נימא ביה מילתא ר"ל אע"ג דהו"ל למיגמר תחילה הלכות חוקות העכו"ם ודין כתובת קעקע כמ"ש לקמן מסימן קע"א והלאה או הו"ל לסדר הלכות רבית בח"מ בין דיני ממונות:

וכמה לאוין נאמרו בו משנה בפרק א"נ ד' ע"ה ע"ש בגמרא (ומבואר בסמ"ג דף ס"ב ע"ג דהמלוה עובר ו' לאוין והלוה ג' לאוין ועשה דלנכרי תשיך והערב והעדים ב' לאוין וכתב שם דגם הסופר אסור לכתוב השטר משום לא תשימון עליו נשך עכ"ה):

אבל מפני רגילות החטא ר"ל הש"י ענש גם הלוה בזה כדי שלא ילוה ויחטיא את המלוה שכיון שרגילין בזה החטא הוצרך לגדור ולהעניש המלוה והלוה כדי שלא יתעסקו ברבית:

ובעדים שעוברין אהא דכתיב לא תשימון עליו נשך ועל לפני עור וגומר משנה וגמרא ס"פ א"נ ואע"ג דבגמרא אמרינן לא תשימון לאינשי אלוה ומלוה משמע להו מ"מ אין האמת כן. ואין פירוש דהאי משמע להו כפי' דלא תחמוד דמשמע לאינשי בלא דמי שכתבו התוספות שכן הוא האמת עיין בתוס' פ"ק דב"מ סוף דף ה' ובח"מ סימן ל"ד:

נכסיו מתמוטטים דכתיב כספו לא נתן בנשך וגומר לא ימוט הא נתן מתמוטט עד"ר:

וגם הרמב"ם כתב להתיר בפ"ד מהל"מ כתב שמותר אם היתרון יותר מבכדי שהדעת טועה אמרינן ודאי מתנה הוא דיהיב ליה או גוזלו והבליע בחשבון (עיין בב"י שמביא ראייה אחרינא מהא דרבינא יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא כו') וכתב המ"מ אבל לא תלינן ברבית דלא מחזיקין אינשי ברשיעי וכ"ש לענין להחזיקן שיתן הלוה משלו באיסור. ואין להקשות הא זה גמרא ערוכה הוא דאם אין היתרון בכדי שהדעת טועה שא"צ להחזיר לו וכמ"ש רבינו נמי בח"מ סימן רל"ב וא"כ למה פליג הרא"ש ואוסר. די"ל דהתם קאי אמכר אבל בהלואה תולין ברבית ולא במתנה כן דעת רבינו כאן אבל קשה דרבינו כתב שם ריש סעיף ב' דה"ה בהלוואה דינא הכי וצריך לומר דשאני התם דאינו מזכיר לפניו שנותן לו יתרון משא"כ כאן דאומר תקבל ממני יתר על חובך אלא שאינו מזכיר לפניו שבתורת רבית או מתנה נותנם לו וס"ל לרמב"ם דמותר דאמרינן דבמתנה נותנם לו כדאמרינן התם בהנמצא מעות יתירין בכדי שאין הדעת טועה והרא"ש ורבינו ס"ל דשאני הכא כיון דמזכיר לו יתרון: (ואפילו אם אומר למלוה כו' ר"ל וקצץ עמו מתחילה כדי ליתן לו רבית וז"ש ואמר אני מוחל לך הרבית עכ"ה):

ונותנו לו במתנה אסורה עיין בדרישה:

מחילה לפוטרו נ"ל דדוקא לפוטרו מהתשלומין מועיל אבל איסור רבית שחל עליו משעה שקיבלו מתחילה לא זז ממנו במחילתו ומה שמסיק אסור לקבלו ר"ל לענין זה אינו מועיל המחילה אע"פ שמחל לו מתחילה:

אבל בסתם מותר אע"ג דלעיל אוסר הרא"ש אפילו בסתם הכא דאיירי ברבית מאוחרת ומוקדמת שרי טפי ולעיל מיירי בשעת פרעון כמ"ש בהדיא:

והרמב"ם אסר אפי' בסתם פי' להלוה הוא איסור לשלוח לו בשביל מעותיו אפי' לא הזכיר שום דבר אפ"ה אסור כיון שדעתו הוא ששלח לו בעבור שהלוה לו וכן איתא בהדיא ברמב"ם אבל להמלוה ודאי בסתם מותר לקבל ממנו דהא אפי' אם הוסיף בשעת פרעון מותר לו לקבלו דחשיב כמתנה כדלעיל עכ"ל מ"ו וכן משמע מדברי ב"י ועד"ר. (אבל בדבר מרובה אפילו בסתם אסור ואע"ג דרגיל בהן ועי' בב"י כ' רש"ל דכל מה שידוע שבלא"ה לא היה עושה לו כלל הוי כמתנה מרובה ואסור עכ"ה):

ליזהר שלא ליהנות מהלוה כו' הוא מדברי הרא"ש בפ' הגוזל דף קמ"ג ע"ב וכתב ראבי"ה אם מחזיק לוה למלוה טובה יאמר המלוה אף אני אחזיק לך טובה ואין לחוש אגודה:

דכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה כו' אע"ג דבלא הלואה נמי היה נהנה אותו הנאה מ"מ איכא משום מראית עין:

ואסור להלוות ברבית אפילו לבניו כו' הל' משמע שהאב מלוה לבניו וממאי דסיים וכתב ובוודאי נותנו להם במתנה משמע שהאב נותן לבניו הרבית במתנה משמע שהאב הלוה וצ"ל דה"פ ובודאי נותנו להם במתנה כשבאין בניו לשלם לו הקרן ורבית אינו לוקח מהן הרבית אלא מוותרו להן או לוקחו מידן ומחזיר להן ואפ"ה אסור ועד"ר:

אחרת לאחר זמן לאפוקי אם עושה מלאכה אחרת מיד דליכא אגר נטר ליה אפילו במלאכה כבידה יותר מותר: (ואנכש עמך פירש"י אע"פ שיום אחד ארוך מחבירו עכ"ה):

שפעמים שהאחרת שעושה לו חבירו כבידה כו' פי' אפילו אם עתה בשעת תנאי אינה כבידה ואדרבה קלה מזו מ"מ כיון שלפעמים כו':

בגריד פירש"י לשון יובש שהארץ יבשה ואין גשמים יורדין:

ברביעה שהגשמים מרביעין את הארץ שימי רביעה קשין למלאכה בשדות:

ואפי' רבית דברים נמי אסור שנאמר נשך דבר ודומה לזה בח"מ סימן ס"ו ס"י דכתב שם דשביעית משמט ג"כ שבועת הדיינים ויליף לה מדכתיב וזה דבר השמיטה דאפי' דיבור דשל שבועה משמטת ע"ש:

הודיעני אם בא פלוני לכאורה משמע דדוקא באומר לו בהודיעך שבא פלוני בוא אלי ותודיעני זהו אסור מפני הטירחא אבל אם מודיע בפגעו בו משמע דמותר אבל ל' המשנה משמע דאפילו בכה"ג אסור דאיתא שם דאסור לומר לו דע כי בא איש פלוני וגירסת רבינו משמע שהיתה כגירסת הרמב"ם שלא כתב בו דע כי בא כו':

בלא דעת הלוה שאם פייסו הלוה להאחר ליתן למלוה כך בשביל שילונו אסור משום דנעשה כשלוחו ב"י וכתב שהרמב"ן ונ"י ור"ן והמ"מ כולהו ס"ל דאפי' פייסו הלוה לנותן שרי דכיון שזהו משלו הוא נותן ואין הלוה משלם לו מה לי פייסו ומה לי לא פייסו ופסק שהלכה כדבריהם ולא כדברי הטור עכ"ל ומכאן מוכח דדוקא שלא יחזיר לו הלוה לנותן מה שנתן למלוה לאפוקי ממה ששמעתי אומרים בשם גדול דהתיר אפי' הבטיח הלוה ליתן לנותן עשרים זהובים כדי שישתדל שפלוני ילוה לו ק' זהובים דאין לך הערמת רבית גדולה מזו ועד"ר מ"ש בשם המרדכי:

אע"פ שאינו חייב לו פי' המלוה אינו חייב לאותו פלוני (ואפי' אם אמר המלוה שיתן הלוה דינר לצדקה אסור כדאיתא במרדכי הביאו ב"י עכ"ה):

וכן מותר לאדם כו' קאי אמ"ש לעיל מיניה לפיכך יכול אדם לומר כו':

גדול ואינו סומך כו' עי' בב"י שמסופק אם ר"ל תרווייהו יחד גדול ואינו סומך או נאמר כל שאינו סומך דינו כגדול והניחו בצ"ע ע"ש ומדברי רבינו נראה דלא בעינן תרווייהו יחד אלא כל דאינו סומך דין גדול יש לו וכל דסומך דין קטן יש לו דאל"כ כמו שמתחיל ברישא בתרתי גדול או אינו סומך הו"ל לסיים בסיפא גם כן בתרתי ולומר אבל אם הוא קטן או סומך וק"ל:

ות"ח מותרין להלוות זה לזה פי' צריך שיהו שניהן ת"ח לוה ומלוה כ"כ בספר התרומות והכי דייק לישנא דגמ' דקאמר ת"ח מותרין להלוות זה את זה. ובהג"א כתב ז"ל ושאין ת"ח אסור אפי' התנה מתחילה לתת לו דרך מתנה וכתב ב"י שאינו מבין דברי הג"ה זו ע"ש ודבריו שם תמוהין גם בד"מ תמה עליו ועד"ר:

ודוקא בדבר מועט כו' לשון הגמרא ס"פ א"נ א"ל שמואל לאבוה בר איהי הלוני מאה פלפלין בק"ך פלפלין ואריך פירש"י אריך טוב (ור"ל ושפיר דמי דמתנה בעלמא הוא עכ"ה) ועד"ר:

כגון שהוקדש לבדק הבית בגמרא דהזהב דף נ"ז ע"ב מוכח דהיינו דוקא שלוה אבנים של בנין דבונין בשל חול ואחר כך מקדישין דאילו שאר דברים שכבר הוקדשו מעל הגזבר כשהלוה אותן נעשו חולין והוה להו דין מעות הדיוט וכ"כ בהגהת מרדכי אבל אבנים כשמקדישין אותן לכתחילה מתנין דכשיהיו בבנין יהיו קודש וא"כ לא שייך מעילה כל זמן שאינן בבנין אבל מ"מ כיון שסופן ליקדש כקדוש דמי שהרי מי שהקדישן הקדישן מדעתן ומרצונו ואם בא לחזור וליטול אותן אינו רשאי רק שאמרו חכמים שלא יהיו קודש עד שיהיו בבנין כדי שלא ימעלו בם כל המתעסקין בבנין ולהכי לענין רבית הוי מעות של הקדש ודו"ק וב"י הביא דבר זה בקיצור אף על פי ששם בגמרא תירצו עוד תירוץ אחר הרי כתב רש"י שם דאותו תירוץ לא מיירי בדרך הלוואה ועד"ר: