כתב הרמב"ם זהו שעושה מעשה עד שישום פי' משתומם:

ויש שממשמשין בחול כו' כאילו כתב יש בלא וי"ו ור"ל קוסם הוא העושה מעשה והיאך הוא המעשה יש עושין מעשה בחול או באבנים עד שתפנה מחשבתם ויש מי שגוהר כו'. ומ"ש ויש שמסתכל במראה ומדמה ואומר ר"ל מכח ראייתו במראה ומדמה שם דמיונות וצורות בראייתו במראה מתוך כך משתומם ואומר דברים העתידים. וכן מ"ש אח"כ ויש מי שאוחז במקל כו' עד שתפנה מחשבתו ומדבר ר"ל מדבר דברים העתידים להיות וק"ל. בספרי מנין שאין שואלין בגורלות שנאמר תמים תהיה: (ויש שגוהר לארץ כו' לשון ויגהר על פניו וגומר עכ"ה):

ויש מי שאוחז מקל בידו הוא מ"ש הנביא עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו רמב"ם:

עד שתפנה מחשבתו ומדבר ואחד הקוסם כו' וסמ"ק מפרש בע"א עיין בב"י שהביאו: (אלא שהקוסם לוקה כו' ולא הוי לאו שבכללות עיין בס"ה גבי מעונן עד כאן הגה"ה):

אין בו אלא איסור ואינו לוקה עיין בדרישה ואין להקשות למה לרבינו לתת הטעם משום שאינו עושה כלום הא בלאו הכי דין הוא דלא לילקי דעונן גופיה הוא לאו שבכללות דכתיב לא ימצא בך מעביר וגומר מעונן ומנחש וגומר וכן קשה על הרמב"ם למה ס"ל דלוקה על אוחז העינים משום מעונן כבר תירץ ב"י שכיון דהדרינהו קרא דכתיב לא תנחשו ולא תעוננו לימד שכל אחד מהם לאו בפני עצמו (הוברי שמים פסוק הוא בישעיה ופי' חוזי כוכבים עכ"ה):

וכן אלו ששומעין צפצוף העופות כתב בנ"י דוקא כגון הנך דלעיל פתי נפל מפי כו' שאין בו דבר חכמה אלא דברי שטות אבל מי שמכיר בצפצוף העופות אין ניחוש שדבר חכמה יש למכירין ושרי והאריך ע"ש וב"י הביאו. או אלו שמנחשים בכוכבים כו' משמע מב"י דהרמב"ם ורבינו שוים בפי' עוננים דאפי' חוזי כוכבים בדרך חכמה בכלל ניחוש הוא וי"ל הא חשיב הרמב"ם אצטגנינות בכלל מעונן וא"כ איך שייך שרבינו ס"ל כוותיה (ולק"מ שבאצטגנינות קאמר לעיל דרואה ע"י דבעת הזאת הוא טוב לצאת או לעשות בו דבר לא שהאצטגנינות וכוכב גורם הטיבה או רעה אלא שרואה בו ע"י מה לעשות ובניחוש אמר שהכוכב עצמו גורם וק"ל) וע"ק הא סתמא דתלמודא הוא בספ"ד מיתות ת"ר לא תנחשו אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים כו' וצ"ל דיש חילוק בין אצטגנינות לחוזי כוכבים דאצטגנינות הוא המחשב עתים ושעות והוא ע"פ המזלות והוא בכלל מעונן וחוזי כוכבים ממש הוא בכלל ניחוש וכן משמע מכל דברי ב"י וכן משמע מכסף משנה פי"א מהלכות ע"ז וכתב שם דל' מעונן משמע כן לשון עונה:

וכן אלו שאומרים אל תתחיל בי כו' פירוש כל אחד ענין בפני עצמו הוא אל תתחיל בי או שאומר ?שחרית הוא כו' וכן הוא לשון הגמרא בהדיא פ"ד מיתות דף ס"ו אל תתחיל בי ופירש"י שהוא חושב לו סימן רע שהוא תחילה להפסד. ולפ"ז מ"ש רבינו שהיה תחלת עסקו כו' אשתרית קאי:

ואם לא יארע לא אעשנו כאליעזר עבד כו' לענין איסור והיתר קאמר ר"ל כל ניחוש שסומך עליו כמו שסמך אליעזר עבד אברהם ניחוש הוא ב"י ומה שלא חשיב ניחוש גבי אליעזר משום דשאני ניחוש דמסתבר דהא קאמר אותה הוכחת לבן אדוני ר"ל כיון שהיא גומלת חסד להשקות אחרים ראויה לבן ולבית אדוני שגומלין בו חסד וק"ל וכדפירש"י בפרשת חיי שרה. ועיון בכסף משנה פי"א:

כי הצלחתי בכל דרכי וכן משנשאתי אשה פלונית כו' פירוש ושמח בדבר אבל לא יניח בעבור סימן זה כשלא הצליח שלא יעסוק באותו עיסקא שאין לעשות מעשה ולא ימנע מלעשות בעבור זה ורש"י התיר בענין זה עיין בב"י:

וכן שאומר לתינוק כו' משמע שמפרש האי תינוק שאמרו בגמרא ר"ל שאמרו לתינוק פסוק לי פסוקך כו' ורש"י פירש משנולד לי התינוק הצלחתי בסחורה זו והא דלא פירשו רבינו גם כן כך אפשר דרבותא קמ"ל דאפי' לאומר לתינוק פסוק לי כו' אינו מותר אלא לסימנא בעלמא אבל למנוע על ידי מעשה או דבר אחר אסור לאפוקי מהסמ"ג או אפשר דלא ס"ל לרבינו לפרש כפירש"י דא"כ הו"ל למיתני תינוק אחר אשה ושם בגמרא תנא בית תינוק ואשה דהא הבן נולד מהאשה אלא ודאי פירושו פסוק לי פסוקיך וקאי אפי' אתינוק דעלמא והא דכתב רבינו בית אשה ותינוק דכתב תינוק בתר אשה ואפי' הכי לא פירש תינוק דומיא דאשה משום דרבינו מפרש בית ואשה זה בתר זה בחד סגנון מש"ה כתבן תחילה ג"כ זא"ז. והיותר נראה דמש"ה לא פירש תינוק להיות סימן ג"כ להצלחתו משום דבניו הנולדים לו הוא מחמת טבע תולדות האדם משא"כ בית ואשה דיכול לומר מחמת שלקחתי אשה זאת ולא אחרת או בניתי בית במקום ובצורה זו ולא באחרת בזה הצלחתי ומשה"נ כתוב בגמרא תינוק קודם אשה כדי ללמדינו שלא מתינוק שלו הנולד לו מאשתו מיירי אלא מתינוק דעלמא והיינו באמרו לו פסוק לי פסוקיך וק"ל:

וכתב הרמב"ם כל אלו וכיוצא בהן מותר הואיל ולא כיון מעשיו כו' מדבריו משמע שלא לעשות מעשה ע"פ התינוק אבל הסמ"ג כתב מצינו כמה גדולים שאמרו לינוקא פסוק לי פסוקך ועושין מעשה ע"פ הפסוק וחושבין זה כעין נבואה ע"כ כלומר זה לא היה מין ניחוש אלא מין נבואה ומש"ה שרי ועיין בב"י שמתרץ לדברי הרמב"ם דלא קשיא עליו מידי:

ואפילו נחשים ועקרבים יתושים פרעושים ז"ל הגמרא פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס"ה ע"א) ת"ר חובר חבר א' חובר גדול וא' חובר קטן ואפי' נחשים ועקרבים ופירש"י לגרותן זה בזה או למקום מדבר שלא ימצאו בישוב ויזיקו:

שאינם בל' עם כו' ר"ל דברים שאי אפשר להבינם על שום אופן:

ומעלה על דעתו בסכלותו שהאומר כך על הנחש שאינו מזיק פי' אף שאח"כ יפגע באדם אין כח בנחש לישוך ולהזיק מכח חברתו או שאינו עושה שום פעולה וחברות בנחש רק באדם עושה חברות וסגולה שלא יזיק לו שום ארס של נחש ע"ז כתב הרמב"ם שהוא סכלות ושטות. אבל גם הרמב"ם מודה דיש כח בחברות לאספן יחד וגם להציל הנרדף מהנחש לסלקן מעליו וזהו רישא וסיפא דרבינו אבל הרמב"ם לא כתב בפי"א מהל' ע"ז בפי' חבר כ"א מ"ש רבינו כאן בשמו אבל ודאי ס"ל גם כן דברי רבינו שהן מדברי הגמרא ודוחק לומר שהיה לו פי' אחר בדברי הגמרא ודוק שבזה עולה הכל יפה. והא דכתב רבינו לעיל חובר חבר זה שע"י לחש מקבץ כו' היינו כשאין רודפין אחריו וכן משמע מגמרא ז"ל אמר אביי האי מאן דצמיד זיבורא ועקרבא אע"ג דקא מכוון דלא ליזקו אסור וכגון שאין רצין אחריו שאין כאן משום פיקוח נפש דפשוט הוא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש:

ואוחז בידו כשמדבר מפתח ביתו אפשר דמש"ה כתב כן ללמדינו דמש"ה לוקה משום דעשה מעשה באחיזת המפתח בידו:

אפילו בשבת פי' אע"פ שאסור להרבות בשיחה כמ"ש בטור א"ח סימן ש"ז ס"י (והטעם דמותר מפני פיקוח נפש דנשיכת נחש מסוכן עכ"ה):

וכן הקורא על התינוק דוקא בתינוק שנפגע כבר אבל להגין כל דבר מותר ב"י ע"ש מ"ש עוד והוא דוחק והיותר נ"ל דלא אסרו אלא כשקורא עליה פסוק ולא מכוין אלא לרפואה בלא טעם אלא להיותו כלחש וכעין רפואת הטבע אבל כשקורא מזמורים כק"ש של לילה שעוסק במצותו של מקום וגם במזמורים שמדברים איך שמציל הש"י להבוטחים בו וכוונתו של הקורא הוא שע"י זה יצילו הש"י בשכר המצוה ובשכר הבטחון שהוא בטוח בהש"י שמציל ומרפא ליריאיו והמקוים לישועתו מצילהו הש"י ג"כ מותר ומצוה לעשות כן וכן משמע ל' הרמב"ם שכ"כ כמדומה אק"ש דלילה ע"ש:

ור"י פי' כו' פי' מחולקים הן בפי' סוגיא דגמרא ב"י ע"ש:

ומזכיר ש"ש ורוקק עיין ברש"י שפי' דוקא כשרוקק קודם ההזכרה ומסתימת ל' רבינו משמע שרוקק אחר ההזכרת ש"ש. וכיוצא בזה מצינו מ"ש בירושלמי וכתבו רבינו בא"ח בס"ס צ"ב דהרוקק לא יתפלל עד שישהה ד' אמות והמתפלל לא ירוק עד שישהה ד' אמות עכ"ל:

ומיהו איסורא איכא בלוחש פסוק על המכה לאו דוקא על המכה אלא ה"ה על כל חולי אסור ב"י ולעד"נ דמש"ה קאמר בלוחש על המכה כדי לאשמועינן דדוקא בשכבר בא עליו מכה אסור לאפוקי להגין שלא יבא עליו מכה או חולי שרי:

ואם יש בו סכנת נפשות הכל מותר אמרינן בס"פ במה בהמה כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי ודבר זה נתבאר יפה בטור א"ח בסימן ש"א איזה רפואה יש בה משום דרכי האמורי איזהו אין בה ע"ש על ענין לחש וקמעים ובסימן ש"ו נתבאר דלחש שלוחשין על האור ומודדין אותו מותר אפי' בשבת ב"י:

המניח עצם חיה ששמה ידוע בתוך פיו פי' החיה נקרא ידוע וכ"כ בסמ"ג ומה"נ מקרי העוסק בה ידעוני ע"ש שעוסק בעצם של הידוע ועיין בטור א"ח סימן רי"ו במש"ר שם חיה הידועה היא:

זה שמרעיב עצמו ולן בבה"ק עיין בב"י מה שתירץ דל"ת מההוא חסיד שלן בבית הקברות כדאיתא בברכות דשם לא היה מרעיב עצמו וגם לא הלך שם כדי לשמוע אלא במקרה הלך שם כו' ע"ש ול"נ דדוקא קאמרי ללון שם כדי שישרה עליו רוח הטומאה הוא דאסור משא"כ ההוא חסיד דלא היתה כוונתו לשרות עליו רוח הטומאה אלא לשמוע הרוחות דנשמות מה מדברים זע"ז וע"ז מביאו שם בגמרא לאפוקי ממ"ד המתים לא יודעים מאומה:

מכשף כולל כל אלו ע"ש בב"י מ"ש ע"ז וז"ל ולא ידענא מאי קאמרי דאי אאוב וידעוני קאי חייבי מיתות נינהו מצד עצמו ומה לנו שיהיה מכשף ואי אדורש אל המתים וקוסם קסמים ומעונן ומנחש וחובר חבר דחייבי מלקיות נינהו קאי מאי נ"מ אי הוה בכלל מכשף דהא אפי' היה בכלל לא לקי בשביל מכשף דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד עכ"ל:

כמו אוחז עינים אבל לא אוחז עינים ממש שהרי כבר כתב שהוא לאו שבתורה ולהרמב"ם לוקה כמ"ש ב"י לעיל ואפשר דאוחז עינים ממש הוא והא דאמר בגמרא דפטור אבל אסור היינו פטור מלאו דמכשף ונ"מ לענין התראה דאם התרו בו משום מכשף אינו לוקה כ"כ בכסף משנה פי"א וכתב עוד ורבי יהושע מבני בניו של רבינו תירץ דאחיזת עינים דמעשה תמהון לחוד ואחיזת עינים דמכשף לחוד וזה לא ישיגנו אלא היודע בדברים ההם ע"כ ולפי תירוץ הראשון שחילק בין התראה מ"ש רבינו ואם אינו עושה מעשה כמו כו' לטעמיה כתבו אבל לפי' הרמב"ם הכי הול"ל ואם עושה מעשה כמו אוחז כו' וק"ל. ועיין מ"ש לעיל בדרישה בריש הסימן ועיין מ"ש ב"י בשם רבי' ירוחם ומ"ש ד"מ עליו:

וע"י ספר היצירה פי' בשמות הקדושים:

ואין אסור אלא ע"י עדים אע"פ שלא כתב מפני מה אסור מסתמא משום שהוא בכלל מעשה כשפים כמ"ש הרמ"ה ב"י:

והיה נוטה להתיר גם בזה אע"ג שאין מתברר כן מדבריו אפשר שהוא ז"ל שמע ממנו ע"פ כן: