יין נסך גמור כו' אפילו כל שהוא אסור בהנאה לפי מה שמחלק בסמוך וה"מ במערה כו' וחלוק זה קאי איי"נ גמור צ"ל דה"ק יי"נ גמור שנתערב מקילוח גדול ביין של היתר אפילו היין של כשר הוא אלף פעמים כשיעור האיסור אפ"ה נאסר כולו אע"ג דהיי"נ כל שהיא נגדו והטעם ביין דבא מקילוח גדול הו"ל העירוי דבר חשיבות ועירוי כזה לא נתבטל. משא"כ כשעירה יי"נ גמור מצרצור קטן דאז העירוי אינו חשוב מ"ה אין שם איסור יי"נ גמור עליו לאסור בכל שהוא אלא הו"ל כשאר איסורים דאם יש בהיתר ס' נגדו בטל ומותר ועד"ר.

ואין דעת שאר המפרשים כן אלא אוסר בכל שהוא כיי"נ גמור פי' בשתייה כדלקמן אלא שאוסר ג"כ במשהו כיי"נ גמור וכל אחד לפי דינו ב"י (וכתב רש"ל ז"ל ונראה דדוקא בסתם יינות שלהם אבל בסתם יינות שלנו דשרי בהנאה לכ"ע בטל בס' וכן בהגהות מרדכי ואף שבהגהות מיימון אוסר מ"מ נ"ל שחומרא יתירא הוא מאחר שהתיר ר"ת אפי' בימיהם עכ"ה):

וה"מ במערה מגיגית של יין נסך כו' גם ארישא איי"נ קאי דדוקא בקילוח גדול לא אמרינן שיהא בטל בהיתר אבל בקילוח שאינו כ"כ גדול אמרינן קמא קמא בטל עד שלא יהא ס' לבטלו אשר"י ב"י:

אבל המערה מצרצור לבור פי' פך קטן:

והמערה מעט מעט כו' נראה דנקט מעט מעט לאפוקי אם עירה בפעם אחד כ"כ עד שבאותו עירוי הוה ס' נגדו האיסור דאז לא חל שם האיסור עליו מעולם דהוה מותר אבל אם לא היה ס' נגדו בעירוי הראשון אפילו שפך מגיגית גדולה הרבה היתר ביחד ג"כ אסור כיון דחל שם איסור עליו עד דלא הוו בהיתר ס' נגד האיסור ועד"ר בר"ס זה:

אע"פ שיש ס' כו' אסור פי' בהנאה:

אע"ג דבשאר איסורין כה"ג כו' ומותר כמ"ש לעיל ר"ס ק"ו:

ויי"נ שנתערב במים כו' בגמרא קאמר ג"כ מים של איסור שנתערב ביין של היתר והיינו דוקא בימיהן שהיו רגילין לנסך הן יין הן מים אבל בזמנינו דאין מנסכין אפי' יין וכ"ש מים ועיקר האיסור אינו אלא משום חתנות והוא שייך דוקא ביין ולא במים מש"ה לא כתב רבינו ג"כ דין תערובת מים של איסור לתוך יין של היתר וק"ל. (אם יש במים ו' חלקים מן יין כו' דכל מזיגה הוי על חד תלת וכאן דהוי בו מים כדי כפול במזיגה ודאי אין בו שום טעם יין עכ"ה).

ואם נפל היין לתוך המים מעט מעט כו' כשיתרבה עד שיהא בו כדי ליתן טעם אסור וכ"כ לעיל ס"ס נ"ט בשאר איסורים:

ואם נפל המים לתוך היין אפילו מעט מעט כיון שנתרבו כו' מותר הטעם דהואיל והמים אינו מינו ומבטלין טעם היין מש"ה מותר אפי' בנפלו מעט מעט ולעיל דכתב רבינו והמערה מעט מעט מיין של היתר כו' אע"פ שנתרבה עד ס' אסור התם ה"ט דהואיל ומינו הוא אמרינן קמא קמא נאסר הואיל ולא נפל בפעם אחר כדי לבטל האיסור.

יין של היתר ואיסור שנתערבו ואח"כ נפל לתוכו מים כו' ער ולא אמרינן כבר חזר היין של היתר באיסור ויצטרך מים לבטל שניהם והטעם דלא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ ויצטרך מים לבטל היין דהיתר ודאיסור מיינו משום דלא נפל מן יין האסור א"א משהו ולא כדי נ"ט בהיתר וכל דבר שנאסר במשהו לא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ (וכ"כ הטור לעיל סימן צ"ב אליבא איתן דסברי דאמרינן חנ"נ דדוקא כשנאסר מחמת נתינת טעם אמרינן חנ"נ ולא מחמת משהו עכ"ה) אשר"י פ"ב דע"א ד' נ"ה ע"ב ונלע"ד שהרא"ש כ"כ אפי' אליבא דמ"ד דאמרינן בכל איסורין חתיכה עצמה נ"נ אבל לפי מאי דפסק הרא"ש והטור כר' אפרים וסיייעתו א"צ לזה התירוץ שהרי ס"ל דלא אמרינן חענ"נ כ"א בבשר בחלב וכ"כ ב"י שהרי"ף השמיט דין זה משום ה"ט דכבר גילה דעתו דלא אמרינן חנ"נ כ"א בבשר בחלב וא"פ פשיטא דאפי' נפל למים בסוף אם יש בו לבטל האיסור שרי ואף שיש מ"ד שבדבר הנבלל כנון רוטב ברוטב אמרי' חנ"נ ובעינן ס' כגד ההיתר מ"מ הרא"ש לא ס"ל הכי. מיהו י"ל דביי"נ החמור לאסור אפי' בכל שהוא היה הרא"ש מודה אי לאו ה"ט דלא אמרינן חנ"נ אפי' בבשר בחלב החמור כשיש ס' נגדו. (וכ"ש אם היו המים כו' ואצ"ל כו' עיין בב"י עכ"ה):

יין נסך גמור שנתערב כו' בד"א כשנתערב גוף היין ביין שנבלל האיסור בהיתר גופיה:

אבל חבית של יין נסך כו' פי' חבית מלא יי"נ שנתערב בחביות מלאות יין כשר זה יש לו תקנה כמו שמבואר והטעם הואיל והאיסור מובדל ומונח בפני עצמו לא נאסר השאר בהנאה משא"כ כשהאיסור מעורב בו שכולה תערובת יי"נ: מוליך דמי חבית אחת לים המלח והשאר מותר בהנאה זהו כדעת הרא"ש שבסמוך:

לפי זה היכא שאין בו ממשות כו' פי' לפי מאי דאמרינן דבסתם יין נסך אפי' נתערב לא נאסר בהנאה אלא דמי יי"נ שבו היכא שאין בו ממשו של איסור הכל מותר בהנאה שאין כאן דמי יין אסור: (מצריך לומר לנכרי בשעת מכירה כו' ואז מותר דלא מחשב הנכרי לההוא הנאה לכלום דסובר דלמא אין בו יין נסך אלא דבר מועט גם מאחר שהוא בשעת מכירה אינו נחשב למתנה שיצטרך לחזור ולהנהותו בשבילו אבל כשלא א"ל כלום מחזי כנותן דמיו גם בשביל הנסך עכ"ה):

וכתב עוד דיין נסך גמור עד אין ניתר ע"י הולכת הנאה לים המלח הטעם דהא מ"מ ימכר ויקבל דמי י"נ שבחבית האיסור אבל הרא"ש סבר דכיון דבטל בשאר חביות וגם אינו נהנה מותר:

וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ אלא תרווייהו מהני גם ביין נסך גמור פי' בחביות שלו מ"ו:

חומץ של נכרים שנפל לתוך היין כו' וא"ת חומץ לתוך יין הלא נ"ט לפגם הוא ואמאי אוסר אפי' בנ"ט תירץ הרשב"א דלא פגום מקרי דחלא מינא אחרינא הוא ואיכא דניחא להו בחלא ואיכא דניחא להו בחמרא כדאיתא בפרק הספינה ב"י:

ויין של איסור בין חדש בין ישן כו' דהלכתא כרבא דאמר חמרא חדתא בעינבי אף על גב דאידי ואידי חדא טעמא הוא בתר שמא אזלינן והאי שמא לחוד והוה ליה מין בשאינו מינו בנותן טעם (ר"ל ולכך מותר אפילו אם הוא יין נסך גמור עכ"ה):

ואם הם מבוקעות או שניטל עוקצן ע"ל סימן קי"ו:

ויעצרם וימכרם לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבהם היינו דוקא בסתם יינם אבל ביין נסך לא מהני תקנה מ"ו ור"ל דאף על גב דהוא סתם יינם מ"מ כיון דיש בהן ליתן טעם אין בו ס' וכל דליכא ס' אוסר אפילו בסתם יינם ובשאינו מינו וכנ"ל ובי"נ גמור אסור אפילו בכ"ש ואף על גב דהאי פוגמו:

יין של איסור שנפל על עדשים כו' שאינם מבוקעים פי' לאפוקי חטים:

וכתב הרשב"א דוקא שהדיחם מיד כו' כ"כ הרשב"א אאם נפל אעדשים ושעורים שמינייהו איירי הרשב"א ונראה דקאי גם אענבים דלעיל:

נפל על חטים ונתן בהם טעם ז"ל ב"י מש"ר ונתן בהן טעם כ"כ הרשב"א דדוקא כשיש ביין כדי ליתן טעם בחטים הא לא"ה מותר דומיא דענבים מבוקעים ותמה על הרמב"ם שכתב בספי"ו ז"ל ולמה אין בודקין את החטים בנ"ט מפני שהן שואבות והיין נבלע בהן עכ"ל ב"י והראב"ד כתב שם על הרמב"ם ז"ל מפני שהן שואבות כו' א"א משום דאית בהו צירייהו (פי' סדק שבחיטין עכ"ה) כמבוקעות דמיין עכ"ל והמ"מ כתב שם שכן הוא כוונת הרמב"ם ע"ש ונראה שגם כוונת רבינו הוא כן ומ"ש ונתן בהן טעם אין כוונתו דבדקי להו ע"י נכרי ואמר דיש בהו טעם י"נ דא"כ למה סיים וכתב כיון שהן מבוקעין בלאה"נ כיון דבדקי להו וטעמו בהו טעם יין הרי שור שחוט לפניך ואין להתירן אע"ג דאין מבוקעין אלא משום דכתב לפני זה ע"פ הגמרא דבענבים שאין מבוקעין והדיחן מיד מותרין קאמר אבל כפל יין על חטים אפילו בא להדיחן מיד אסורים ואסור למוכרם כו' כיון דהן מבוקעין בצירייהו. ומש"ר ונתן בהן טעם ר"ל שיש ביין שנפל עליהן כדי ליתן טעם לאפוקי אם נפל עלייהו י"נ כל שהוא וזהו שתמה הרשב"א על הרמב"ם למה לא הוזכר דבעינן שיהא ביין כדי ליתן טעם ודו"ק:

אבל במקום שנהגו לאכול פת של נכרים אין להם תקנה למוכרם לנכרי אלא ישרפו או יוליכם לים המלח ובכל מקום אסור למוכרן לפלטר שפתו נוהגין בו היתר רשב"א והא שאין מוכרין אותו לנכרי בעל הבית שאסור לישראל לקנות ממנו אף במקום שנוהגין היתר י"ל דרבינו לטעמיה אזיל שכתב בסימן קי"ב דבמקום שנהגו היתר בפת של נכרים ל"ש של נחתום או של בעל הבית או י"ל דחיישינן שמא ימכרם בעל הבית נכרי לנחתום ויחזור הישראל ויקננו מן הנחתום. ואם אפה מוכר חתיכה חתיכה לנכרים שאין לוקחין מהן כיוצא בהן א"ח: