אחד בהמה חיה ועוף טעונים שחיטה בהמה מפורשת בתורה וזבחת מבקרך ומצאנך. וחיה יליף בריש פ' השוחט מדכתיב בפסולי המוקדשים אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל מקיש צבי ואיל לפסולי המוקדשים מה פסולי המוקדשים בשחיטה אף צבי ואיל בשחיטה ועוף יליף לה בפרק השוחט (חולין ד' כ"ז) רע"ב מדכתיב זאת תורת הבהמה והעוף מקיש עוף לבהמה. ועוף יליף לה מדכתיב חיה או עוף ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה:

דגים וחגבים אין טעונין שחיטה פשוט בפרק דם שחיטה ובכמה דוכתין דגים יליף לה בר"פ השוחט מדכתיב אם את כל דגי הים יאסף להם באסיפה בעלמא סגי להו ואף על גב דכתיב ויאספו את השליו שאני דגים דכתיב אסיפה דידהו במקום שחיטה שנאמר הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם:

וחגבים כתב רש"י בס"פ אלו טריפות בשם ה"ג דחגבים אינה טעונין שחיטה שהרי אחר דגי הים הזכירם הפסוק שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת במים אלו דגים ולכל נפש השורצת על הארץ אלו חגבים וכתב רמ"א ז"ל (והוא הג"מ פ"א דה"ש והגהות מרדכי דחולין דף תשמ"א ד"מ עכ"ה] ואע"ג דאין דגים צריכין שחיטה ומותר לחתוך ממנו אבר מן החי ולאכול או לאכלן מתים מ"מ אסור לאכלן חיים משום בל תשקצו ובב"י כתב וז"ל ודלא כרבינו סעדיה דאמר מתים אסורים ע"כ צריך לגרוס דאמר חיים אסורים דמסיים ב"י בסוף דבריו וז"ל ולי נראה דר' סעדיה נמי לא משום אבר מן החי אסר להו כו' א"כ מוכרח דקאי אחיים:

השוחט בהמה ומצא עובר כו' מותר שנאמר כל מפרסת פרסה בבהמה אותה תאכלו ודרשינן כל אשר בבהמה תאכלו:

בין חי בין מת מותר ואין טעון שחיטה אע"ג דכבר אשמעינן דאפילו מת מותר מ"מ הוצרך להשמיענו דבחי א"צ שחיטה דה"א כיון דיש לו תיקון בשחיטה נעשה מה שבידינו לעשות קמ"ל:

ואין טעון שחיטה דעובר ירך אמו וניתר בשחיטת אמו:

וחלבו מותר דחשיב כבשר עד"ר:

ודמו אסור הטעם שלא עדיף מדם האיברים שבבהמה עצמה דכיון שהוא נבלע בתוך האיברים חשוב כדם שאר הגוף משא"כ בחלב (דחשוב כאבר בפני עצמו עכ"ה) כ"כ הרא"ש והביאו ב"י בסימן ס"ד ועוף כיון שאינו בעין אינו בכלל בבהמה ועוד דלא נפקינן היתר מהאי קרא דבבהמה תאכלו אלא בדבר שהוא בר אכילה כגון חלב וג"ה אבל דם משקה מקרי:

אבל הספרים על גב קרקע טעון שחיטה כו' הטעם משום מראית עין ומ"ה גם חלבו אסור אבל כשפרסותיו קלוטות שהוא דבר תמוה בעיני הבריות ומידכיר דכירי אינשי דקול יוצא מאין קלוט זה בן פקועה הוא ומתוך שתמהין על חליטתו זוכרין כל דבריו רש"י (ובהג"א דה"ה שאר קלא דאית ליה מותר בלא שחיטה ע"ש ד"מ וכ"ס סא"ז והביאו רש"ל עכ"ה):

אבל כל שאר טרפות אין אוסרין אותו דלא מפורסם כולי האי אבל שחיטה הואיל והצריכוהו שחיטה בעינן שחיטה כראוי אשר"י:

ואפי' שחטה ונתנבלה בידו כתב הב"י דאפי' זה קאי אלמטה דאפ"ה ניתר בשחיטת עצמו ועד"ר שכתבתי שגם מ"ש לפני זה בנקרעה "דצריך שחיטה קאי אמ"ש ומסיק וניתר בשחיטת עצמו וק"ל:

וניתר בשחיטת עצמו אם הוא בן ט' חי והאידנא אוסרי' אותו מספק שמא הוא בן ח' רמ"א (והוא הגהות מיימון בשם סמ"ג) וצ"ל דדוקא לאלתר אוסרים איתו לשחוט אבל אם ירצה להמתין עד שיהיה ח' ימים רשאי לשוחטו דאז הוא ודאי בן ט' וכמ"ש רבינו בסימן ט"ו והא דכתב רבינו סתם אסור משום דכששהה ח' ימים נתברר דלא בן ח' חדשים הוה אלא בן ז' הוה ואשתהה במעי אמו:

אותו הולד אין לו תקנה הטעם דקי"ל דחוששין לזרע האב כדלקמן סי' ט"ז והוה הולד כמו שאין לו אלא סימן א' מצד אמו שהסימן הב' שחוט ועומד הוא שאין שחיטה נוהג בו ובהמה בחד סימן לא מתכשרא והאי סימן בתרא לא מצטרף לקמא דאין לך שהיה גדולה מזו שהוא שחוט משנולד רש"י בפרק בהמה המקשה ועד"ר:

השוחט בהמה ומצא בה עובר שפרסותיו קלוטות כשל חמור מותר כו' "עד אלא אפי' נולד ממנו מותר האי מותר דסיפא אינו כמותר דרישא דמותר דרישא ר"ל מותר כדין עובר בלא שחיטה וחלבה מותר וכמ"ש לעיל דאם פרסותיו קלוטות אע"פ שהפריס ע"ג קרקע מותר ומותר דסיפא דאיירי דלא נמצא במעי אמו אלא נולד ממנה בחייה ר"ל שדמו וחלבו אסור כמו שאר בהמה טהורה וקמ"ל דאע"ג דיש לו צורת גמל וחמור אפ"ה מותר באכילה שכל היוצא מן הטהור טהור. והא דקאמר דגמל בן פרה מותר ול"ק חמור בן פרה כמו שהתחיל בחמור משום דל' הגמרא הוא בעלמא גמל בן פרה נקטא:

דגמל בן פרה מותר יתבאר בסמוך ועד"ר:

דמות יונה פי' אע"פ שהוא עוף טהור אסור דכתיב כל מפרסת פרסה בבהמה תאכלו דבעינן פרסות וכתבו התוספות בר"פ בהמה המקשה דלאו בפרסות תליא מילתא אלא במין שיש לו פרסות ולפ"ז אפילו היו לדמות יונה רגלים כרגלי בהמה אסור וה"ה איפכא שרי:

וב' שדראות אסור דהיינו שסועה הנאמרת בתורה ומחיא לא חיי משנפק לאויר העולם וכי אגמריה רחמנא למשה במעי אמו הוא דאגמריה דאסור ואינו בכלל מה שהתירה התורה עובר הנמצא במעי אמו גמרא המפלת ועיין דרישה: