אסורין למוכרן לעולם פי' אפילו שלא ביום האיד ואפילו בזמן הזה: (ואם קונה הרבה ביחד כו' ז"ל הגמרא וליחוש דילמא אזיל ומזבין לאחריני אמר אביי אלפני עור מפקדינן אלפני דלפני לא מפקדינן ומה נקרא הרבה מבואר בב"י דהכל לפי הזמן והמקום עכ"ה):

אא"כ פסל אותם כו' האי אא"כ אכולי מילתא קאי דאפילו בדברים המיוחדין נמי אם פסל אותם פשיטא דמותר וכן דייק שם לשון המשנה בהדיא שם דף י"ג דקתני אותו שם אדברים מיוחדים וכ"כ ב"י ע"ש:

מקום שנהגו למכור כגון במקום שלא נחשדו על הרביעה:

ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה דחיישינן דלמא אתי לאושולי או להשכיר בהמתו לעכו"ם ועבד בה מלאכה בשבת וקא עבר בלאו דלא תעשה כל מלאכה וגו' ובהמתך א"נ משום נסיוני דזימנין דזבנה ניהליה סמוך לשקיעת החמה בע"ש וא"ל תא ניסיי' ניהלי ושמעה לקליה ואזלא מחמתיה וניחא ליה והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת גמרא ע"א (דף ט"ו):

ומותר למוכרה להם ע"י ספסירא פירוש ישראל הקונה בהמות למוכרן לאלתר כן פי' הרא"ש ובגמרא הכי איתא (אי משום נסיוני לא ידעה לקליה עכ"ה) אי משום שאלה ושכירות כיון דלאו דידיה היא לא מושיל כו' ובאשר"י כתב ז"ל אי משום שאלה כיון דלפי שעתא הוא דמזבין לא מושיל כו' וכ"כ ברי"ף ואפשר דגירסתן בגמרא כך היה. גם י"ל דפירשו כן מ"ש בגמרא כיון דלאו דידיה ר"ל שאינן קונין אותו כדי שישארו בידו אלא כדי לחזור ולמוכרו לפי שעה מש"ה לא מושיל. והאי דקאמר דמוכר ע"י ספסירא ר"ל בעל הבית הרוצה למכור לעכו"ם אסור למכור לו הוא בעצמו אלא ימכרנו הוא להספסירא והספסר ימכרנו לעכו"ם. ובח"מ סימן רל"ב סט"ו בעובדא דאפוטרופוס דיתמי דזבין בקרא כו' כתב שם שאם הוא סרסור שקונה ומוכר כו' קראו שם סרסור הקונה ומוכר צ"ל דל"ד סרסור נקט אלא ר"ל ספסר כמו כאן שוב ראיתי ששם בגמרא פרק המפקיד דף מ"ה כתב ספסירא אלא שלשון הרמב"ם פי"ו דמכירה הוא סרסור והוא פירש דבריו שקונה ומוכר משמע דסתם סרסור אינו כן וכמ"ש כאן:

אבל על ידי סרסור בעלמא כו' דרוב המכירות הם בענין זה ודלא כרש"י וסמ"ג דמתירין אפי' בענין זה:

ועגלים קטנים שקונים לגדלם פי' שאין דרך לקנות אותם לשחוט מיד:

דמסתמא אין טורח בהם לגדלם פירוש לשחיטה:

ורבי' האי כתב שאין צד היתר פירוש אפי' בבהמה גדולה:

והרמב"ן כתב כשמוכרה לטבח כו' פי' שמחזיקין אותן ויודעין בו שרגיל לקנות בהמות לאכילה אבל מכל מקום קונה גם כן למלאכה הואיל דאיכא למימר דלהאי ולהאי זבנה תלינן לקולא וכשמוכרה לבעל אדמה פירוש היינו סתם בני אדם שאין אנו יודעין אי הוה עובד אדמה או טבח מחזיקין אותו בעובד אדמה וזבנה למלאכה ואסור כן משמע מדברי הרא"ש שמביא דברי הרמב"ן ועיין בב"י. ומ"ש כשמוכרה לטבח ודאי לשחיטה כו' ל"ד ודאי לשחיטה אלא ר"ל שודאי הוא שרגיל לקנות לשחיטה כמו שרגיל לקנות למלאכה ובזה מיושב דלא תקשה דיוקי אהדדי:

ולא סדן פרש"י בל"א שטא"ק:

שע"י הזיין עומד על נפשו כו' פי' כשרודפין אחריו נלחם ומציל את עצמו בזיין או בשעת הגזילה כשבעל הממון אינו מניח ליקח ממונו ומבקש להורגו הוא מציל את עצמו בזיין:

כגון אילן וקמה כו' כל הני אסורין משום לא תחנם שדרשינן מלשון חנייה (מלשון כי ידעת חנותינו במדבר ול' מתנות חנם ול' חן עכ"ה) וכל המחובר לקרקע כקרקע דמי:

והרמב"ם כתב דה"ה בח"ל נמי אסור כו' זה אינו במיימוני לכן צ"ל הרמב"ן:

אבל משכירין להם בתים דלא מקרי לא תתן להם חנייה אלא כשמכרו לו לחלוטין:

ולא שדות דאכתי איכא הפקעת מידי מעשר גמרא:

או ישכיר לשלשה עכו"ם ביחד כו' משום דלמא יארע סכנה לישראלים תוס' שם. ובגמרא אמרינן ובלבד שלא יעשהו שכונה וכמה שכונה תנא אין שכונה פחות מג' בני אדם ועיין בע"א ר"ס י' ובס"ס קי"ט שם הוכחתי דרבינו ס"ל דשכונה גדולה ממבוי וכן הוא דעת הרא"ש ולא כדעת הרמב"ם וב"י הביא דעת שניהן בס"ס קי"ט עיין שם: (אבל לדירה אסור להשכיר דמאחר שהבית עדיין ברשותו של ישראל אית ביה משום לא תביא תועבה אל ביתך ב"י עכ"ה):

כיון שאין נוהגין להכניס אליל כו' אע"פ שמכניסין אליל לתוכו סמוך למיתתו לא אסרו אלא כשמכניס שם בקביעות תמיד משא"כ האידנא שאין מכניסין אלא בשעת חולי שלהם תוס' ואשר"י:

אסור ליתן להם מתנת חנם שדרשו לא תחנם מלשון חנם ומלשון חן.

אבל אם מכירו או שכינו מותר ואינו אלא כמוכרו לו גמ':

וכן מותר לפרנס ענייהם כו' והא דקאמר תלמודא עם עניי ישראל ל"ד קאמר לדעת הטור ודוק וכן לקמן בסימן של"ה מ"ו. ועיין שם שכתבתי טעם נכון דמ"ה כתב עם דר"ל בהיות שעושה כן עם עניי ישראל אם לא יעשה כן גם לעניי עכו"ם ימנע השלום: