כל כלי עץ כו' שאין דרך להכניס בהן יין לקיום דאילו היה מכניס בהן לקיום צריך עירוי כמו שיתבאר בסימן זה:

בין הקונה אותם מן הנכרים ישינים כו' חוץ מכלי הגת שצריך ניגוב כמ"ש בסי' קנ"ח לפי שמשתמשין בהן יין בשפע החמירו בהן:

בד"א כו' עד שמא נתן בהן הנכרי יין בשעה שזיפתם כדי למתק מרירת הזפת וז"ל התוס' ור"י היה אומר דדוקא בימיהם שהיו רגילין ליתן יין בשעת זפיתה ואע"ג דיין בשעת זפיתה הוי כזורק מים לטיט יש לחוש שמא אח"כ הטיל בה יין ולא ידיע אבל עתה שאין רגילין כו' ע"כ ר"ל דהואיל ורגילין ליתן בהן יין בשעת זפיתה לא ניכר אח"כ אם נשתמש בהן יין ונראין כחדשים כמו שיתבאר בסמוך (ומ"מ הל' דשמא נתן בהם יין בשעת זפיתה לא משמע כן והנ"ל שמא נתן בו הנכרי יין אחר זפיתה עכ"ה):

וכן שלנו וכו' שהזפת מבליע היין וחוזר ופולט אחר כך בתוך ההיתר דדוקא היין שנתנו תחילה בתוך הזפת בשעת זפיתה מחשב כזורק מים לטיט אבל יין הנבלע אח"כ בזפת בטעמו עומד ואוסר:

אבל אם פי הכלי צר כצ"ל.

כמו קירויה כו' הוי כלי ששמו קירויה שפיו צר (אין לקנותו מהן היינו ר"ל להשתמש אותו תיכף בלא עירוי אבל בעירוי ודאי מותר עכ"ה) וכן הוא בתשובת אשר"י:

ואפילו לפ"ז אם נוגע בשלנו כו' נלע"ד דר"ל אפי' לפי' ר"י דמתיר לקנות מן הנכרי כל זמן שהן צהובים אבל בשלנו אם נגע בעור שהיין טובח ואפילו רואין אותה אח"כ שהיא צהובה (וזה קשה לומר לסברת הטור שיהיה צהוב אחר שיתן שם יין וק"ל עכ"ה) אסור ולא אמרינן מדהוא צהוב ודאי לא קיבל הזפת שום יין וצריך עירוי אבל מן הסתם סמכינן אסימן דצהיבה:

אם נוגע בשלנו (פירוש שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה נכרי בעוד כר עד כאן הגהה) בעוד שהיין טופח עליו פי' טופח ע"מ להטפיח מ"ו וכמ"ש רבינו לעיל סי' קפ"ט בנכרי העומד אצל הגת:

ור"ת התיר גם את שלנו כו' ר"ת ס"ל דאין איסור בזפיתה דכלי עץ ומש"ה בין אם הוא של ישראל ונגע בו הנכרי ואפילו אינן צהובים מותרים ע"י שכשוך אם לא נודות של עור שהוא רך או כלים שהן תדירין ביין אבל אלו כלי עץ מיוסדים גם לשאר משקים אין הזפת מבליע כ"כ תוספ'. ומש"ר שר"ת התיר גם שלנו ר"ל אף על פי שראינו שהיה בו יין לפנינו וכ"ש כלי נכרים דאין ידוע כנלע"ד ועיין בגמרא ותוס':

וכלי חרס כו' עד כל זמן שלא שבעו לבלוע צריכין עירוי זהו כפרש"י בפ' אין מעמידין (עבודה זרה ד' ל"ג) לאפוקי לפירוש ר"ת דלעולם סגי בהדחה ג"פ בלא עירוי כמ"ש הטור בשמו בסמוך בכל מקום שמזכיר שכשוך ועד"ר:

וכתבו הגאונים כו' שאם תחילת תשמישיו ביד נכרי צריכין עירוי וכתבו התוספות והרא"ש על פרש"י ולכך נהגו העולם ליתן מים בכלי חרס חדשים קודם שישתמש בהם שאם יגע בהן נכרי אח"כ לא יצטרכו עירוי (ודוקא כששהה הישראל בהן המים כמו רביע היום דאז חשיב כאילו השתמש בו שלשה פעמים כן מבואר בב"י עכ"ה):

או שלא נשרפו בכבשן דאז כלי חרס בולעין הרבה:

וכתב הרשב"א כו' (קאי אמ"ש דשביעת כלי חרס היא מפעם שנייה ואילך אבל בפעם ראשון עדיין לא שבע ע"ז קאמר ודוקא בכוסות עכ"ה) אבל כד של חרס שאינו מכניסו לקיום דאילו היו כלים שמכניסין בו לקיום אפילו לא נתן נכרי בו יין אלא לפי שעה צריך עירוי כדלקמן:

אבל במקום כו' ומראיהן צהוב מותר פי' אפי' כלי חרס:

ובשלנו הזפותים כו' מסתבר לדמותם לכלי עור להצריכם עירוי כו' פי' דאפי' ר"ת דלעיל מודה דכלי חרס הזפותין יש לדמות לנודות של עור כמ"ש לעיל ב"י:

ואין נוהגים כן (ויש לתמוה הלא פסק לעיל דלא כר"ת ואפי' בכלי עץ שלנו צריכין עירוי לכתחלה ע"כ פי' דאין נוהגין כן להשוותן לכלי עור אלא כו' עכ"ה) פי' אלא כשנתן בהם ישראל יין בדיעבד ע"י שכשוך לבד אין אוסרין אותו בו שמשוין יינם לדין כלי עץ המזופתים לדעת סה"ת והרא"ש שכתב לעיל שמותר ובדיעבד דוקא ב"י ועד"ר:

כלי נתר העשוין ממחפורת של צריף אלוי"ן בל"א ושמעתי מלועז א' שנתר הוא מין אדמה ששורפין אותו בכבשן ואז נעשה ממנו אבנים כמו אבני סיד וכשמשימין עליהם מים רתוחין ג"כ כמו אבני הסיד וכשהולכין אל המרחץ משימים הנתר במקום השער לחוף בו והוא מייבש ומוציא כל הזוהמא שבראש ובשאר מקומות ועליו אמרו בגמרא וכתבו הטור לקמן בסימן קצ"ט ז"ל שבעת שרוחצת לטבילה לא תחוף בנתר לפי שמחתך השער וחוזר ומסתבך עכ"ל (עיין בתוס' דפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ג ע"ב) בשם ר"י דג' מיני נתר הם עכ"ה) ודרכן שאחר הנתר חופפין ורוחצין שם בבורית שקורין בל"א זיי"ף:

והרמב"ן כתב דמהני להו ישנן י"ב חודש הא דאמר בגמרא אין להם טהרה פירושו על ידי שכשוך או עירוי או ניגוב או ציר:

או ברתוכי זכוכית נ"ל לגרוס בהתוכי זכוכית (ובתוספות שם פי' ר"ת על מאני דקוניא היתוך כלי זכוכית עכ"ה): (אבל אם הם לבנים או שחורים כו' דינה כשאר כלי מתכות כו' ודוקא לענין יי"נ דתשמישו בצונן אבל לענין חמץ בפסח ושאר אסורים אפילו לבנים או שחורים דינן ככלי חרס וכדאית' בא"ח סימן תנ"א ע"ש עכ"ה).

ואם יש בהן בקעין דינן נשאר כלי חרס וצריכין עירוי פי' כלי חרס שהן ידועין ממין אדמה. ודוקא כשהיה תחלת תשמישו ביד נכרי כמ"ש לעיל בשיטת רש"י והגאונים דאל"ה בשכשוך כגי ב"י ועד"ר.

כל הכלים בין של עץ כו' לאפוקי כלי של זכוכית נד"ה ושל מתנות להרשב"א כמ"ש בסמוך דלא החמירו בהן אפילו במכניסן לקיום ומכניסו לקיום הוא ג' ימים וכ"כ ב"י ר"ס ק"ה ע"ש אלא שהחמירו אפי' בלפי שעה:

ל"ש שלנו פי' והיא שבע.

ונשתמש בהן נכרי אפי' לפי שעה דגזרו והחמירו רבנן בכל אלו ב"י ונלע"ד דדוקא בנשתמש בהן אבל אם נגע בשעת טפיחה לא נאסר דגזרו משום שמא ישתמש הנכרי ויכניס בו לקיום ויהיה כבוש והא דכתב רבינו ר"ס קל"ח דאף בנגע הנכרי בשעת טפיחה דאסור נתבאר שם בדרישה ע"ש:

ונראה שאין דרך להכניס כו' עד"ר:

שהרי מעשים בכל יום שאנו מתירין כלי חרס בהדחה נראה דר"ל אחר שכבר שימש בהן ישראל ב' פעמים כדלעיל ואע"פ שכתבתי לעיל בשם מ"ו דכלי חרס שבלעו ב' פעמים כבר שבעו ואינם בלועין כמו שבולעין כלי עץ וכ"ש בנודות של עור י"ל שלא כתב כן אלא כדי ליתן טעם למה שאין נוהגין כן אבל לדינא הא כתב המחבר שם דאיכא לדמותו לנודות כמו שדימה כאן ודו"ק שוב ראיתי שכתב מ"ו ע"ז פי' בסתם כלי חרס דלעיל לפי' הרא"ש ודו"ק עכ"ל ור"ל כשאינן זפותין דסגי להן בשכשוך כדין כלי עץ א"נ בזפותין ושאינן ממין אדמה כדלעיל וק"ל:

כתב הרמב"ן דלא מחמרינן בשביל שמכניס לקיום אלא בכלי חרס אע"ג דבכלי חרס צריך עירוי אף בלא הכניסן לקיום כמ"ש רבינו לעיל בסי' זה אפשר לומר דכאן מיירי אי הוה תחילת תשמישו ע"י ישראל שאז לא נאסר להצריך עירוי אם לא ע"י שמכניסין בו יין לקיום או אפשר לומר דכאן מיירי בסתם כלי חרס ולעיל מיירי בכוסות שהן ממין עפר ידוע כמ"ש לעיל בדרישה בשם הרא"ש או אפשר לומר דס"ל להרמב"ן כר"ת דא"צ עירוי בלא מכניסו לקיום:

והרשב"א הוסיף כל כלי עץ ועור כו' וכ"ש בשל אבן שהוא דומה יותר לכלי חרס משל עץ כמש"ר לעיל בסי' קכ"א דעת רב האי שכלי אבן דומה לכלי חרס והרמב"ן דנקט כלי אבן ברישא דמשמע שהוא פשוט יותר שאיני צריך עירוי מכלי עץ ומתכות כ"ל דלרבותא נקטיה ברישא דאע"פ שהוא דומה לכלי חרס א"צ עירוי וביאור דבריו כך הם דלא מחמירין כו' אלא בכלי חרס אבל כלי אבנים אע"פ שדומות לכלי חרס וכ"ש עץ ומתכות שאינן דומות לכלי חרס בזה שא"צ עירוי:

וא"א הרא"ש כתב שאין לחלק פי' אף שסתמא דתלמודא בכלי חרס איירי מ"מ ס"ל דאין לחלק ביניהן:

והביא ראיה מכלי עץ ועור כו' ר"ל שדעת הרא"ש כמ"ש שם על דברי הרמב"ן כתבתי בדרישה שר"ת ור"י לא ס"ל הכי משמע שחולק על כלי עץ ואבן ומתכות אע"פ שלא הביא ראיה אלא אכלי עץ מדברי ר"ת ור"י ואכלי עור מתלמודא מ"מ כיון דאשכחן ראיה דהא דקאמר תלמודא כלי חרס לאו דוקא א"כ נימא ה"ה כל אינך מ"ו:

ואפשר שאף לדבריו מודה בכלי זכוכית הטעם משום דשועין ואקושין בליעתן מעוטה מכל הכלים:

בכל מקום שמזכיר שכשוך כתב ר"ת שצריך להדיחו ג"פ כבר כתבתי בדרישה ריש סימן זה שר"ת מפרש כן הא דאסיק בגמרא פעם ראשון ושני אסור שלישי מותר דקאי אשכשוך ואף ע"ג דכתב שם ר"ת דדוקא אכלי חרס קאי סיים שם התוס' דה"ה לכל הכלים כמ"ש:

ובספר התרומות חולק שאם תחילת תשמישו ביד נכרי כו' ב"י תמה על רבינו דמשמע מדבריו שס"ה בכל הכלים איירי וליתא שהרי בהדיא כתב על פירוש ר"ת שמצריך להדיח ג' פעמים ודוקא כלי חרס אבל כלי עץ לא צריך הדחה רק פנים אחת ומשמע מדברי סה"ת דמה שמחלק ר"ת בין תחילת תשמישו ביד נכרי כו' היינו דוקא בכלי חרס אבל כלי עץ א"צ אלא הדחה אחת אפילו תחילת תשמישו על ידי נכרי זוהי תמיהת כ"י ע"ש ונ"ל דלק"מ דהא ע"כ צריך לומר לר"ת דמפרש הא דאסיק בגמרא כסי כו' פעם ראשון ושני אסור כו' דקאי אהדחה אם כן מנ"ל לר"ת לחלק בין תחילת תשמישו ביד נכרי לתחילת תשמישו ביד ישראל אלא צ"ל מסתבר דנפשיה קאמר לה דמילתא דמסתבר הוא וא"כ רבינו הביא דברי סה"ת להודיענו סברא זאת ואף אם הוא לא חילק כן אלא בכלי חרס אפשר דלדידן דלא שנא בין כלי חרס לשאר כל הכלים היה אפשר לחלק כן ולכן הביא רבינו דברי סה"ת דמשמע דבכל הכלים דינא הכי (וזהו פשוט שמש"ר בכ"מ כתב ר"ת כו' ובסה"ת חילק כו' שכתב דוקא לענין שאר כלים או סתם כלי חרס אבל כלי חרס הבלוע הרבה כבר כתב שדינו בעירוי כפירש"י ורבינו הולך בשיטת הרא"ש שהסכים לפירש"י וגם ראיות ר"ת שמצריך שכשוך ג"כ נ"מ לענין שאר כלים וק"ל עכ"ה):

ואם תחילת תשמישו ביד ישראל די בפעם אחד אבל שאר המפרשים לא חילקו בזה לר"ת והצריכו לעולם שכשוך ג"פ:

וכל מקום שמזכיר עירוי כו' עד וכן יעשה פעם שלישית הטעם דמכניס לקיום הוא שלשה ימים ולכך מערן ג"כ ג' ימים דכבולעו כך פולטו מרדכי: (והמים בעצמן מותרין דאין היין יוצא מדופני הכלי רק שהמים מפיגין טעם היין שבו ובאו"ה מותרין שהיין בטל בו' חלקים מים ואין לך כלי שאין בתוכו ו' פעמים כנגד מה שהוא בדופנו ודוק עכ"ה):

ואם שפך המים כו' לא עלו לו אותן המים וצריך ג' פעמים חוץ מאלו מלשון רבינו משמע שאף לצירוף אין עולין לו מים אלו ששפך קודם כ"ד וצריך לומר שכן הוא מפרש דברי הרא"ש וחולק על הרשב"א ועד"ר. (במקום שרגילין ליתן מן כו' ר"ל אז בכל ענין צריך עירוי אבל במקום שאין נותנין יין בשעת זפיתה אם פניהם צהובים א"צ עירוי וכמ"ש בר"ס קל"ה עכ"ה):

כל דבר שצריך עירוי אם הכניס בו הציר כו' וכתב הרשב"א שא"צ להשהות בו הציר אלא קצת. בת"ה הארוך פירש כשיעור שיחמו באש ותשיר זפתן לפי שמדמה בגמרא שריפת ציר לשריפת אש דאמרי' ציר שורף אור לא כל שכן ע"כ ודין אור יתבאר בסמוך:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב שצריך להשהותו בו מעת לעת טעמו משום דעירוי אחד של ציר הוא דומה לעירוי ג"פ מים ומה התם צריך בכל פעם מעת לעת אף בעירוי זה צריך מעת לעת שהוא אחד משלשה שבעירוי המים:

וכתב הרשב"א שאין דנין מציר ומורייס לשאר משקין פירוש שיש בהן מלח:

והרמ"ה כתב דמסתברא מיא דמילחא היכא דתקיף מלחייהו דומיא דציר ומורייס כו' אין רצונו לומר במ"ש דומיא דציר ומורייס שיש בו מלח כך הרבה כמו שיש בציר ומורייס דציר ומורייס מלחו מועט אלא ר"ל שהוא תקיף ע"י מלח שיש בו כמו ציר ומורייס שהוא תקיף וזהו שכתב בסמוך אבל לא כאותם שלוקחים מלח מלא קומצם כו' דאותם סברו לומר דהא דכתב הרמ"ה דומיא דציר ומורייס היינו שיהא מלח כך הרבה כמו שיש בציר ומורייס.

אבל לא כאותם כו' טעמו נתבאר בסמוך:

כתב הרשב"א הניח תחת הצינור שמימיו מקלחין כר טעמו מדתני' בסוף מסכת ע"א דהכי מתכשר כלי הגת:

והראב"ד כתב שלא אמרו כו' ר"ל הא דתני' דהכי מתכשר בכלי הגת לא אמרו אלא בעקלים (פי' שכורכים אותו סביבות התפוח שלא יתפזרו הענבים מכובד הקורה וקורין בל"א רעפין עכ"ה) כו' ועד"ר:

כלי חרס שהחזירן לכבשן ונתלבנו כו' אבל אם מדליק בהן אש כו' לא מהני פירש"י דלא דמי לחזרת הכבשן דהתם כיון שהסיקם מבחוץ עד שנשרה או נרפה זפתה מבפנים כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור זפתו נושר מיד ומש"ה אם עבר חומה לצד חוץ שג"כ נתלבן החרס ש"ד:

לפיכך חביות של עץ כו' וצריכי עירוי או הגעלה ובעניין הגעלה פליגי כמו שמפרש ואזיל ור"ת התיר כו' ור"י פליג עליה והיה מצריך כו':

ור"ת התיר כו' דמגלגלו עד שיעברו על פני כולה ואע"ג דבשאר איסורין לא סלקא הגעלה בהכי דאפי' עירוי מכלי ראשון ליכא הכא יי"נ שאני שתשמישו ע"י צונן תוס':

וכתב הרא"ש ז"ל כו' ומשמע מדבריו כי הגעלה טובה מהני כו' כתב ב"י כלומר שהוא מכלי ראשון מהני בלא קליפת הזפת ב"י פי' לפירושו שאינו ר"ל הגעלה טובה דהיינו להכניס כלי האיסור שהוא החבית לתוך היורה שיש בו החמין וכדרך ההגעלות דכיון דזה הוא צונן בעירוי סגי רק שיגעיל כל נסר מכלי ראשון ולא שיגלגל מנסר לנסר כדברי ר"ת ודעת ר"י הוא דגם באינו מזופף בעינן הגעלה כה"ג מיהו בהגעלה כה"ג אף ע"ג דהוא עירוי סגי בהכי וזש"ר בשמו ז"ל שיכניס כלי לתוך היורה כשהוא רותחת על האש וישפוך ור"ל שלא ישפוך מהיורה לתוך הכלי ומהכלי על כל נסר דאז יהיה המים נשפכים על הנסר מכלי שני וזה אינו מותר אפי' באיסור בליעת צונן כ"א לר"ת דמתיר לגלגל דאליביה ה"ה דמותר לשפוך ג"כ מהיורה לתוך הכלי. ומש"ה האריך ר"י לכתוב שיכניס כלי לתוך היורה כו' ולא הל"ל אלא שישפוך על כל נסר ונסר בפני עצמו אלא אתא ללמדינו שגם בזה מחולק עם ר"ת:

שיכניס כלי לתוך היורה פי' כלי שמגעילין בו כו' וישפוך מהכלי על כל נסר ונסר ואע"ג דגם הרא"ש התיר בהכשר כזה נראה דלא בא הרא"ש לחלוק על ר"ת אלא שר"ת ור"י פליגי ובא הרא"ש לבאר דברי ר"ת דמיירי בלא זפתן ואף בזה חולק ר"י עליו וס"ל דאף בלא זפתן צריך להגעיל כל נסר ונסר מכלי ראשון ולא כדעת ר"ת:

אבל כלי חרס כתב הרמב"ן דלא שרי בהגעלה אלא באותן שאין מכניסן לקיום כו' אע"ג דגם בהדחה סגי להו אשמועינן דאם רצה להגעילו שרי ב"י וכמ"ש בדרישה ע"ש:

והרשב"א כתב יש מגדולי המורים כו' ונראין דבריהם כיון שהוא איסור מדבריהן ונבלע בצונן לא גרע ממילוי ועירוי עכ"ל:

אבל אם אין מכניסן לקיום סגי להו בעירוי כו' לא בכלים שאינן צריכין אלא הדחה אתי לאשמעינן דהא ודאי פשיטא אלא לאשמעינן דאפי' כלי הגת הצריכין ניגוב אם עירו עניהן רותחין מכלי ראשון הוכשרו משום דלא תהא הגעלה פחותה מניגוב ב"י או אפשר לומר דבא לאשמעינן דאע"ג דבהדחה צריך ג' פעמים אם עירה עליהם בפעם אחד סגי וכמ"ש בסמוך:

וכתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה כו' א"צ להמתין י"ב חדש למים כו' הטעם דכיון שהמים מפיגין טעם היין אין זה לחלוחית האוסר: (שצריך להתיר הקשרים בנודות תפורים נ"ל רש"ל עת"ה)