Prisha, Yoreh De'ah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בין בנקיבות בין בזכרים עד"ר: בין בנקיבות כגון האם והבת אע"ג דבקרא כתיב "אותו ואת "בנו כבר תרגמו אונקלוס תורתא ושיתא ע"ש ועי' ברא"ם פ' אמור:
בין באדם א' בין בשנים הטעם שנא' לא תשחטו משמע שנים:
ואם עבר ושחט כו' עד"ר טעם הרמב"ם:
ובה"ג אוסר לאוכלו פי' האחרון וטעם ה"ג שאוסר בו ביום לחוד נלמד מדיני שבת כדי שלא יהנה מאיסור ר"ן ולפי ה"ט אסור אפי' לאחרים וכמ"ש בא"ח ר"ס שי"ח ע"ש בדין איסור בישול בשבת מיהו י"ל דגם בה"ג ס"ל האי לימוד דמדאסר רחמנא לגבוה ש"מ דלהדיוט שרי נמצא דמשום האי אעשה דשחיטה אין ראוי לאסרו ולא אסרו אלא על השוחט עצמו משום קנס ואינו מן הסברא לקנוס אחרים בשביל ששחט זה כיון דמכח המעשה עצמו אין הדין נותן שיאסר ואינו דומה למבשל בשבת דשם שורת הדין נותן דאפי' בשוגג לא יהנה לא הוא ולא אחרים ממלאכת שבת וע"כ צריך לחלק ביניהן דהא במבשל בשבת במזיד אסרו למבשל עולמית וכאן לא אסרו אלא בו ביום אפי' אם שחט במזיד דהא אאם עבר ושחט קאי אלא ה"ט דמבשל בשבת כיון דבשבת אסור מן הדין וחכמים ראו לקנוס אותו תו אין טעם לומר שיקנסו שלא יאכל בו ביום וביום ב' יאכלה ומ"ה אסרוהו משום קנס עולמית אבל כאן מסתבר לומר מאחר דבשחיטה עצמה ליכא עבירה אלא במה ששחטה היום ע"כ ראו לקונסו שלא יאכלה באותו יום שרצה ליהנות ממנה:
ויום האמור באותו ואת בנו כו' אע"ג דלענין קרבן אינו כן דכשאמרו שנאכל ליום ולילה ר"ל לילה שאחר היום הטעם לגבי אותו ואת בנו דילפינן יום יום ממעשה בראשית דגבי מעשה בראשית נאמר יום א' וגבי אותו ואת בנו גם כן נאמר יום א' כן כתב הרא"ש ס"פ אותו ואת בנו. ואע"ג דאותו ואת בנו כתיב בפ' אמור לגבי קדשים בר"פ או"ב יליף מקראי בגמרא דנוהג אף בחולין ובכלאים:
כגון שכרוך אחריה לכאורה נראה שקאי דוקא אאם שכרוך אחריה ביניקה ולא אאב ובאב צריך שיהיה ידוע כגון שהיה אביו ואמו ט' חדשים בחדר א' ומ"ה א"ש דקאמר כרוך "אחריה ל' נקיבה גם א"ש דכתב רבי' אביו ואמו בתרתי בבי שכתב צריך שיהיה ידוע שהוא אביו וכן בידוע שהוא אמו ולא קיצר לכתוב שהוא ידוע שהוא אביו או אמו אבל בגמ' כמדומה שמשמע שקאי ג"כ אאב אם כרוך אחריו בהליכתו. והא דסגי הכא כשכרוך אחריה ולקמן ס"ס ע"ט כתב ז"ל ודוקא שילדתו בפנינו פי' בהמה טהורה למין טמאה אבל אם הניחה מעוברת ומצא מין טמא הולך אחריה אע"פ שכרוך אחריה ויונק אותה אסור שמא לא ילדתו וזה היינו יכולין לתרץ ולומר דספק הוא ואזלינן הכא והתם לחומרא אבל לקמן בס"ס שי"ז מסיק וכתב בדין מי שהיה לו בעדרו מבכירה כתב דאזלינן בתר הכריכה אפילו לקולא לכן צ"ל דשאני בסימן ע"ט דאיכא ריעותא לפנינו שההולך אחריה הוא טמא ולא ממינה והא דכתב לקמן בסי' שי"ו לענין בכור דסמכינן אחזקה אפי' במקום ריעותא שכתב שם ז"ל ואם ראינוה שהיא חולבת אע"פ שאינה יולדת ואח"כ ראינוה מניקה ולד פטורה מהבכורה שלא היתה מרחמת עליו להניקו אא"כ ילדתו ואפי' אם הוא מין אחר כגון רחל שמניקה חזיר. הא כתבתי שם דתיבת ילדתו הוא ט"ס וצ"ל אא"כ ילדה ור"ל דההנקה הוא סימן שכבר ילדה ואשר תלד מהיום ודאי אינה בכור אבל אין כוונתו שם לומר שזה שינקה ילדה ממנו אותו ודאי וכן הוא בגמרא שם. וע"ל מ"ש עוד בסי' ע"ט ישוב אחר ע"ז בס"ד:
ובכל זמן פי' אפי' הוא בא' מד' זמנים אפ"ה כל שלא הודיעו המוכר אין הלוקח חושש משום דאיכא ספיקי טובא שמא אין לה אם ואת"ל יש לה אם ומכרה שמא לא לקחה לשחיטה ואת"ל לשחיטה שמא מכאן ועד י' ימים:
אבל על המוכר להזהיר הלוקח כו' נראה דה"ג אבל על המוכר להזהיר הלוקח "אם שחט כו' עד "ואם הוא בא' מד' זמנים כו' ותרתי קאמר מתחילה אשמעינן בכל שאר הזמנים שמוטל על המוכר באם שיודע שלקחו ממנו תחילה האם כדי לשוחטו היום להודיע זה ללוקח שני ואח"כ אשמעינן שאם לקחה ממנו לוקח ראשון בא' מהד' זמנים אפי' סתמא שלא גילה דעתו שרצונו לשוחטו באותו היום סתמו כאילו פירש וצריך להודיע זה ללוקח שני ואם לא הודיעו הוי מקח טעות שהרי גם לוקח שני מסתמא לקחוה לשחוט אותה היום משא"כ בשאר זמנים שאף שמוטל על המוכר להודיעו אם קנהו ממנו הראשון לשוחטה היום מ"מ אם עבר ולא הודיעו לא הוי מקח טעות וכמ"ש ב"י בשם הר"ן והרמב"ן וכאשר הגהתי כן הוא בש"ע בהדיא אלא שאין ראיה מוכרחת מהש"ע דס"ל לרבינו הכי דדלמא הש"ע פסק כן לדעת הר"ן והרמב"ן ועיין דרישה:
וערב י"ט האחרון של חג כו' משום דמחשב רגל בפני עצמו וחביב עליהן והיו מרבין בשמחת י"ט רש"י והא דלא חשיב עי"ט ראשון של חג אומר ר"ת משום דטרידי במצות סוכה ולולב ועי"כ משום דרגילי למיכל עופות ודגים תוס':
ואם לא הודיעו כו' לא שנא קנה מישראל או מנכרי פי' אין צריך למיחש בנכרי יותר הואיל ולאו בר אודועי הוא: (שהלוקח לקח ע"מ לשוחטו מיד צ"ל דאיירי שהוא א' מד' זמנים עכ"ה):
וכל מי שישחוט תחילה זריז ונשכר ל' הגמרא דפרק או"ב זריז דלא עביד עבירה ונשכר דאכל בשר וכתב הרא"ש דמזה יליף ה"ג שאם שחט השני שאסור לאכלו בו ביום מדאמר שנשכר בזה שאוכל בשר:
אותו ואת בנו נוהג בבהמה אבל לא בחיה ועוף הטעם שנאמר שור ושה אותו ואת בנו לא תשחטו ודרשינן שור ולא חיה שה ולא עוף ואיצטריך ב' מיעוטין דאי לא הוה כתוב אלא חד מיעוטא הוה ממעטינן חיה אבל עוף הוה מרבינן בק"ו הואיל ונתרבה במצות שלוח הקן ובמצות כיסוי דם לכך צריך שם למעוטי עוף:
צבי הבא על התיישה וילדה צבי פי' וכ"ש תייש: ושחט התיישה ובנה ביום אחד לוקה פי' לוקה לכ"ע אפי' למ"ד דלא אמרינן שה אפילו מקצת שה שזהו שה ובנו אפילו כל דהו אבל כששחט בת ובת בתה (מ"ה כתב רבינו הדין הראשון אע"ג דאתיא במכ"ש מדין השני גם לא כתב בבבא אחד. עכ"ס) אינו לוקה לרבי אליעזר דפליג עם רבנן בפרק אותו ואת בנו ושם מסקינן דתרווייהו מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי לא אלא דפליגי דר' אליעזר ס"ל דלא אמרינן שה ואפי' מקצת שה אבל רבנן סברי דאמרינן שה ואפי' מקצת שה ולוקה ובעבור זה כתב רבינו חייב ר"ל מלקות והא דנקט ואותה בת ילדה בת ל"ד אלא ה"ה אם ילדה בן ושחטו לבתה עם בנה דלוקה לרבנן אלא נקט וילדה בת אגב בת ראשונה שהוצרך לומר בגמרא כדי לאשמעינן שאותה בת שילדה נולד לה ולד אחר דאילו ילדה תחלה בן ואותו בן ילד בן או בת תו לא מצי ללמדינו החידוש דאע"ג דהראשון הוא מקצת שה חייב כגון ששחט אותו ואת בן ראשון שהוא מקצת שה דבכה"ג תרוייהו מודו דאינו לוקה מספק דשמא אין חוששין לזרע האב:
ותייש הבא על הצבייה וילדה בת (ובשחט התייש עם הבת פשיטא אין לוקין דהא אין לוקין על הזכרים. עכ"ה) ואותה בת ילדה ושחט בתה ובת בתה דפטור אבל אסור נמי כרבנן דהתם דחוששין לזרע האב שהוא תיש (ר"ל שמא חוששין ולכן אין לוקין עכ"ה) ואם כן גבי הולד ראשון אמרינן שה ואפילו מקצת שה ולכך פטור אבל אסור ולא מלקינן ליה דהא גם לרבנן אין חוששין ודאי אלא מספקי' אי חוששין לזרע האב ואמו שהיא הצביה עיקר אבל לשחוט הצבייה עם בנה אפי' לכתחילה מותר משום דשה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו ורמב"ם דאסר לכתחילה אינו אלא משום מראית עין כן הוא צחצוח פי' דדינים הללו ומבואר כן בדברי הרשב"א ומהרי"ן חביב וב"י וכתבתינהו בקיצור:
כתב הרמב"ם כו' אסור לשחוט את הצבייה ובנה כו' אבל בתייש עם בנו כו' חייב לכ"ע מהרש"ל. וצ"ע דהא לא משמע כן שם בגמ' דהא מסקי' דר"א ורבנן תרווייהו מספקי להו אי חוששין לזרע האב אי לא וצ"ל דל"ד קאמר חייב אלא ר"ל אסור:
נכבשינהו דניידי כו' והא דלא חיישינן שמא יקח מן הקבוע דאיסורו אינו אלא יום א' כ"כ ר"פ (רבי פישל מבריסק וע"ל סימן נז מ"ש שם עכ"ה) וכן חילק מהרא"י בת"ה בספק טריפה: נכבשינהו פי' רש"י יכוף אותן שינודו דלא להוו קבוע וכתבו התוס' ודוקא שלא פירשו בפנינו דאילו היתה הפרישה בפנינו הו"ל כאילו לוקח ממקום קבוע ב"י בסי' נ"ז ולכאורה היה נראה לפ"ז דזה נרמז במילת נכבשינהו דר"ל יחברם יחד במקום צר וכשיפתח לפניהם הדלת כל א' יברח למקום שיראו עיניו אבל הרא"ש כתב בס"פ אותו ואת בנו ז"ל מכה אותן עד דניידי וק"ק א"כ ינודו ויפרשו לפנינו וה"ל כאילו לקח ממקום קבוע לפי מ"ש התוס':