אפילו אם המוכר עשיר פירוש שמוכר לו דבר שעתיד להתייקר כשיעור שקנה זה ממנו נמצא דלגבי עושר אין ריוח בזה הקנין דאי לא קנהו זה היה משהה אותו בידו עד שעת היוקר ואפ"ה אסור והטעם דאזלינן בתר לוקח ואי הוה ליה זוזי הוי שקיל כהשתא בזול והשתא דלית ליה זוזי שקיל כיוקרא דלקמיה גמרא:

או כל דבר שיש לו שער ידוע עיין בב"י שכתב שרבינו זו ואצ"ל זו קתני ולעד"נ שרבינו ס"ל דהסברא איפכא שהשומתו ידוע הוא ידוע לכל ובשעת המכירה הוא ידוע וניכר משא"כ בדבר שאין שומתו ידוע וניכר לכל אלא שיצא לו שער בעיר ואינו נודע היתרון עד שיצא אל השוק ויודע אפ"ה אסור. והשתא א"ש דהרא"ש שינה לשון התוס' דהתוס' כתבו בפרה וטלית דשרי משום דאין שומתו ידוע והרא"ש כתב משום דלא יצא לו שער ללמדינו הא אם יצא שער אף שאין שומתו ידוע אסור ורבינו נקט תחילה לשון התוס' שומתו ידוע ואח"כ לשון הרא"ש דיצא השער ולא זו אף זו קתני ואחר כך בטלית במאי דסיים פתח ומש"ה התחיל באין לו שער ידוע וק"ל:

אבל אם מכרן בי"ב (אפילו אינו שוה אלא י' ולא כמ"ש הרמב"ם עיין בב"י עכ"ה) ע"מ שיפרענו לאחר זמן נראה דהיינו דוקא בדבר שאין שומתו ידוע דאל"כ אפי' בלא תנאי מתחילה נמי אסור וכמ"ש בריש הסימן אלא אדסמיך ליה קאי דקאמר דבדבר שלא יצא לו שער מותר ובלבד שלא יאמר לו בפירוש כו' ע"ז מסיק וכתב בד"א דבפירש אסור כשמתנה מתחילה ואפי' בכה"ג אינו מותר אלא בשכבר מכרן בי"ב אבל כשעדיין לא נגמר המקח אסור לומר לו אני מוכרו לך בי"ב ותשלם לי בחצי שנה ואם תרצה לפרעני מיד אקח ממך י' וכ"כ המרדכי והביאו מור"ם בהגהות ש"ע:

ובלבד שיהא אחריות של השטר כו' דאל"כ לא הוי מכר אלא הלוואה ורבית גמור הוא:

או שטרפו ב"ח מוקדם ר"ל שהמוכר שיעבד לב"ח מוקדם מטלטלי אגב מקרקעי ובשטרות לית בהו משום תקנת השוק וכמ"ש רבינו בח"מ סימן ס':

כגון שמשכיר לו בית ששוה כו' דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף הלכך כי שקיל מיניה סלע בחדש דהוו י"ב סלעים לשנה אין זה שכר המתנת מעות שהרי לא נתחייב לו לשלם שכירות עד סוף החודש רק אם מעכשיו נותן לו אוזיל גביה כמוכר ש"ח לחבירו גמרא ופירש"י:

במעות שאינן טבועות דוקא אינן טבועות דהו"ל כפירות וכיון דיש לו מותר דהו"ל כאומר הלויני עד שיבא בני אבל אם הם טבועות רבית קצוצה הוא אפילו ביש לו דעד שיבא בני אגר נטר הוא רמב"ן לאפוקי ממה שפירשו התוס' והאשר"י שאפילו אם הם טבועות שרי הואיל שהן מין אחר דדמי למקח וממכר ולאפוקי מפירוש רש"י שמשמע דבריו שאפי' אם של שניהם טבועות שרי אפילו דרך הלואה הואיל שיש לו ועיין בגמרא בפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ו ע"א) וברש"י ובתוס' שם ובאשר"י דף קל"ח ע"ג ובב"י:

כל דמי הדינר ז"ל רמ"א ול"נ מדברי התוס' והאשר"י דא"צ שיהיו כל דמי הדינר בידו אלא אפי' מעט מהם כמו בהלוואת סאה בסאה דלעיל סימן קס"ג וכן הוא במקצת ספרי הטור והוא הנכון לדעתי עכ"ל ועיין בדרישה:

דאורחיה בהכי ז"ל ב"י כלומר דשולחני כיון דאורחיה בהכי חשיב כאילו דינר שלו שוה כ"כ פרוטות אבל באינש אחריני אסור:

עד דא"ל בפירוש דרך מקח וממכר כלומר שלא יאמר תן לי בדינר מעות אלא מכור לי בדינר מעות עכ"ל ועד"ר:

אבל מעות במעות אפילו כו' כ"כ התוס' והרא"ש בפרק הזהב כמ"ש לעיל מיניה ועד"ר:

וכשם שאסור למכור כו' אריש הסימן קאי שכתב שם שאסור למכור שוה י' בי"ב כו' ושניהן בגמרא וכ"כ ב"י ע"ש:

אם ישנן ברשות המוכר כו' ז"ל ב"י וכפי סדר לשון רבינו (דהתחיל באסור למכור) חלוקות האיסור (דהיינו באם אין לו ברשותו כלל דכתב רבינו אחר זה) הו"ל למינקט ברישא אלא דסדרא דגמרא נקט שהזכיר חלוקת ההיתר ברישא עכ"ל ב"י ולי נראה להגיה אם במקום שאם ואח"כ ואם ישנן במקום אם וא"ש דמתחילה כתב דכך אסור ליקח בזול בשביל הקדמת המעות ומפרש דהיינו אם קוצב דבר ששוה י"ב כו' והיינו דוקא באין לו וכמפורש לפני זה במכירת דינר במעות ואח"כ כתב רבינו פירוש דאם יש לו דהיינו אפי' אינו מוכן אלא צריך להמתין לו עד שיבא בנו כאן או במקום אחר רק שיהא מונח ברשותו מוכן ומסיים אבל אינו מוכן ברשותו כלל הוא דוקא אסור. אלא דלפ"ז ק"ק דהסיפא הוא מיותר במה שחזר וכתב אם אין לו מאותו דבר כלל כו' דברישא דכתב בה האיסור הו"ל לכללינהו ולכתוב אם אין ברשותו כלל:

אם ישנן ברשות המוכר וטעם שהקילו באית ליה כתב הריב"ש משום דכיון דמעות קונות מן התורה ואם חוזר בו מקבל מי שפרע הרי זה לענין רבית כאילו קנאם קנין גמור מעתה כיון דאין איסור במכירת פירות אלא מדרבנן עכ"ל:

אלא שאינו מצוי לו כו' ולא תימא ה"ה אם קונה הרבה חתיכות בגד ויש לו חתיכה אחת שמותר וכל כיוצא בזה כדלעיל גבי סאה בסאה בסימן קס"ג כי לא התירו אלא כשמלוה סכום מידות והו"ל כל סאה כאילו נאכלת ונחלטת אותה הסאה שאצלה תחתיה אבל בכאן אין דומה לנדון זה ואינו מותר רק על מה שבידו וכן תמצא בסימן קע"ה מ"ו ועד"ר:

וי"א שמותר אפי' במפרש כו' וכתב ב"י וז"ל נ"ל דטעמייהו דכיון דאע"ג דאזלי ד' בזוזי שרי למיתן ה' בזוזא הו"ל כמפרש אם מעכשיו כו': (אפילו אם יש לו ממנו בהקפה דכיון דמחוסר גוביינא כמאן דליתנהו דמי עכ"ה):

אף על פי שעתה שווי בני זרת בזוז כו' וכתבו הגהות מרדכי ודוקא שנותן לו הנהו דילועין שהיו בשעת פיסוק אבל אם נותן לו אחרות אסור:

דלא חשבינן ליה כמו בידו ומפרש בגמרא טעמא דאסור בגיזה וחלב טפי מבדילועין דדילועין הנוסף על הקטנות ונעשות גדולות מכח הקטנות באו דהא אי שקלת להאי בוצינא זוטרא לא אתי אחריתי בדוכתא ואם כן כיון שהקטנות היו בשעת המכר מדידיה משבח ואזיל אבל גיזה וחלב הגדלים אח"כ אינו גדל מכח מה שהיה בבהמה בשעת מכר דהא כי שקלת להאי כולה לגמרי אתי אחרינא הלכך לאו בידו חשיב:

ובכרם כה"ג אסור והיינו טעמא דגבי עיזי אין רגילות לזלזל בשביל המתנת יום או יומים (לכך מותר שמקבל עליו הפסד גם כן דכך יכול להפסיד כמו להשתכר עכ"ה) אבל פרדסא שרגיל לקנות בעוד שהוא בוסר ומשום הקדמת מעות עד זמן הבציר אוזיל לגביה טובא והוי אגר נטר (ואע"ג דהתם נמי אית ביה תיוהא לפעמים כגון ברד או קרח או גשמים ומפסיד הכל לא חיישינן להכי דלא שכיח הוא עכ"ה) וגם לא דמי לדילועין דדילועין פרי גמור הוא וראוי ללקיטה בשעת מתן מעות אלא שאחר כך גדלים יותר אבל כאן עדיין בוסר הוא בשעת מתן מעות ולא ראוי ללקיטה תוס' ור"י. וא"ת בהאי חילוק הו"ל ליישב ג"כ קושיא ראשונה דלא דמי לגיזה ששם גיזה עלה בשעת מתן מעות משא"כ בכרם דמתחילה הוה בוסר וי"ל דגיזה וחלב כיון דאם נוטל אלו הבאים אחריו ליתנהו כלל בעולם גריעי טפי מבוסר וק"ל:

וכן כורתי הזמורות כו' שאין דרכן למוכרן עד שיגדלו משא"כ בדילועין שראוין ללקיטה בקטנותן ומכרן אותן:

ולהניחו ביד המוכר עד שיגדיל דנפיש פסידייהו כן הוא בגמרא ופירשו רבי' שדרכן למות או להכחיש ואז יהיה הפסידא להלוקח והיינו נפיש פסידייהו ור"ח פי' שמוכר וולדות עדרו שיולדו לו בשנה זו ומשום שרגילות להפיל ע"ש וב"י הביאו (ועי' בב"י שכתב ופי' רבי' הוא ע"ד פר"ח ור"ל שהוא כעין פר"ח שקאי על מכירת עגלים ולאפוקי מפירש"י דקאי על מכירת פירות הפרדס אבל ודאי דחילוק גדול בין פר"ח לפי' הטור עכ"ה):

יסייעו השומרים לדוש ולהבר ל' המקרא בירמיה לזרות ולהבר ובזה מותר דלא נגמר שכירתן עד איתו זמן ושכירות אינו משתלמת אלא לבסוף ואף אם יתנו אז יותר טפי משכר דישה והברה אוזילו הוא דקמוזלי גבייהו:

בניסן אע"ג דבגמרא איתא ומבחרי ליה בטבת כתב ב"י דגרסת ספריו של רבי' היה ניסן במקום טבת או שסובר שבירור היין הוא עד ניסן:

מת שהמוכר מקבל עליו האחריות פי' כל האחריות בין אחריות דחימוץ ובין אחרות דיוקרא וזולא דלא גרע מפיסוק פירות דלקמן סי' קע"ה דיכול לפסוק אפי' ע"מ שיהיה אחריות דיוקרא וזולא על המוכר ואחריות דחימוץ נמי לא חשיב רבית דאדם אחמרא יהיב דמי ואחלא לא יהיב ומעיקרא קילקולו בתוכו היה אלא שאינו ניכר ודוקא עד ניסן איכא למימר הכי דאינו ניכר עד השתא אבל מכאן ואילך איכא למימר אע"ג דמעיקרא יין הוה אח"כ החמיץ אבל אם הלוקח מקבל עליו אחריות דיוקרא וזולא אפי' אם האחריות דחימוץ על המוכר לאחר ניסן נמי מותר:

וכן מותר להקדים מעות על חבית ידוע כו' כצ"ל ור"ל הואיל דנותן על חבית ידוע גרע טפי ואפי' קודם ניסן צריך הלוקח לקבל עליו אחריות דיוקרא וזולא (וכיון דקביל עליה זולא קרוב לזה ולזה ר"ל קרוב הלוקח לשכר ולהפסד לפיכך שרי עכ"ה) ועיין בדרישה:

אסור אפי' אם מושכו לרשותו עיין בדרישה:

חבית של יין ששוה עתה דינר כו' ר"ל חבית ששוה עכשיו אם מכרה לו בשנים כמו שיהיה שוה לאחר זמן (וכן משמע הלשון שכתב ואם לא מצא למכרה כו' היה לו להחזירה לבעלים ור"ל היה לו להניח ביד הבעלים עד שעת היוקר עכ"ה) והלוקח לוקח ממנו ביוקר כדי לסחור באותן מעות דמי היין עד זמן הקיץ שקבעו יחד ואין כאן איסור רבית הואיל שהמוכר מקבל עליו אחריות שאם תארע תקלה יהא ההפסד שלו עד שימכרנה ושאם לא ימצא למכרה שירויח בה יחזירנה לו א"כ אין כאן רבית כלל. ודין השני מיירי שקוצב עליו דמי חבית זה שימכרוהו בב' והוא אינו שוה אלא א' והמותר על ב' יהיה לו בשכרו שזהו בכל ענין מותר אפי' אם האחריות על המקבל דאין כאן דמי הלואה כלל בידו שהרי מיד שימכור היין יחזור המעות ליד הנותן (משא"כ בבבא ראשונה שמחזיק המקבל בהמעות עד הקיץ ומרויח בו ושם הלואה עלה לכך בעינן שהמוכר יקבל אחריות עליו) ועד שמוכר הו"ל שלוחו ומתנה אדם עם שלוחו או עם ש"ח או שכיר להיות עליו דין שואל ודו"ק ועד"ר:

כדי שתמתין לי המעות כו' פי' אתעסק במעות עד זמן פלוני כך פירש"י שם:

אפילו אם אמר אפרענה לך מיד כשתמכר כו' אע"ג שעכשיו אינו עושה בעבור המתנת המעות שהרי צריך לפרעו לו מיד אפ"ה אסור כמו שמסיק. וא"ל א"כ למה זה עושה וי"ל דעושה כדי להתראות בהן כדי למגלי ליה תרעא (פי' כדי שיקיפו לו) כדאיתא התם בגמ' א"נ כדי שיראו בני אדם שאינו מרויח ויוסיפו על דמיו כה"ג איתא בגמרא בע"א כדי שיוזלו גביה מ"ו:

שפוטרין ללוקח המכס בשבילו פי' בחזרתן דאל"כ מאי רווחא אית להו וכ"כ בהגהות אשר"י וב"י בשם התוס' אנקטי להו שוקא (פי' שהיו מכריזין שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם עכ"ה) גם י"ל שהיה להן סחורה של עצמן ופוטרין להן מכס אף משלהן ואפי' בהליכתו מותר:

ע"מ ליתן להן לזמן פלוני כו' דאל"כ אין כאן הלואה אלא שליחות שבעלי בתים שולחין את חמוריהן שיקנו להם תבואה ואם החמרים רוצין לטרוח בעד הבעלי בתים מי ימחה בידם כיון דליכא הלואה לכך כתב ליתן להן לזמן פלוני דאיכא הלואה לזמן:

ופירש"י אפילו אחריות ההבאה כו' המ"מ כתב טעם לפירש"י כיון שאילו הוזלו פירות בינתיים במקום היוקר יותר ממה שלוקחים במקום הזול יקבלום הבע"ב סך שלקחום שם בע"כ הרי הם כשלוחים שלהם:

ודוקא בתבואה מותר לחמרים לעשות כן דניחא להו דמגלי להו תרעא ופירש"י דתבואה מידי דשכיח הוא ואזלי ואתו כל שעתא אמרינן דאפי' לא היה זה ממתין להם שום זמן נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים לקבל עליהם אחריות הדרך על כך שע"י מעות של זה הם ניכרים סוחרים ומכירין אותן הבעלי בתים ונותנין להם בהקפה ע"י זה ומשתכרין א"נ דמוזלי גבייהו ופירש"י כששומעין שזה אינו משתכר מוזלו גבייהו יותר כדי שירויח ולא ימשוך ידיו מלהרגיל אצלם. אבל שאר פרקמטיא ליכא גילוי תרעא ולא מוזלו גבייהו דמי שמוכר לו עכשיו אינו מוכר לו למחר ופרקמטיא שלקח היום אינו לוקח למחר עכ"ל ועד"ר:

אם יש לו שם פירות מותר פירש"י דמהשתא אוקמינהו ברשותיה ואע"ג דלא משיך סאה בסאה לאו רבית קצוצה הוא אלא אבק רבית וכי יש לו לא גזור:

ואם לאו אסור דבשכר המתנתו נתן לו זה במקום היוקר: