גת של אבן שזפתה נכרי ונתן בה יין בשעת זפיתה הא דמסיים ע"ז שצריך ניגוב אע"ג שזה דומה לזורק לטיט כמבואר בסימן קל"ה אפ"ה צריך ניגוב דחיישינן שמא נתן בה הנכרי יין אח"כ ואינו ניכר הואיל ונתן בה יין בשעת זפיתה ועד"ר:

או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה נכרי האי ונתן בה יין אינו ר"ל (כמ"ש הב"י עכ"ה) בשעת זפיתה כמו בזפת נכרי דלפני זה דמנגיעת אותו יין לא היה אסרו הנכרי וגם לא שייך לומר בו בעוד משקה טופח עלה אלא ר"ל שאחר הזפיתה נתן בה הישראל יין וקיבל יין הרבה מכח הזפיתה וק"ל:

צריכה ניגוב (פי' באפר ומים כמ"ש בס"ס זה עכ"ה) הטעם דהואיל ויש בו יין כל ימי הגיתות דומה קצת לכלי שמכניסין בו יין לקיום והילכך אפי' למ"ד לעיל בסימן קל"ה דאף בזפותין מגע נכרי בשלנו סגי בשכשוך אפ"ה בעי כאן ניגוב וכמ"ש בדרישה ע"ש. ואפי' למ"ד לעיל דבזפותין אף בכלים שאין מכניסין בהן לקיום אם נגע נכרי או שזפתן בעי עירוי אפשר לומר דמודה בגת של אבן דסגי בניגוב דכיון שהוא של אבן קלוש זיפתא דהמנהג כן ליתן מעט זפת בגת שרי אבן ולהכי לא בלע הרבה וסגי בניגוב אבל לעיל מיירי בכלי של עץ דזפת דידהו עב ובלע טפי ולהכי צריכין עירוי וכן משמע בתוס' וברא"ש שכתבתי ל' בדרישה דהא בלא"ה צריכין אנו לחלק כן כאן דמ"ש גת של אבן מגת של עץ. גם י"ל דשאני שאר כלים שמשמשין בהן יין כל השנה מגת וכליה שאין משמשין בהן אלא בימי הבציר ואע"ג דלעיל בסי' קל"ה מיירי נמי בכלי של ישראל שנגע בה נכרי מ"מ לא חלקו בכלים. או נראה שיש לחלק בין גת לשאר כלים דשאר כלים מסתמא יש להן פילי מכח זיפתן פי' בקעים בקעים והיין נכנס בהן ולהכי בעינן עירוי אבל כאן בסימן קל"ח לשון המשנה נקט רבי' גת של אבן סגי בניגוב ומיירי בגת דלית לה פילי וכדמפרש התם בהדיא בגמרא דאי אית לגת פילי אסור ולא סגי בניגוב ועד"ר הבאתי ראיה לחלוקים אלו:

אבל אם דרך בזפותה אין די לה בניגוב הטעם משום דעייל חמרא בפילי דזיפתא ופירש"י מפני כובד הדריכה נעשה בקעים בזפת:

או עירוי בלא קליפה וה"ה יישנן י"ב חודש בלא קליפה:

ושל עץ זפתה נכרי כו' דבעי זפת טובא ובלעה חמרא טפי רש"י:

ונתן יין בשעת זפיתה אפי' לא דרך בה כו' הא דלא נקט כאן או שזפתה ישראל ונגע נכרי כשיש בה להטפיח כתב ב"י דה"ה דדין אחד להם בזה וחדא מתרווייהו נקט ובאידך סמך אמ"ש לפני זה ול"נ דדוקא לענין ניגוב לחוד אסרו גם נגיעת נכרי אבל לענין להצריך קליפה וניגוב או עירוי לא אסרו נגיעת נכרי כמ"ש לעיל בסימן קל"ה בפרישה וכמ"ש בסימן זה בדרישה:

ואם יש נעורת של פשתן כו' הא דלא חילק כן בגת של אבן משום דבשל אבן היא של אבן שלימה וא"צ פשתן לדבק הנסרים יחד:

אין די לה בניגוב הטעם שאין הניגוב מפליט מה שבלוע שם (דחשיב כמו קשרים כמ"ש בסי' קל"ה דאין מועיל להו ניגוב ב"י וא"ל דלמה מועיל להו עירוי הלא כתב לעיל דאפי' ישון ועירוי אינו מועיל לקשרים י"ל אין זה חשוב כ"כ כמו קשרים ומועיל להן עירוי אף לדעת הרא"ש דלעיל עכ"ה):

אלא צריכה עירוי פי' מילוי ועירוי ג' ימים מעת לעת:

ושל חרס זיפתה הנכרי כו' צריכה קליפה וניגוב כתב ב"י מוכח ממשנה ודברי הרא"ש והרשב"א שאינה ניתרת בקליפה וניגוב וכתב שט"ס הוא כאן וצריך להגיה אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא בעירוי בלא קליפה ע"ש ועד"ר.

ונ"ל שאותן שבנויים מלבנים או סיד וכפסיר ז"ל מ"ו נ"ל לגרוס גפסיס והוא לשון הירושלמי סיד וגפסיס בפ"ק דמ"ק דף פ' והויא לשון גפרית (עי' בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ה) שקאמר מכות אש אין לי אלא אש סיד רותח וגפסיס רותח מנין כו' ופרש"י גפסיס מין סיד הוא עכ"ה):

דינם כשל חרס והרא"ש בתשובה כלל י"ט סי' י"ג כתב הגיתות שהם של בנין אבנים ולבנים ואינם זפותים הכשרן בניגוב ב"י:

כתב הרשב"א שכלי הגת כו' ודעתי נוטה לדברי המקילין טעמו דלא גרע מניגוב:

והכי מסתבר שא"א להכניס גת בכלי ראשון כלומר וכיון דדרש רבא נעוה ארתחו ר"ל שיכשירו הגת על ידי רתיחה ממילא משמע דעל ידי עירוי קאמר שא"א להכניס הגת בכלי ראשון וכ"כ התוס' וכתב הרא"ש דאפילו של חרס סגי בהגעלה כזה ב"י ע"ש אבל אין לומר דאפשר להגעיל הגת ע"י אבן רותח שילבין אבן באש ויגעילנה בו דהא אמר רבא נעוה ארתחו משמע ע"י רותחין סתם בלא אבן:

גיגית גדולה כי' וכן המחץ פי' כלי שדולין בו מן הבור לחביות (כן פרש"י ורש"ל כתב דהוא מיני גת רמב"ם וערוך עכ"ה):

רש"י כתב שאין חילוק בין גת לשאר כלים (שאין מכניסן לקיום עכ"ה) דגת נמי סגי ליה בהדחה טעם רש"י כתבתי בדרישה דפסק כרבנן בתראי ולפי זה כל הדינים שכתב רבינו עד כאן אינו אליבא דהלכתא דהלכה כרבנן בתראי כ"כ ב"י ע"ש ומש"ר בר"ס זה הוא אליבא דר"ת והסכמת הרא"ש וכמש"ר ואזיל דבזפותין שוין כלי נכרי וכלי ישראל שנגע בהן הנכרי כל חד לפי דינו באבן ועץ וחרס וכמו שאכתוב בסמוך:

ור"ת כתב דבשל ישראל ונגע בה נכרי סגי בהדחה בדרישה כתבתי שר"ת מתרץ קושיית רש"' בזה שמחלק בין תחילת תשמישו ביד ישראל לתחילת תשמישו ביד נכרי דהיינו דוקא באינן זפותין אבל בזפותין ל"ש כמבאר ואזיל:

ל"ש אם היא של עץ או של אבן כולם דין אחד להם ר"ל דלא שנא בכל אחד מהן בין אם תחילת תשמישו ביד ישראל או תחילת תשמישו ביד נכרי דבזה דין אחד להם ול"ש בהו אבל מחולקים הם בדינם כמ"ש רבינו לעיל והשתא א"ש מה שמסיים והרא"ש הסכים לדברי ר"ת א"כ משמע דרבינו כר"ת והרא"ש ס"ל. ואע"ג דרבינו כתב לעיל וכן אם דרך הנכרי בשאינה זפותה צריכה ניגוב ולר"ת באינה זפותה לא צריכה אלא הדחה צ"ל דמיירי בשתחלת תשמישה ע"י נכרי דבזה מודה ר"ת אפילו אינה זפותה שצריכה ניגוב. אי נמי דרך בה שאני דגם ר"ת מודה בו ולא קאמר כאן הדחה כ"א בנגיעה:

וכ"כ הראב"ד דאף של חרס כו' כלומר אף ע"פ שבלע טובא מ"מ מחלק בין תחילת תשמישו ביד נכרי לתחילת תשמישו ביד ישראל דאע"ג דאמרו בגמרא דכלי חרס לא סגי ליה בניגוב היינו דוקא כשתחילת תשמישו ביד נכרי אבל אם תחילת תשמישו ביד ישראל סגי ליה בניגוב ב"י ע"ש:

אם תחילת תשמישם על ידי ישראל סגי להו בניגוב ור"ת שכתב דסגי בשכשוך לא איירי בשל חרס ומ"ש רבינו וכ"כ הראב"ד ר"ל שכמו שר"ת מחלק בין תחילת תשמישו ביד נכרי לתחלת תשמישו ביד ישראל כ"כ גם הראב"ד חילוק זה. ויותר נראה דר"ת לטעמיה אזיל דל"ש ליה בין כלי חרס לשאר כלים כמ"ש רבינו בשמו בסימן קל"ה אבל הראב"ד חולק עליי בזה ומש"ר זכ"כ הראב"ד רצה בזה שאינו מחלק בין גת לשאר כלים:

הקורה שעוצרין בה הענבים כו' וצ"ל שקורה זו נוגעת בענבים דאל"כ למה צריך שום הכשר ב"י:

משמרת כו' ואם יש בה קשרים צריך להתירן קודם היישון אבל לא אחר כך שמא לא הספיק היישון לכלות הלחלוחית יין המובלע בקשרים ב"י:

ורש"י פירש שא"צ להתיר הקשרים ביישנן גם אדלעיל קאי:

וא"א הרא"ש כתב שצריך כו' גם לעיל בס"ס קל"ה כתב רבינו כן בשם רש"י דא"צ ובשם הרא"ש דצריך ע"ש:

כתב בספר התרומות כו' (ולא סגי להו בניגוב אלא צריכה ליישון היינו דוקא בשל גמי ודו"ק עכ"ה) ובשלנו ונגע בהן נכרי מסתפק אי סגי להו בניגוב (עיין בב"י שכתב בשם סה"ת שמא סגי בהדחה כו' ורבינו כתב בניגוב וכך יש להגיה בסה"ת ודו"ק עכ"ה) כדין גת של ישראל שדרך בה נכרי או חמור טפי מגת והא אפי' אינו של נכרי לא סגי ליה בניגוב עכ"ל:

והניגוב כתב הרמ"ה כו' ואם הם לחין מקנחו באפר ואח"כ מדיחו במים ואח"כ אפר ומים פעם שנית טעם הרמ"ה כתבתי בדרישה שהוא פסק כלישנא בתרא ואתי כד"ה וז"ל ב"י ומ"ש באם הם יבישים מקנחו במים ואחר כך מדיחו יפה יפה לאו למימרא דלא בעינן אפר אלא היינו לומר דנותן מים תחילה ואח"כ אפר ומים ואפר ואח"כ מדיחו יפה יפה לנקותו מן העפר עכ"ל ב"י ואפשר שרימז נתינתו ב' פעמים אפר במ"ש מדיחו יפה יפה משמע ב"פ וידוע שאין הדחה כ"א היה בתחילת בו דבר שאינו נקי וע"ד שאמר שמואל מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה שלמדו מזה שצריך למולחם מב' צדדים ולהדיח אחר כך ב' פעמים:

וא"א הרא"ש כתב ולקולא עבדינן כו' הרא"ש ס"ל כלישנא קמא דהואיל ואיסור דרבנן הוא אזיל בתר לישנא קמא דמיקל והלכה כרב באיסורי ופסק כוותיה: