אפי' שרפה פי' כיון שהיא אליל של ישראל שאין לה ביטול או שהיא של עכו"ם ובאתה ליד ישראל קודם שבטלה העכו"ם או אפשר לומר דמיירי בנשרפה מאליה אליבא דר' יוחנן דס"ל דנשתברה מאליה אסורה כמ"ש בדרישה בשמו בסי' קמ"א וה"ה דס"ל כן בנשרפה.

אסור ליהנות בגחלתה ואפרה אע"ג דשאר כל הנשרפין אפרן מותר כדלעיל בא"ח סימן תמ"ה אפ"ה אליל חמור ואסור.

אבל מותר ליהנות משלהבתה פי' לחמם בה.

סכין של ע"א חדש פי' חדש שלא שמשו בו עדיין בחמין אבל לא נשתמש בו כלל לא נאסר כמש"ר בסימן קל"ט.

או ישן ולבנו פי' שלבנו שלא יהא בו משום געולי עכו"ם והא דמצריך ליבון ולא די לו בנעיצת י' פעמים בקרקע קשה בגמ' פריך לה ומתרץ דקאי אפי' אליבא דמ"ד בית השחיטה כרותח גמור הוא פי' דחיישינן שמא שימש העכו"ם בו ע"ג האש ויחזור ויפלוט מעט מעט כששוחטין בה שהוא רותח ולכך לא סגי ליה אפי' בהגעלה וכמש"ר לעיל סימן קכ"א.

אסור לשחוט כו' ולחתוך בו נתחים קטנים פי' הנתחים קטנים אסור לחתוך בו עוד לשנים (מאחר שאינן עומדין אלא לאכילה מתקן הוא במה שחותך אותן עוד עכ"ה:

ובדיעבד מותר הטעם מבואר מדברי הרא"ש שכתב דלא דמי הא להיסק תנור ולאפיית פת ולאריגת בגד בעצי אשרה משום דפת ובגד שתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסורי הנאה אסרו חכמים אבל במסוכנת שכבר גדלה הבהמה ואינה חסרה כ"א להכשירה לאכילה ע"י שחיטה אע"פ שנהנה הרבה בשחיטה ע"י איסורי הנאה לא אסרו הנאתן בדיעבד עכ"ד:

נטל כרכר מהאשירה פירש"י עץ שראשן חד ואורגין בו בפרק המוציא יין:

נפל ממנה עצים כו' ישן יוצן פי' יצננו מאותן היסק ויחזור ויסיקנו בעצי היתר:

ואם אפה בו הפת כו' למ"ד זה וזה גורם אסור פי' כמו כאן שגורם העץ של איסור והתנור ישן שהוא היתר אפיית הפת וה"ה בתנור חדש שהסיקו בעצי איסור וצננו והסיקו בעצי היתר שכבר נאסר התנור בהיסק ראשון ואפה פת בהיסק שני נאסר למ"ד זה וזה גורם אסור ב"י:

ומ"מ תנור חדש כו' מותר לכתחלה לאפות בו ע"י היסק פי' אם צננו תחילה:

שיסיקנו בעצי היתר והא דכתב לעיל חדש יותץ הוא לדברי האומר זה וזה גורם אסור דלדידיה חדש יותץ ישן יוצן מ"ו והא דכתבו רבינו משום דבסמוך מסיק רבינו בשם הרא"ש דס"ל כהרמ"ה דאפילו למ"ד זה וזה גורם מותר באליל בכה"ג מודה דאסור אם לא שנתערב אבל הב"י תמה שם על רבינו וכמ"ש בסמוך:

דחשוב דיעבד כיון שהיה צריך לנתצו ואע"פ דבסמוך כתב דהרא"ש הסכים לאסור הפת והבגד שנארג בלא תערובות ופעמים הפת שוה יותר מהתנור מ"מ שאני תנור שגם מתחילה קודם שנתחזק בעצי האיסור היה שם תנור עליו אלא שנגמר יותר ע"י האיסור וה"ל כסכין ששוחט בה בהמה הנ"ל דמתירין משום דלא הוה אלא הכשר בעלמא:

ואע"ג דקי"ל זה וזה גורם מותר אם אבוקה כנגדו כו' פי' שלא אפה על התנור או ע"ג גחלים דמיקלי קלי איסורא אלא אפה באבוקה אסור דלא קלי איסור והוי בעין ואסור ר"ן ומ"ו:

דיש שבח עצים בפת כלומר אין זה גורם אלא שבח:

והרמ"ה כתב כו' כן ראה מדברי הרא"ש ז"ל עיין בדרישה:

ואם נתערב הפת והבגד כו' כדפרישית לעיל דאליל אוסרת בכל שהוא פי' בזה דברי הכל מודה שאוסרת בכל שהוא ולא אמרינן שיהא בטל ברוב כדין יבש ביבש אלא דלת"ק אין לו תקנה אבל לר' אליעזר אית תקנה ע"י הולכת הנאה וז"ש רבינו בסמוך ר' אליעזר אומר כו' והלכתא כוותיה כו' ר"ל שבזה שיש לו תקנה הלכה כוותיה. (כתב הרז"ה שאין להתיר כו' אלא בהנאה לבד ר"ל אם נתערב פת זה בין ככרות אחרים דאל"כ לא קאי עליו ולזה הסכים א"א ז"ל דהא הסכים לר"י דאין לו היתר בהולכת הנאה לים המלח אא"כ נתערב פת זה באחרים עכ"ה):

אפרוחים שקננו כו' אבל ביצים שעליה או אפרוחים שצריכין לאמן אסורין הטעם פירש"י מפני שצריכין לאמן גזרו כעל אילן עצמו. והראב"ד כתב הטעם שהם כגידולי האשרה:

אסור לישב כו' עד כדי קומתו נקרא צלו פירש"י וכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האילן הצל עב וחשוך ונקרא צלו ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלו ע"כ:

ואפילו לעבור תחתיה כו' אסור כן הוא לשון המשנה וגם מ"ש רבינו אסור לישב בצל האשרה הוא גם כן לשון המשנה ודקדק הר"ן מזה מדתנן כאן תחתיה ולעיל גבי ישיבה תנן בצל דדוקא תחתיה אסור לעבור אבל מותר לעבור בצילה והטעם דמדינא אפי' ישיבה הוה לן למשתרי כל היכא שלא מכוון דהא קי"ל פרק כל שעה אפשר ולא מכוון שרי אלא דחיישינן שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני אבל העברה בעלמא דלא שייך למיחש בה כולי האי שריא ותחתיה דאסור משום טומאת אליל:

ואם אין דרך אחרת כו' פי' קרוב וקצר כזה תוס'.

וכתב הראב"ד דוקא אשרה כו' אבל בית כו' אחריו מותר מ"ש אחריו ר"ל אחרי הפתח והטעם שמותר לפי שאין בית עשוי לחוצה לו והוא כשינויא קמא של תוס' וכמ"ש בדרישה ומלת לצל לכאורה נראה דאינו נכון וצריך למוחקו אבל י"ל דאין למוחקו דלאחריו מסתמא אין בו תשמיש כ"א שישב בצלה וקאמר דמותר כיון דאינו עשוי לכך. (ואפילו תוכו אם גוזל הרבים והא דלא כתב חילוק זה גם בדין אשירה י"ל דכבר כתב כן לעיל במ"ש אם אין דרך אחר מותר כו' לומר דהיא גוזלת את הרבים דמתחילה היה שם הדרך וכן מבואר בגמרא וב"י הביאה לעיל מ"ש עכ"ה).

זורעין תחת האשירה ירקות בימות הגשמים בפרק כל הצלמים פירש"י שבימות הגשמים הצל קשה להן ובימות החמה יפה להן ונחזרת הצל יפה להן לעולם. ואע"פ דקי"ל זה וזה גורם מותר ה"מ היכא שבניהן הגורמין מתערבין זה בזה אבל היכא דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי כאיסורו של אילן זה המצל והיתרו של קרקע מודם דאסור ר"ן.

אבל הרמ"ה מתיר ירקות גם בימות החמה הא דכתב ירקות ר"ל כל ירקות וה"ה לחזרת שמותר לעולם וטעמו דס"ל דמ"ד זה וזה גורם מותר מתיר אף בכה"ג אע"ג דדוקא בדיעבר מותר כדלעיל ה"ל ה"מ בעושה בידים כנוטע אגוז של ערלה משום דמבטל איסור לכתחילה אבל בירקות דממילא אתיא לא דמי למבטל איסור לכתחילה ר"ן ב"י ע"ש ונ"ל לפרש דבשעה שזרע הירקות הוא זורע בהיתר אלא אח"כ כשצמח מן הקרקע מועיל לו הצל ואז אתיא ממילא ובזה יתורץ ג"כ דרבינו כתב כאן בשם הרמ"ה זה וזה גורם מותר ולעיל כתב בשם הרמ"ה והרא"ש דזה וזה גורם אסור משום חומרא דאליל גבי פת שנאפה בעצי אליל אלא דשאני התם כמ"ש וגם הר"ן שכתב בנוטע אגוז של ערלה כו' הה"נ במסיק בעצי אליל דס"ל הכי אלא שר"ן אערלה קאי שהוא סובר זה וזה גורם מותר:

שדה שנזדבנה כו' בדיעבד מותרין דהיינו זה וזה גורם:

ונקראת אשרה כו' וכ"ש אם עובדין האילן בעצמו ע"ל סימן קמ"ה (דשם יתבאר איך יאסר דבר המחובר עכ"ה):

מרחץ כו' אלא היא נעשית לנוי למרחץ מבואר בדרישה: