או סחורה אחרת אלא מפני שרוב המקבלין היו נוהגין כן בצאן לכך נקרא צאן ברזל רש"י:

שהחצי שלוקח ממנו פי' המקבל:

הוא מלוה שהרי הוא באחריותו כשאר מלוה:

כמה היה רוצה ליקח כו' (אבל אינו משלם מכל העסק אלא מחציה שהוא פקדון רש"ל עכ"ה) ז"ל ב"י נראה שפי' רבינו כן דברי הרא"ש בפי' פועל בטל שכתב בדף קמ"ד ע"א ול"נ שאין לפרש כן דברי הרא"ש ודברי התוס' שבדף ס"ח ודברי סמ"ג שבמ"ע סימן פ"ב שהרי כולם הקשו לפירש"י מדקאמר בגמרא אבל סיפא דנפיש טירחא אימא לא סגי כפועל בטל והשתא הלא לפי מה שהיא כבדה נוטל יותר ואמאי ס"ד דלא תיסגי כפועל בטל ואם כדברי רבינו גם לפירושם קשה דהא פשיטא שאע"פ שאדם זה בטל לגמרי אינו נשכר למלאכה כבדה כ"כ בזול כמו למלאכה קלה לכנ"ל לפרש דבריהם דאומדין כמה רוצה ליטול פועל אחר כדי לבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותנין לו מלאכה קלה בין שנותנין לו מלאכה כבידה שיעורו שוה ע"ש שהאריך. פי' לדבריו שהעסק שהוא מקבל להתעסק אע"פ שהוא כבד א"צ ליתן לו לפי אותה מלאכה אלא כשיעור שאדם רוצה ליקח ולבטל ממלאכתו ראשונה שפסק בה כבר שאין משערין כלל לפי אותה מלאכה שהוא מקבל אלא לפי אותה מלאכה שהיה מתעסק בה כבר שהשתא בטל ממנה וק"ל אבל מ"ו בהג"ה לגמרא ונדפס בחכמת שלמה בפרק א"נ דף ס"ח כתב דדברי הטור נכונים וכן פי' הר"ן ועד"ר:

וה"מ ר"ל שצריך ליתן לו שכר טרחו:

ואפילו בדינר א' רשאי (ואפי' בפחות מדינר נ"ל רש"ל עכ"ה) ובזה בין יש לו עסק אחר או אין לו שווין וסגי בשיש לו קצת ריוח טפי מבעל המעות רק שאם מתבטל ממלאכתו צריך לפסוק עמו בדבר ידוע טפי אפי' בדינר סגי שיתן לו בין יהיה ריוח או לא יהיה ואם אינו מתבטל שיקח דינר מהריוח תחלה אם יהיה ריוח כ"כ ב"י בשם רבי' ירוחם והוא ממה שאמרו בגמרא מותר שליש בשכרך ואפשר דלא ס"ל לרבינו כן שהרי לא הזכיר האי שליש בשכרך וס"ל כמ"ש ב"י בשם הרמב"ם דאם פסק מתחילה עמו אפי' לא פסק עמו שיתן לו דינר בודאי אלא אם יהיה ריוח יתן לו מה שפסק אפי' אם מתבטל ממלאכתו:

ואינו פוסק ר"ל ואינו רוצה ליתן לו כפועל בטל בכל יום שיקח המקבל כו': (ונמצא שתות כל העסק כו' ר"ל שהעסק הוא סך ת"ר זהו' והוא מקבל עליו הפסד מר' זהובים ונוטל ריוח מש' זהו' נמצא שנוטל ריוח מק' זהו' ואינו מקבל עליו הפסד וזהו שתות כל העסק עכ"ה):

או שלוקח שני חלקי הריוח ז"ל ב"י מדברי רבינו משמע שסבר כהרמב"ם שיד המתעסק על העליונה שביה תליא ליתן לו או שליש ריוח או ב' תלתי הפסד ותמהני שזה כנגד דעת הרא"ש בהמקבל דף ק"ד כו' ע"ש ועיין בדרישה וע"ל בסי' (זה סעיף ל"ז עכ"ה) דמשמע דאם כתבין דיהיב ליה פלגא באגר ובהפסד מיד בפעם הראשון כשיהיה ריוח הברורה ביד הנותן לאמר אני אקבל חצי הריוח ומכאן והלאה אם יהיה הפסד אקבל על ב' חלקים בהפסד וכן איפכא: (או כיוצא בזה עי' פירושו בסמוך בס"ט ובדרישה ס"ה עכ"ה):

וה"מ שצריך ליתן שכר טרחו ארישא דמילתא קאי וה"ק ה"מ שצריך ליתן שכרו כפועל בטל אם לא פסק עמו וה"ה תרי תלתי באגר כו' אם אינו ירצה ליתן לו כפועל בטל כדפרישית היינו בחנוני וכיוצא בו כו' אבל באם פסק עמו על העסק בדבר ידוע דין החנוני ודין מאן דאית ליה עיסקא אחרינא שוה דכל שריוח המתעסק יתר על הפסדו שרי ומ"ש לפני זה או כיוצא בזה שנותן לו דינר כו' מיירי דאית ליה עיסקא אחרינא ואע"ג שלא פסק עמו מתחילת העסק סגי בהכי כמ"ש אחר זה ז"ל אבל מאן דאית ליה עיסקא אחרינא כו' לא בעי אגרא כולי האי ר"ל אלא סגי בדינר כמ"ש. ומ"ש בתחילה אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל העסק כו' מיירי בין אית ליה עיסקא אחרינא או לית ליה עיסקא אחרינא ומ"ש ותקנת חכמים הוא כו" שיקח המקבל חצי הריוח כו' מיירי דלית ליה עיסקא אחרינא כן משמע כל זה מדברי ב"י אבל אין פירושו עולה יפה מכח כמה קושיות ועיין בדרישה ולכן נראה דמ"ש או כיוצא בזה שנותן לו דינר כו' ר"ל דנותן לו דינר מכיסו עכ"פ הן יהיה ריוח או לא יהיה דלפעמים ניחא ליה בזה הריוח הידוע מתרי תילתי באגר אם שיהיו על הספק ומ"ש לעיל באם רוצה לפסוק על כל העסק בדבר ידוע אפי' בדינר אחד רשאי ר"ל היינו אם יהיה ריוח יטול דינר ואם לא יהיה לא יטול כלום ומ"ש וה"מ שצריך כו' קאי לתלת דינים הנ"ל דהיינו באם לא פסק דצריך ליתן לו או כפועל בטל או תרי תלתי באגר או דבר ברור וידוע היינו דוקא בחנוני אבל אם יש לו עסק אחר לא בעי אגרא כולי האי אלא אפי' בדינר אחד ואינו ברור סגי ואפי' לא פסק ומ"ש לעיל אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל כו' מיירי דלית ליה עיסקא אחרינא ומ"ש וה"מ שצריך ליתן שכר טרחו בחנוני כו' הלשון אינו מיושב יפה דמשמע דוקא בחנוני צריך ליתן שכר טרחו אבל אי אית ליה עיסקא אחרינא א"צ ליתן שכר טרחו והא צריך ליתן לו ג"כ אם יהיה ריוח ונראה דה"ק וה"מ שצריך ליתן שכר טרחו ר"ל שצריך שיהיה לו עכ"פ שכר בשביל טורח שלו ועד"ר שהארכתי הרבה בזה וכתבתי עוד פירושים אחרים על דברי רבינו:

שיש לו בהמות לעצמו ז"ל ב"י מדברי רבינו משמע שהעסק שהוא מקבל צריך להיות ממין הראשון וכ"כ הסמ"ג וכן הוא משמעות הגמרא אבל מדברי הרי"ף והרא"ש משמע אפי' עסק אחר ע"ש:

כשומר חנם לפי שאינו נושא שכר על שמירת הממון אלא על שמתעסק בו והראב"ד סבר מ"מ בההוא הנאה דמשכח זוזי למעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן כשוכר שחייב משום הכי:

האונסים על המקבל ומיירי בנתן לו ג"כ שכרו כפועל בטל או אינך תקנות הנ"ל ודו"ק ומוכח כן מדברי ר"י שמסיק בשמו שאסור אא"כ יהיה כל אחריות על שניהן ואז ודאי צריך ליתן לו ג"כ שכר טרחתו:

רק שיהא אחריות הזול על הנותן ר"ל גם על הנותן דשניהן יהיו שוים בו וק"ל:

האונסים גם על הנותן כלומר כל האחריות אפי' דאונסין וזול על שניהם בשוה בשכר והפסד ולא שיהא הנותן קרוב לשכר ורחוק להפסד כמו לדברי ריב"ן ב"י:

אבל אם קצץ בדבר ידוע עד"מ שאמר אתן לך ב' זהובים מסך מה עד זמן פלוני:

אפי' אם כל האחריות על הנותן אסור כו' וא"ל הא כתב רבינו לעיל בסימן קס"ח מלוה אדם לחבירו מנה על תנאי כו' עד שיהא ב' מנים כו' די"ל דשאני התם דא"ל שכל הריוח יהיה שלו עד שיעלה לב' מנים ולא חשיב דבר קצבה דהוי כאומר לחבירו הא לך מעות הללו ועסוק בהן לצרכי אבל הכא דלא אמר שכל הריוח יהיה שלו עד שיעלה לב' זהובים אלא אמר סתם שיתן לו ממעותיו ב' זהובים ריוח אע"פ שהנותן מקבל עליו כל האחריות ואם לא יהיה ריוח לא יתן לו כלום מ"מ הואיל שעשה קצבה מיחזי כמלוה ברבית וזהו שכתב משום דמיחזי כמלוה ברבית ואתי לאחלופי ברבית גמורה ר"ל מן הדין הוא מותר כההיא דלעיל סימן קס"ח אבל מ"מ הואיל שקצץ אסור משום מראית עין. והכלל דבסימן קס"ח מתחלה קודם שיעלה לב' מנים אין כאן לא הלואה ולא עסק אלא עבדו הוא ששכרו לעסוק לו ונותן לו שכירתו גם כל האחריות על הנותן והו"ל כמו ששולח עבדו לעסוק בסחורתו ולאחר שנעשה הקרן ב' מנים נעשה כולו מלוה בידו ונוטל ממנו המתעסק כל הריוח משא"כ כאן דמתחלת העיסקא אמר הנותן להמקבל הרי לך סחורתי ועסוק בה לטובתך והריוח יהיה שלך אלא שתתן לי ממנו איזה דבר קצוץ אף ע"פ שמקבל עליו האחריות מ"מ זהו מחליף באומר לחבירו הרי אני מלוה אותך לטובתך ע"מ שתתן לי דבר מה קצוץ. ומיירי כאן אפי' אינו מבקש הדבר קצוץ אם לא שיהיה להמקבל ריוח דאל"כ קשה מדכתב ר' ישעיה אפי' כל האחריות על הנותן ל' אפי' משמע דאיירי בין אם אחריות על הנותן בין אינו על הנותן א"כ קשה למה כתב דמיחזי כרבית כו' הא רבית גמור הוא אם אינו מקבל ואיפכא הל"ל אפי' אם מקבל הנותן עליו אחריות אפ"ה אסור משום דמיחזי כו'. מיהו הל' דקצץ אינו משמע הכי גם במהרי"ק שורש קי"ט הנ"ל מוכח דמקציצה ממש אף שלא יהיה בו ריוח דוקא מיירי ומ"ש דמיחזי כרבית צ"ל דהיינו משום דקיבל עליו כל האחריות:

כפי המנהג בענין שלא יהא בו כו' כתב ב"י ז"ל אין לפרש דה"ק שאם המנהג בענין שיש הפסד למקבל אין עושין ע"פ אותו המנהג כיון שיש בו רבית. דא"כ לא היה תולה הדבר במנהג כמו שתלו אותו בברייתא אלא ה"ק שאם המנהג שהמקבל מביא הפירות על כתיפו אין ספק שיביאם ולא יתן לו שכר כתף שמאחר שהמנהג כך אין כאן הפסד למקבל אבל אם המנהג שיתן הנותן שכר הכתף אם נאמר למקבל שיביא הפירות על כתיפו או שיפרע שכר הכתף הרי יש הפסד למקבל משאר מקבלין ועד"ר:

דאפי' היתה העיסקא כו' הל' קצת דחוק דאיך מביא רבינו ראיה מדין שעדיין לא הודיענו שהדין כן ואף שהוא פשוט בגמרא אין דרך רבינו בכך ומה טוב היתה גירסת ואפי' אלא שלא רמה ידינו להגיה כן. שוב מצאתי בהדיא בטור של קלף כתוב ואפי' בוי"ו וק"ל: דאפילו היתה העיסקא בבית המקבל כו' ר"ל הנותן כשלקח הסחורה בשוק הביאה והפקידה ביד המקבל ואח"כ התנו זה עם זה שיקחה בתורת עיסקא מעלה אותה כשער בשוק כו' ר"ל שמין אותה כאילו היתה בשוק ואז היה צריך ליתן שכר לכתף ע"ד משל ב' דינרים להוליכה לבית המקבל גם עתה יתן הנותן ב' דינרים למקבל שישא ויתן בהם ויהיה גם שכרם לאמצע וכשבאין לחלוק יטול הניתן דמי הסחורה והב' דינרים בראש והשאר יחלוקו וזה שכתב וזה נוטל המקבל תחילה ר"ל נוטל לישא וליתן עמהן והשכר יהיה לאמצע וזהו דוקא אם המנהג שהנותן נותן שכר הכתף אבל אם המנהג שהמקבל בעצמו נושא בכתפו או שהוא נותן שכר הכתף אז פשיטא שאין הנותן צריך ליתן לו כלום כל זה משמע מדברי ב"י וע"ש ועד"ר. ומ"ש דאפי' היתה העיסקא בבית המקבל כו' ר"ל דאפי' אם הסחורה כבר בבית המקבל וא"צ להוציא כלום לשכר הכתף להוליד הסחורה לבית המקבל אפ"ה צריך הנותן ליתן להמקבל מה שהיה צריך ליתן לשכר כתף אינו היה בשוק או בבית הנותן מכ"ש אם צריך להוציא שכר כתף להוציא ולהכניס שזה יתן הנותן ולא המקבל. מיהו קשה ממ"נ אם נמכרת הסחורה שם בבית המקבל נמצא דלא יהיה להמקבל שום הוצאה ולא טירחא א"כ למה תקנו חז"ל שיתן הנותן ליד המקבל שכר כתף הלא אין כאן צד רבית בפרט מאחר שכבר נתן הנותן שכירות לכתף שנשאן לבית המקבל ואם אחר זה ימכר העיסקא בשוק מכ"ש לא יתן ליד המקבל כלום אלא לכתף שישאנה לשוק לכן נ"ל דמיירי שהעיסקא הלזה היה תחילה של זה המקבל וזה הנותן סלקו בדמים והניחו ביד זה המקבל לחצי ריוח ומיירי נמי שהעיסקא נמכרת בבית המקבל וא"צ להוליכן לשוק ובזה קאמר שצריך הנותן ליתן ליד המקבל שכר כתף שהיה צריך ליתן להביאם מהשוק או מבית הנותן לבית המקבל במקום שנמכר שם. והשתא א"ש שתקנו שצריך ליתן לו זה בראש משום שהמקבל טרח בכל נפשו עד שאסף והביא הסחורה לביתו. והשתא א"ש נמי מ"ש וזה נוטל המקבל תחילה שלוקח זה לכיסו ומחשב שכירות זה על הסחורה כגון שמתחילה הוציא בקרן הסחורה י' זהובים ועכשיו הוציא על שכר כתף חצי זהב נחשוב קרן הסחורה בעד י' זהובים וחצי ויטול הנותן אחר זמן קרנו בראש. ומה"נ אמר שהיה העיסקא בבית המקבל. דר"ל שמכירת העיסקא היה בבית המקבל וא"צ להוליכה על השוק. ומש"ר אחר זה וכ"ש אם יש להמקבל סחורה כו' שם אשמעינן ענין אחר דאם נתיקרה בידו דאצ"ל דלא ליתנם להחברותא בהקרן שלו וק"ל:

ורוצה ליתנה בדמי העסק כו' ר"ל שהנותן נתן לו מעות לקנות בהן סחורה להתעסק בה והמקבל רוצה ליקח סחורה שלו לצורך השותפות בעד המעות שנתן לו הנותן (ומקבל עליו באותו סחורה לסחור לזמן ידוע והריוח לאמצע עכ"ה):

הנותן לחבירו בהמה בעיסקא כו' עד ובוולדות מקום שנהגו כו' בפ' א"נ דף ס"ט ע"א מייתי שם גמרא שני ברייתות בראשונה תני השם בהמה לחבירו באתונות חייב לטפל בה י"ח חודש כו' וכמ"ש ל' בדרישה וברייתא שנייה תני ז"ל תניא אידך השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בולדות בדקה ל' יום כו' ומשמעות ברייתא קמייתא היא דמיירי בנותן מין אתונות או בהמה דקה לגדלן באופן שישביחו הן בעצמן כאשר נעשין גדולים וגם נשבחו בשומנן וע"ז קאמר דאין שום א' יכול לחזור תוך הזמן מפני שטיפולן בהוצאה והכנסה ומזונתן אינן שוה בשני השנים. ורבינו עירבבם וכתב הנותן לחבירו בהמה בעיסקא שיחלוקו בגיזה ובולדות באתונות חייב לטפל כו' ובולדות כו' משום דס"ל דבכלל נותן בהמה לעיסקא הן תרווייהו דנותן לו כשהן קטנים ואצל המקבל יגדלו ויעשו גיזה וגם יולידו אצלו וק"ל:

כל אחד מעכב על חבירו פי' מלחלוק בולדות ובגיזה שהוא הריוח כמ"ש רש"י בפ' א"נ דף ס"ט ע"א והרמב"ם בפ"ח מהל' שלוחין והטעם לפי שהמקבל יכול לומר אילו הייתי יודע שתחזור כך אחר שנה ראשונה לא הייתי מתרצה בחצי השבח בשנה הראשונה שטיפולה מרובה שצריך להוציא ולהכניס הבהמה ורווחא מועט משא"כ בשנה שניה שהוא בהיפך שכבר נתגדלה ומשתמנת בכל יום ששבחה ורווחה מרובה וטיפולה מועט שיכולה לצאת ולכנוס מעצמה רק שבשנה שניה צריכה יותר למזונותיה מבשנה ראשונה לכך יכול הנותן לעכב ולומר לא נתרציתי מתחלה ליתן לך חצי השבח אלא משום שהוצאות פרנסותיה מרובה בשנה ב' לכך יכול כל אחד לעכב מלחלוק הריוח שוה בשוה משא"כ בשאר פועל ששכירות חצי יום ראשון הוא כמו חצי יום השני לכך יכול פועל לחזור אפי' בחצי יום וליטול שכרו וכמ"ש בס"ס זה:

ובוולדות מקום שנהגו לחלקם כו' ר"ל אם רוצה לטפל בבהמה עצמה שקיבל כ"ד חדשים אלא שרוצה לחלוק בולדות מיד שנולדו (דאז חצי השבח הוא שלו מחמת שבח האם שהוא חלקו ובמחצה השני שהוא של חבירו יטול החצי שבח דנעשה עיסקא בפני עצמה וכדרך שנוטל בפרה חצי שבח עכ"ה) ואינו רוצה לטרוח בחלק הנותן בחנם:

בדקה ל' יום ובגסה נ' יום פירש"י כדרך שפרט לך הכתוב בטיפול הבכור שחייב ישראל לטפל בו בדקה ל' ובגסה חמשים ואח"כ נותנו לכהן ויליף לה בבכורות מקראי:

ומשם ואילך ר"ל שחלק והודיעהו כדבסמוך או ששם אותו בפני ג' והתנה בפניהם וכמ"ש בסמוך כן פי' ב"י דברי רבינו והוא דוחק דא"כ עיקר חסר מן הספר והו"ל לרבינו לכתוב דין זה תחלה ולכתוב בסגנון זה ובמקום שאין מנהג יגדלם המקבל בדקה ל' יום כו' ומשם ואילך אם אינו רוצה להטפל בחלק חבירו בחנם יחלק ויודיעוהו לחבירו ואחר שיודיעוהו יטול ג"כ מחלק חבירו חצי השבח. וע"ק דאם מיירי שחלק עמו נמצא שאין לו חלק בבהמת. חבירו כ"א כעיסקא דעלמא דבהמות שמוסר לרועה שיש לו בהמות וקשה א"כ למה לא צריך ליתן לו קצת שכירות וכמ"ש בסמוך ואין לומר דמיירי שלא חלק אלא שהתנה בפניהם שלא יטרח בחנם דא"כ גם בסמוך הו"ל למכתב דאם בא לחלק סגי שחולק בפני ג' למה כתב שצריך שיודיעהו. וע"ק אי מיירי ברישא שהודיעהו למה לן האי דינא שיטול ג"כ מחצה בשל חבירו הן עצמן יעשו השואה ביניהן על מחצה או שליש כטוב בעיניהן ונצטרך לומר דמיירי שהודיעהו והוא לא אשגח ביה וכל זה דוחק ובאמת קושיא זו האחרונה קשיא ג"כ לפירש"י ע"ש. לכן היה נלע"ד דרבינו בשיטת התוס' הולכים כי תלמידי רשב"א ונ"י כתבו בשם התוס' והביאו ב"י דס"ל דמיד בכלות ל' יום לדקה ונ' לגסה נוטל בשבח ג' חלקים אפי' בלא שום הודעה להנותן ולא לג' ובלא שום תנאי דכיון דמתחילה בתורת עסק ירד בה דהיינו למחצית שכר אדעתא דהכי מטפל בהריוח שיהא נוטל בה לעולם בענין זה ולא דמי להניח בנים גדולים וקטנים דעכשיו באים גדולים לירד בחלקם של קטנים והיינו דקתני בברייתא סתמא מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה של חבירו ולא מצריך לאתנויי עלה עכ"ל תלמידי הרשב"א והאריכו עוד ביאור על לשון הגמרא ובסמוך אכתוב לשונם. ונלע"ד דגם רבינו ס"ל כדעת התוס' ומש"ה סתם וכתב ברישא ז"ל ומשם ואילך נוטל חצי השבח כו' ור"ל אפילו סתם ובלא חלוקה איירי והשתא א"ש שאי"צ ליתן לו חבירו שום שכר על חצי חלק שנעשה בידו פקדון מפני שיש לו קרן בכל בהמה עצמו וכמ"ש בסמוך בפרישה ומ"ש אחר כך ז"ל ואם בא לחלק כו' עד ועדיין הן שותפין כבתחילה ליקח כל אחד שהמחצה נראה דר"ל כבתחילה קודם שחלקו שאז היה נוטל ג' חלקים מן הסתם כמ"ש גם עתה לא יטול יותר וקמ"ל דל"ת כיון שחלקו צריך ליתן לו חבירו ג"כ שכר על חצי הפקדון או תרי תלתי באגר ופלגא בהפסד כיון שאין לו חלק בבהמת חבירו עצמו קמ"ל דלא דכיון דלא הודיעהו בטלה החלוקה נמצא שיש לו חלק בכל בהמה. וכן צריכין לומר לשיטת התוס' הנ"ל פי' בסוגיא דגמרא והנה אעתיק ל' הברייתא והגמרא שם דף ס"ט ע"א ל' הברייתא מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו ושם בגמרא גרסינן רב מנשיא בר גדא שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי א"ל מאן פלג לך ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדילו עכ"ל הגמרא ומסיק תלמידי הרשב"א הנ"ל וכתבו דאביי תרי טעמי קא"ל לרב מנשיא חדא לבטל החלוקה והיינו מאן פלג לך ואידך לפוטרו לגמרי והיינו מקום שנהגו לגדל הוא והכי משמע בירושלמי כו' עד וכן נראה עיקר עכ"ל. הרי לפנינו דלשיטת התוספות ותלמידי הרשב"א הנ"ל לא פטרו אביי לגמרי כ"א מטעם כיון שאותו מקום נהגו לגדל הוא משמע ומוכח הא במקום שלא נהגו לגדל יתר על זמן ל' בדקה ונ' לגסה אע"פ שהחלוקה בטלה מ"מ צריך ליתן לו חצי חלקו ודו"ק. וכיון דתלמידי רשב"א כתבו שזה הפי' עיקר ושכן הוא איתא בירושלמי מסתבר למימר שכן הוא דעת רבינו בפרט מאחר שהתוס' פירשו כן וידוע שרבינו על הרוב ומסתם אחר פי' התוס' נגרר. ואף א"ת שרבינו במ"ש בסיפא שאם חלק ולא הודיעהו אינו נוטל אלא החצי ר"ל כפשוטו מ"מ י"ל דשאני הכא דכיון דחלק גילה דעתו דלא רצה להיות שומר שלו בלא חלוקה וכיון שהחלוקה בטלה אין לו גם כן שכר בחלק חבירו משא"כ בשלא חלק ועסק בסתם יותר על זמן דודאי רבינו ס"ל כתוס' ותלמידי רשב"א הנ"ל וק"ל:

נוטל חצי השבח פי' דהיינו שבח חלק ולדות שלו והחצי מחלק השני שאותה החצי נעשה עיסקא בפני עצמה:

ואין צריך ליתן לו כו' מחלק השני דהיינו מחלק רביעי של חבירו:

כיון שצריך לטרוח כו' בשביל חלקו וז"ל רש"י ואף על גב דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למטרח בה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואיני מלוה וכי טרח משום דידיה קטרח ולא מחזי כרבית עכ"ל ור"ל שלא דמי לעיסקא אחרת שאמרינן לעיל שצריך ליתן לו שכר טרחו דהתם אין למקבל בגוף הממון כלום רק שהחצי הוא מלוה עליו ולכן מחזי שטרח בחלק הפקדון בשביל המלוה אכל הכא חצי הולדות הם שלו לגמרי ואינו מלוה אצלו ולכך הואיל שהוא צריך לטרוח בכל ולד וולד בשביל חלקו לא מחזי כרבית. ובזה נתיישב נמי דלא תקשה מאי שנא מרועה שיש לו בהמות אחרות לעצמו ולוקח בהמות לעיסקא שא"צ ג"כ לטרוח יותר בשביל העיסקא שכתב רבינו לעיל שאינו נותן לו שכר כולי האי. משמע אבל מ"מ צריך ליתן לו קצת שכר וכאן אינן נותן לו כלל. דשאני הכא שיש לו קרן החצי בכל בהמה עצמו משא"כ ברועה שבהמות שלו לחוד והעיסקא לחוד:

ואם בא לחלוק פי' הולדות ולבסוף ל' בדקה ולבסוף נ' לגסה:

צריך להודיע לחבירו כו' כתב ב"י וה"ה אם שם אותו בפני ג' דמהני (ורבינו חדא מינייהו נקט עכ"ה) כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מהל' שלוחין (ועיין מ"ש בסמוך):

ליקח כל אחד החצי פי' ואינו נוטל משל חבירו כלום ונראה מדברי ב"י דטעמא משום דכיון דהו"ל לעשות השומא בב"ד או להודיעהו ולא עשה לפיכך השומא בטילה לגמרי ומחל הוא על השבח והוי כהא דתנן בב"ב אם אמרו גדולים ראו מה שהניח לנו אבא כו' השביחו לעצמן הא לאו הכי הוי לאמצע ושכ"כ הרמב"ם בפ' הנזכר:

שאין לילך אחר מנהגן כ"כ הרא"ש בפ' א"נ דף קמ"ד ע"ב וזה תלוי בגירסת הברייתא:

לא יצרף הקרן עם הריוח פירוש לא ישום כך וכך יהיה ריוח בחצי שלו וזוקף מחצית הריוח עם הקרן וכותבין בשטר פלוני חייב לפלוני כך וכך פירש"י בפרק א"נ דף ס"ח ע"א ועיין בדרישה. וכתב רבי' ירוחם שאם כתב בפי' בשטר (פי' דוקא בשטר דאז אף אם ימות יראה לעינים שהתנו משא"כ כשהתנה כן ע"פ וכמנהג אמימר וק"ל) דאי א"ל דלא הוי בהו רווחא מאמין אותו מותר:

וכן לא יכתוב עליו ש"ח כו' פי' אפי' מהקרן לבדו משום דכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא הו"ל כולו מלוה ואם היה נפסד הכל היה יכול לגבות זה כל הקרן הכתוב בשטר ב"י:

דנין אותו להתיר כלומר הואיל שגברא רבא הוא פירשו דפלגא נמי אהפסד קאי וי"ו דוהפסד הוא במקום או וה"ק יטול פלגא באגר וממילא משמע דדרי מארי עיסקא תרי תלתי בהפסד או פלגא בהפסד אם ירצה וממילא משמע דשקיל בריוח תרי תילתי ב"י. והא דלא קאמר דדיינין לגברא רבא לזכות ואמרינן דודאי נתן לו שכר טרחו ואזי יהיה העסק פלגא בשכר ופלגא בהפסד דאם כן הו"ל למכתב בשטרא ומדלא כתב ודאי דסמך אתיקון חכמים וכמ"ש בריש הסימן:

יקבל החצי כפי תנאו פי' הנותן: (ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום א"ל יתן לו שכר טרחו כמ"ש לעיל ותקנת חכמים הוא למי שנותן לחבירו סתם ואינו פוסק כו' שאני הכא שכתב בשטר גרע טפי דמחזי כרבית עכ"ה):

אני אטול החצי מיד ר"ל מריוח שיש עתה אטול החצי מיד ואחר כך אם יארע שיפסיד אקבל בהפסד ב' חלקים או איפכא:

ואין בזה חילוק כו' ר"ל בחילוק האחרון וע"ל סימן קס"ח: (המושיב חבירו בחנות לא יהיה לוקח ומוכר כו' דוקא חנוני אסור ליקח ולמכור אפי' במעות שלו כמ"ש בר"ס זה דאם היה אומן לא יעסוק באומנותו אבל הנותן לחבירו עיסקא יכול ליקח ולמכור במעות שלו וכמ"ש רבינו בס"ס זה עכ"ה):

אינו יכול להוציאם לצורכו כו' דהנותן יכול לומר לו דמתוך שתשתכר בשלך תטרח ותתעסק בה יפה רש"י בהמקבל דף ק"ז ע"ב:

ול" נדדבר פשוט הוא זה פירוש ל"נ שבדין זה מיירי הגמרא דפשוט הוא ולא הוי צריך לאשמועינן ועיין בב"י מ"ש ע"ו:

נוטלו בעל הממון כו' דלכך נקרא עיסקא דלא יעשה מטלטלין אצל בניו אם מת גמרא (כו' ולא אמרינן כמו שמטלטלין אין ב"ח גובה מהן כך לא יטול הנותן את העסק הזה עכ"ה) ואפי' קודם כלות זמן העיסקא ח"מ ועד"ר: (ונוטלין מאותו חלק ב"ח והאשה ר"ל דהם נוטלין לפי תקנת הגאונים דמטלטלין דיתמי משועבדים לב"ח כמ"ש בח"מ סי' ק"ז עכ"ה):

נתן המתעסק מתנה מהמטלטלין כו' דקדק רבינו וכתב ונתן המתעסק דלא הוה לקבל ממנו במתנה כיון שאינו שלו אבל אם מכר המתעסק אין בעל הממון מוציא מידם דהא כל עיסקא ניתן למכר וברשות קנהו ממנו. ומ"ש אחר זה אפי' שינה ומכרם לאחרים חייב לשלם פירוש הנותן הראשון ואם אין לו חייב לשלם המקבל ממנו במתנה ולא זה שקנהו ממנו או קיבל ממנו במתנה דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו מידו שלא ידע שמשל עסק הוא וק"ל:

אלא יסלקו כל שטר לפי תנאם פירוש ונמצא המקבל הוא מרויח שהרי בהפסד אין לו אלא שליש או יש לו בריוח ב' חלקים ואצ"ל שבכל עסק היה להן תנאי מיוחד כגון בזה תרי תילתי באגר ובזה תילתא בהפסד והשתא א"ש מה שמסיק וכתב דאם כתבם בשטר אחד כו' ולא חילק מיניה וביה בין היה שני מיני תנאים להיה להן תנאים שוים וק"ל:

שאם תפסיד אני אפרענו לבעל המעות כו' דא"ל מזלא דבי תרי עדיף:

רק הריוח אין שומעין לו דרווחא לקרנא משתעבד גמרא ופירש"י דיכול אחד לומר לחבירו שמא בסחורה שנעשה עוד נפסיד וצריך שיהא הריוח קיים להשתכר בו עוד כדי למלאות הקרן:

כדין פועל שחוזר בו כו' כמבואר בח"מ סימן של"ג:

לא יקח בשלו חיטין פירוש בחצי מעות שקיבל שהוא מלוה ובחצי האידך שהוא פקדון בידו מחבירו יקנה לו שעורים ב"י והוא מוכרח מדסיים כדי שיהיו שוות בקבלה ועוד דאם כן הו"ל לרבינו לסמוך האי דינא לדין שכתב אח"כ דרשאי לקנות לו גם כן מאותו המין ועוד מדכתב או כולן חיטין לשון כולן משמע דקאי אדמי שקבל בעיסקא ועיין באשר"י דף קמ"ד ע"א:

שוות בקבלה פירוש בקבלת ריוח והפסד ב"י ור"ל שלא ישתכר בשלו יותר מבשל חבירו ודוקא אם המעות של הנותן אמרינן הכי:

אפילו בעלי חיים בכל מילי בכלל פירות אפי' בעלי חיים חוץ מכסות וכלים אשר"י:

רשאי לקנות גם לעצמו ר"ל ממעות אחרים שאינם משל שותפות לאפוקי ברישא מ"ש בשל חבירו שעורין ר"ל הכל מעות העיסקא שבידו דחצי הריוח הוא שלו והחצי של חבירו:

מאותו מין וכ"ש ממין אחר ולא חיישינן שיטרח יותר בשלו מבשל שותפות ול"ד לחנות דלעיל דאסור ליקח אפי' מין אחר משום ששכרו על מנת שישב בחנות ויתעסק כל היום בשלו ואם כן אם יקח לצרכו יבטל אותה שעה מעסקי הנותן אבל כאן לא קיבל אלא ליקח פירות בסך זה שנתן לו א"כ אם לקח לעצמו ממעותיו מאי איכפת לנותן הואיל שעוסק בסך שנותן לו:

ובלבד שלא ימכרם ביחד דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כמו של שותפות ונמצא חבירו נפסד בכך ב"י: