאף אם הודיעו שהוא מפליג מ"מ מרתת הנכרי דלמא יזכור יינו ויחזור כמ"ש רבינו בסמוך גבי מרחץ וכמ"ש בדרישה. וא"ת א"כ מ"ש מדאמר לנכרי שמור לי ייני דאינו מרתת י"ל כמ"ש דשאני התם דאמר שמור לי ייני שהיה נזכר שיש לו יין וציוה לו לשמרו אז הוא סובר שהוא בטח עליו ביינו משא"כ בהודיעו שהוא מפליג שסובר הנכרי דלמא שכח ביינו וכאשר יזכור יחזור וגם אין להקשות מ"ש זה מדאמר לנכרי ואני אבא אחריך דלא מרתת שיבא דרך עקלתון אמאי נימא שיזכור יינו ויבא דרך עקלתון י"ל דלמה נימא שיבא דרך עקלתון אם יזכור ביינו ימהר לבא בדרך זה שהלך הנכרי והואיל ואין הנכרי רואהו הולך אחריו הוא מנסך דכי אמרינן שהנכרי ירא שיבא דרך עקלתון כשלא אמר לו שיבא אחריו אז סובר הנכרי דלמא יש לו שום צורך לילך בדרך עקלתון ויבא פתאום אבל כי אמר לו ואני אבא אחריך כבר גילה לו בזה שאין לו שוה צורך לילך בדרך עקלתון א"כ יסבור הנכרי אם יזכור ביינו ימהר לבא בזה הדרך וכמ"ש משא"כ כאן בהודיעו שהוא מפליג שהנכרי מרתת כמ"ש אם לא שנאמר שהודיעו שהוא מופלג ר"ל שהולך לעסק שאם יחזור יפסיד יותר בחזרתו מדמי היין אז אפשר לומר שהנכרי לא מרתת וכן משמע קצת הלשון שכתב רבינו בסמוך אבל אם אמר לו להפליג כו' דמשמע שר"ל דוקא באמר לו:

כתב הרשב"א כו' כדי שיוכל להסיר מגופת החבית כו' פי' פקק של עץ וכיוצא בו א"צ שיעור אלא כדי הסרה וחזרה דמגופת עץ אינו מתקלקל בהסרתו משא"כ במגופה של סיד וחרס שצריך לעשות חדשה שהרי נשבר כשפותחין אותו וכמ"ש רש"י בהדיא והביאו ב"י (בסימן ק"ל עכ"ה) לכך צריך שיעור כדי סתימה ונגיבה:

ואם היא של סיד ויש שיעור כדי שיפתחנה כולה דוקא כולה אבל במה ששהה שיעור שיעשה בה נקב או יפתחנה קצתה לא נאסר שזה ניכר סתימת הנקב או המקצת אף לאחר ניגוב:

אפילו יש בו שיעור כדי שינקב חור בחבית פי' של חרס וכמ"ש בסמוך הטעם:

וגם לא חיישינן לזיוף החותם כלומר שיפתח כל המגופה שהרי הודיעו שהוא מפליג פחות מכדי שיפתח ויסתום וינגב:

ולפי מ"ש ר"ת פי' אפי' הודיעו שיפלוג זמן רב לא חיישינן שיסיר המגופה כו' שהרי ס"ל כאותו תנא שדי בחותם א' וכשהוא סתום זהו חותמו ומ"ש עד הנה כתב אליבא אותו דס"ל דבעינן ב' חותמות ב"י ע"ש:

וכן יראה מדברי הרא"ש ז"ל אע"ג דלעיל סימן קי"ח כתב רבינו בשמו דהשולח יין לחבירו עם נכרי צריך ב' חותמות שאני הך דהכא דהוי דומיא דמפקיד דהתם שהרי יחזור ויראה חותמו:

כתב הראב"ד דלא שרינן בחביות פתוחות לגמרי כו' הלכך אם היא מליאה אסורה כו' צ"ל דלא מיירי כאן בהולך על צדו דהא בס"ס קכ"ה כתב הרמב"ן בשם הראב"ד דאפי' מליאה שרי.

אפילו לא הניחו כלל פי' לא העלים הישראל עיניו ממנו כשיעור שיוכל להניחה:

ואם היא חסרה כו' עד ומשתמיט לומר הורדתיה לנוח מעט כן גרס בית יוסף:

ור"י פי' אפי' פתוחה לגמרי מותר פי' והיא חסרה (אף שהעלים עיניו ממנו עכ"ה) אבל מליאה אסור כמ"ש לעיל סימן קכ"ה ב"י:

והרמב"ן הכריע כו' עד אלא מיירי בסתומה בפקק של עץ יש לדקדק מנ"ל לרבינו לכתוב דברי הרמב"ן שהוא מכריע דלמא גם הראב"ד מודה מה שהוא מותר וי"ל דרבינו דייק מטעמא דהראב"ד שכתב דחיישינן שמא הורידה מעל כתפו ונגע בה ומשתמיט לומר הורדתיה לנוח מעט ולפ"ז ה"ה אם היא סתומה בפקק של ען נמי יכול להעביר הפקק ומשתמיט לומר הורדתיה לנוח ונפל הפקק מאליו והואיל ויכול להשתמיט ודאי אסור ועיין בדרישה:

וכתב הרשב"א כו' עד שהוא ירא מעוברי דרכים וכ"כ הרשב"ם כצ"ל ב"י ואפשר לומר דגם גרסת הספרים דגרסי וכתב הרשב"א מיושבת כמ"ש בדרישה: (והוא בזמן שעושין מלאכתן בין הגיתות והיינו בזמן הבציר שדרכן להעביר חביות ממקום למקום ואז רבים שכיחין בין הגיתות עכ"ה):

כגון שרבים עוברים שם אפי' הן נכרים לא חיישינן שמא נגע ביין דהנכרים בזמן הזה לאו בני ניסוך הם ודוקא בחביות שאין להם רק פתח קטן למעלה אבל גיגית או קנקן או כוס דיש לו פתח רחבה יש לחוש שמא נגע בהן דרך מתעסק כיון דבקל יכול ליגע בהן כ"כ התוס' אדברי רשב"ם והנה י"א דמ"ה מוכח דצריך לגרוס וכן כתב הרשב"ם כמו שהיא הגירסא בספרי ב"י וכמ"ש שהרי גם הרשב"ם מיירי בנקב צר דהיינו כמו פקיקה שכתב הרשב"א ועד"ר כתבתי שם דאדרבא מכאן איכא למידק אפכא:

והמוסר מפתח חנות לנכרי כו' אפי' הודיעו שהוא מפליג כו' אין להקשות לפי מ"ש לעיל דהודיעו שהוא מפליג ר"ל שהודיעו שהלך לצורך עסק גדול שאם יחזור יפסיד יותר מדמי יינו אם כן לפ"ז למה מותר כאן שהרי הנכרי יודע שלא יחזור אף אם יזכור יינו ולא מרתת דבלאו פירושי ג"כ קשה קושיא זאת לרשב"א דמפרש מפליג שהפליג לדברים שא"א לעשותן כאן קשיא נמי למה מתיר כאן הא לא מרתת אלא י"ל דלכל הפירושים לק"מ דלעיל מיירי שהנכרי אצל היין ואין מחוסר אלא נגיעה הלכך בהודיעו שהפליג דליכא טעמא דמרתת אמרינן ודאי נגע ושתה ואסור אבל כאן שלא מס' לו אלא שמירת מפתח הלכך מרתת הוא לילך לחנות משאר נכרים שיראוהו הולך לשם ויגידו לישראל ולכן אף אם הוא בטוח שלא יחזור הישראל אפ"ה הוא מרתת:

ומכאן התיר ר"ת לישראל שהלך לעיר אחרת לשבות שם המועד ומיירי נמי שהודיעו שהפליג או דליכא דרך עקלתון שיבא עליו פתאום (דאל"כ ל"ל הטעם שלא מסר לה אלא שמירת המפתח עכ"ה) והטעם שהתיר כתבתי בסמוך דהואיל ולא מסר לה אלא שמירת המפתח מרתת משאר נכרים שיגידו לישראל ועוד ט"א דהואיל ונתפס כגנב על הכניסה מרתת שמא יבא הישראל (ואי משוה די"ט הוא עכ"ה) דהא אמרי נכרים ישראל לא מנטרי שבת אשיר"י:

והרמב"ן חולק כו' אלא כשאינו יודע שהוא מפליג ואין להקשות פשיטא דמותר דהא מרתת שמא השתא יבא ומאי איצטריך הגמרא לטעמא דלא מסר לה אלא שמירת המפתח (הלא אפילו הניחה בתוך החנות מותר כגון שלא הודיעו שמפליג עכ"ה) משום הכי כתב ואז מותר אפילו מצאו שנכנס וה"א כיון שראינו שנכנס ודאי לא מרתת וסבר שמסר לו הכל והוי דומיא דשמור לי:

ישראל ונכרי שהיו בספינה כו' שהנכרי ירא ליגע שיאמר שמא עתה יזכור יינו כו' אפי' יש בינו ליין יותר מאלפיים אמה כו' פירוש שמיד כשהלך סובר הנכרי שמא נזכר יינו ולא הלך ויחזור עתה מיד ואף אם שהה כבר זמן רב מרתת הוא שמא כבר חזר והרי הוא אחורי הבית ועתה יבא וז"ש רבינו שמא עתה יזכור יינו ויבא ר"ל שזכר כבר ייני ועתה יבא וכמ"ש בדריסה ר"ס זה וכן הפירוש בסמוך גבי שמע קול צלויי כו' מותר שיאמר הנכרי עתה יזכור יינו ר"ל ולא הלך כלל או אף אם הלך דלמא כבר נזכר יינו וחזר ועתה יבא ומ"ש רבינו שם וכגון שיש דרך עקלתון שיוכל לבא עליו פתאום זה קאי גם אלעיל אשמע קול תקיעות פירושו דגם אין לומר שאחר שראה הנכרי ששהה זמן רב ממילא יודע שהלך וינסך דמה יחוש שמא עתה יבא אם יבא יראנו. דמיירי כשיש דרך עקלתון ולהכי שכיר מרתת הנכרי שמא עתה היא אחורי ביתו ויראני ועד"ר:

כתב הרשב"א לא התירו כו' אלא בדברים שאפשר לעשות כאן כו' טעם הרשב"א שמפרש כן כתבתי בדרישה ריש הסימן ע"ש ומ"ש כגון תפלה ושביתת שבת אע"פ שהם כאילו הודיעו שהפליג ב"י:

ונראה כיון דטעמא כו' אין חילוק כו' משמע כאן דרבינו ס"ל דאפי' הודיעו שהפליג לא חיישינן שמא ניסך ובריש הסימן כתב אבל אם ראה שהלך למרחץ כו' לא מירתת ואסור ועד"ר ריש הסימן כתבתי דלק"מ. ולכאורה היה נראה לחלק דכאן מיירי שהחבית סתום וא"א לפתחו ולחזור ולסותמו כשיעור הלוכו מבית המרחץ לביתו ומ"ה שרי אף שראה אותו הולך לב"ה חושש שמא מיד שנכנס יזכור יינו ויבא ולעיל איירי בחביות שאין סתומות כ"כ ולכן אף שיחזור ויבא מ"מ כשיעור הליכתו מבית המרחץ לביתו יכיל ליגע ולחזור ולכסותו כבראשונה: (אינו רוצה להפסיד יינו בשבילו והרשב"א סובר אפשר דהנכרי יסבור דלא יחשב הפסד חזרת אחר יין להניח בשבילו מלרחוץ או לעשות דבר שא"א לו לעשותו כאן ב"י עכ"ה):

בית שיש לישראל ונכרי יין בתוכו גם הרשב"א בת"ה כ"כ שיש לישראל ונכרי יין בתוכו אבל בגמרא וברמב"ם ובאשר"י ובש"ע תיבת נכרי ליתא ובאמת שאין נ"מ בזה שיש לנכרי ג"כ יין שם דהא על הכניסה בלאו הכי אינו מרתת כיון שדר שם ועל הנגיעה מרתת אע"ג דאין לו שם יין דמה לו עסק ביין של ישראל והו"ל לאוסרה כיון דאינו נתפס כגנב על הכניסה וסגר אחריו כדלעיל סימן קכ"ח אי לאו שירא שמא הקדימני ישראל (ואפשר להגיה בית שיש לישראל ולנכרי ויין בתוכו ור"ל ויין של ישראל בתוכו כו' עכ"ה):

ויצאו לחוץ וקדם הנכרי כו' ז"ל הרמב"ם ויצאו בבהלה לחוץ לראות חתן או הספד כו' וכתבו ב"י ורמ"א דסבירא ליה דוקא כשיצאו בבהלה הדין כן דאל"כ איכא למיחש שמא ראה את הישראל בשוק והניחו שם ובא לבית וניסך אבל בבהלה דרך העולם שלפעמים אדם עיבר לפניו ואינו מרגיש וסבר שכבר נכנס ולכן סגר הדלת משום שסובר שגם הישראל כבר נכנס:

נכרי ששמע שאגת קול אריה כר עד ואפי' סגר הדלת אחריו מדקאמר ואפי' משמע שיש עוד רבותא אחרת בדין זה ומאי רבותא הא כבר כתב רבינו בס"ס קכ"ח ז"ל וכן הדין אם נמצא עומד בשוק בין החביות. ונראה לפרש דמיירי שהוא בביתו דלא נתפס על הכניסה והואיל ולא נתפס על הכניסה אף אם נתפס על הנגיעה קי"ל לעיל דאסור אבל כאן מיתר כמ"ש הטעם שהוא ירא שמא גם אחרים כו' וע"ז מסיק ואמר לרבותא עוד דאפי' סגר הדלת אחריו שרי מזה הטעם שכתב ואמת אין זה קושיא דקמ"ל דאף שהן פתוחות ועומד ביניהן וגם נעל הדלת:

גנבים שנכנסו כו' ובמקום שיש ליהודים שכונה כו' אע"פ שרוב בני העיר נכרים ומסיק הרשב"א ע"ז בד"א כשאין דרך הנכרי מפסיקתם אבל אם היה דרך הנכרי מפסיקתם הולכין אחר רוב העיר עכ"ל וכיוצא בזה כתב רבינו בסמוך בנמצא חבית בכרם כו' בד"א בשיושבת בין ההרים שאינו מעבר לעוברי דרכים כו':

ובמקום שיש ליהודים שכונה לבדם כו' עד אע"פ שרוב בני העיר נכרים והא דכתב בסמוך כל מקום שיש רוב וקרוב הולכין אחר הרוב משום דפירשו החביות מקביעותם ואמ ינן כל דפריש מרובא קפריש גם כאן אף שנולד הספק במקומו מ"מ הנכרים שבאו למרתף דמרובא פרשו שאני שכונה שהיא כעיר בפני עצמו וכ"כ הרשב"א הטעם בהדיא ולא אמרינן דהולכין אחר הרוב אלא כשנמצא קרוב לעיר אבל לא כשנמצא בתוך העיר דאז ודאי תלינן יותר שהוא מתוך העיר וראייה לזה ממ"ש בסמוך בנמצא חבית בכרם של ישראל דצריכין טעם לאוסרו משום דאין דרך לגנוב מכרם זה כו' וכמ"ש שם ע"ש:

ובמקום שרגילין להצניע ממון בחבית עושין תחבולה מפני הגנבים (שממלאים חבית ומניחין אותה בין חביות יין עכ"ה) ופעמים שמרגישין קצתם זה ב"י:

אצל חבית היין כצ"ל. (דשמא לא באו כו' ר"ל דמסתמא כך הוא אבל ודאי מספק אסרינן לעולם ק"ל עכ"ה).

וכשראו שהוא יין לא נגעו בו דטרידי בגניבותייהו.

חיל שבא לעיר כו' וסתימות מותרות שאם איתא שפתחום לא היו חוזרין לסותמן שאין אימת אדם עליהן ודיקא בפקק של טיט אבל בפקק של עץ אסורין אפי' סתומין דלא משום אימה סתמוה אלא אורחא דמילתא עבדי בלא טורח ר"ן.

בשעת מלחמה אנו ואלי מותרות שאין לחה פנאי לנסך:

נכרי שנמצא עומד אצל הגת כו' דלא מירתא למינגע כתב רבינו כן שלא תקשה ממ"ש לעיל סימן קכ"ח נכרי שעומד בצד יינו של ישראל שאם אין לו מלוה עליו שמותר דשאני התם דמירתת שיודע שמפסיד לישראל עכ"ה (עד ואי לאו סגי בהדחה פי' רשב"ם דאע"ג דיין הוא מ"מ סגי בהדחה דלאו חבור הוא לאותו הבלוע בתוך הגת דהכי אמרינן לקמן טופח ע"מ להטפיח ליכא למיחש משום איסור בלוע עכ"ל תוספת דף ע"ז וב"י הביא אותם אבל לא כלשונם:

זונה נכרית במסיבת ישראל היין מותר דאע"ג דתקיף עלייהו יצרא דעבירה יצרא דיי"נ לא תקיף להו ולא מניחין לה ליגע:

זונה ישראלית במסיבתם של נכרים יינה של הזונה אסור דהואיל וזילא עלייהו בתרייהו גרירא ושבקה להו לנסוכי (ועיקר החילוק דלעולם האשה טפילה אצל האיש דהכל ממנו ולא ממנה וק"ל עכ"ה):

ישראל הניח יין בביתו במלון ס"א בחלון וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל י"ט סימן ט"ו וז"ל ישראל הניח ביתו פתוח ויינו עומד בחלון שלא היה סגור כו':

חצר שחלקוה בראשי יתידות בגמרא פרק השוכר דף ע"א איתא במסיפס ופירש"י מחיצה נמוכה ולשון הרשב"א הוא זה ראשי יתידות ואפשר דהיא היא דכל מחיצה נמוכה דרכן לעשות בקנים העומדים לצד מעלה כראשי יתידות כדי שלא יעבור דרך שם:

וכן אם היה גגו של ישראל למעלה מגגו של נכרי עיין בש"ע שכתב וחלוקה ביתידות וצ"ע למה צריך שיהא חלוקה ביתידות הלא בלאו הכי נתפס כגנב מכח שהגג של ישראל למעלה ואם היא חלוקה ביתידות למה צריך שיהא למעלה ולכאורה היה נראה להגיה או שהיו חלוקה ביתידות:

מניח שם יינו אע"פ שידו של נכרי מגעת שם הטעם דנתפס עליו כגנב כיון דהרשיות חלוקות: (עד שמוכיח קורבתא כו' עיין בב"י שכ"ה בשם הרשב"א ואפשר דמ"ה כתבו רבינו כאן ולא כ"כ לעיל בנמצאת כנגד עיר של ישראל לפי שדבר זה בקורבא דמוכח העתיקו מהרשב"א והרשב"א כתב דין זה בראשונה ורבינו שהלך בדרך הרשב"א כתב במקום שכתבו הוא. או שכתב כאן לרבותא דאפ"ה מותר ולא סמכינן אקורבא דמוכח לאסור וכ"ש דלא סמכינן להתיר עכ"ה):

ואם בא ישראל ונתן בה סימן אף היין מותר למוצאה דכיון דרובה נכרים נתיאשו הבעלים (ולכך א"צ להחזירו לבעלים עכ"ה) ולא בעינן הכא חותם דדוקא במפקיד אצל נכרי דאיכא למיחש משום זיופא ובחותם אחד טרח ומזייף והדר וחותמו כדאיתא אבל במציאה כל שהיא סתומה דאם איתא דנגע בה נכרי לא הוי טרח לסותמה הלכך כל שראינוה סתומה בודאי לא נגע ביה נכרי רשב"א (ודוקא סתומה בפקק אבל פתוחה לגמרי אסור כ"כ רמ"א עכ"ה) ובח"מ סימן רנ"ט כתב רבינו שמותר כשהיא רשומה ושם בסימן רס"ב משמע דרושם הוי סימן והיכר:

חבית של יין שנמצאת בכרמו של ישראל כו' אע"פ שהם רחוקים משל ישראל החבית אסורה הטעם דאזלינן בתר הרוב אף על גב דאיכא קורבא דמוכחא רשב"א:

שאין דרך לגנוב מכרם זה להצניע בתוכו אע"ג דבלאו ה"ט נמי אסור משום קרוב ורוב בתר רוב אזלינן וכמ"ש בשם רשב"א י"ל דה"א ההוא טעמא דוקא כשדבר הנמצא אינו לא בקרוב ולא ברוב אזלינן בתר הרוב אבל כשהדבר נמצא בתוך אותו שהוא קרוב הו"א לא ניזל בתר רוב אלא בתר קרוב וכשר ע"כ כתב רבינו טעם לאסור משום שאין דרך כו'. וע"ל כתבתי טעם אחר והוא כיון שהוא כרם בפני עצמו ולא אמרינן דאזלינן בתר ריב אלא כשנמצא קרוב להעיר ולא בעיר או בשכונה עצמה ודוק והוא מעין מ"ש כאן:

וכן נמי להקל אם נמצא בשל נכרי כו' אע"ג דאיכא נמי עוד כרמים של נכרים סביבותיו כדלעיל רשב"א:

נודות יין שנמצאו כו' אם רוב שופכי יין ישראל מותרין פירוש רוב מוכרי יין ששופכין מחבית לנוד (כדי למכור לעוברי דרכים עכ"ה):

היה בהן גדולים וקטנים וכו' עד והקטנים להכריע המשא פירוש כשיש שני נודות זה גדול מזה מעט ומכביד המשא לצד אחד מניחין נוד קטן אצלו להשוות המשא רש"י: