מקום השריטה כחול כצ"ל והוא מלשון צבע:

אא"כ סייעו בדבר כדין הקפת הראש שיתבאר בסימן שאחר זה:

ואין בו משום כתובת קעקע דמכתו מוכיח עליו:

גדידה וקרחה על המת גם הוא מחוקי העובדי כוכבים דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם פי' ב"י דדייק מדקאמר בנים אתם לה' דאתי לאפוקי הם שכיון שלאו בנים לה' המה מש"ה מקרחין ומגדדין ועיין בריש סי' קפ"א מ"ש על הרמב"ם וצ"ל דשאני הכא משום שס"ל זה בא מפורש בקרא דמטעם חק העכו"ם אסרו ועיין מ"ש שם:

וגדידה ושריטה א' הוא שלא תאמר אחד ביד ואחד בכלי (ר"ל שלא אתי לענין זה לבד אלא אנו לומדים מהם ג"כ שחייב בשני לאוין אבל מדשני לכתוב פעם א' שריטה ופעם אחד גדידה ש"מ דאחד מיירי ביד ואחד בכלי ומדקדק רש"י כן מסוגית הגמרא עיין בב"י שהביאו. וא"ל א"כ למה כתב רבינו לקמן המשרט ה' שריטות חייב בה' הלא חייב בי' וי"ל דר"ל שחייב ה' פעמים מה שחייב בשריטה אחת וק"ל עכ"ה) אלא שניהם חייבים על שניהם רש"י וילפינן שם מה"ט דהשורט שריטה אחת על ה' מתים חייב חמשה מיתורא דלנפש לחייב על כל נפש ונפש דאי לאורויי דדוקא למת הא כבר כתב בגדידה. וגדידה ושריטה אחד הוא:

אא"כ יעשה כן על מתו ולע"א ר"ל או לע"א ור"ל בין בפניו בין שלא בפניו ת"ה:

אלא שעל מתו חייב בין ביד בין בכלי דגדידה ושריטה כתיב בהו רש"י:

ולע"א אינו חייב אלא בכלי וכתבו התוס' דאם דרכו בכך אידי ואידי חייב אלא שורט לע"א בחק העכו"ם ואותו דרכו בכלי ולא ביד:

וכתב הרמב"ן כצ"ל וכ"כ רבינו לקמן סימן דש"מ וכן בב"י:

וכתב א"א ז"ל ודבר תימה הוא ועל תמיהתו אני תמה דדילמא לא אסרה אלא במעשה חבורה ע"י גדידה ושריטה ולא בעושה ע"י הכאה ב"י וי"ל דס"ל דאיסור גדידה ושריטה לא נאסר אלא משום הוצאת דם וגם דם הוא הנפש ואין פצוע גדולה מזו והרי ר"ע היה דמו שותת וגם משמע כאילו הוכה עד שיצא דמו דהכי משמע הל' עד שדמו שותת:

והתוספות פי' שר"ע כו' כל זה מדברי הרא"ש:

המשרט כו' פטור לאו דוקא פטור אבל אסור אלא אפי' איסורא ליכא ב"י: (ה' שריטות על מת א' ופירש"י בפרשת אמור מדכתיב לא ישרטו שרטת דמילת שרטת יתורא למדרש לחייב על כל שריטה ושריטה עכ"ה):

בכל מקום בראש פי' ל"ד מבין עינים כמשמעות הקרא לא תשימו קרחה בין עיניכם למת אלא לג"ש אתא (דנילף בג"ש מכהנים דחייב על הראש כבין העינים עכ"ה) ב"י:

בב' שערות חייב פי' איכא מ"ד דחייב מלקות ולענין איסורא כ"ע מודה דאסור אפי' בשער אחד אבל גם הרא"ש לא בא לומר דמלקינן אשנים דכיון דפלוגתא בגמרא היא לא מלקינן מספיקא ב"י ולא בא רבינו בשם הרא"ש אלא ללמדינו דהפלוגתא דבגמרא לא קאי אאיסור אלא אחיוב מלקות לכל מר כדאית ליה:

ואם קרח קרחה אחד על ה' מתים כו' פי' דדוקא שריטה יליף בגמ' מיתורא דלנפש דמלמד דעל כל נפש ונפש של מת חייב אבל הכא לית לן יתורא למילף כו': (אבל אם קרח ה' קרחות נלמד מדכתיב קרחה ל' יחיד ולא אמר קרחות כמ"ש אח"כ בין עיניכם ל' רבים אלא לחייב על כל קרחה וקרחה וכן יש לדייק בענין זה גבי ושרט לנפש ודו"ק עכ"ה):

כתב הרמב"ם הקורח בראשו של חבירו כו' גם בכתובת קעקע המ"ל כן והא דלא כתבו הרמב"ם שם נראה דכתבו בהמשרט שהוא מוקדם בתורה לכתובת קעקע ולאינך ונקט בלשונו ג"כ הקרח שהוא דומה לו איסורו על מת וכיון שכתבוהו בהמוקדם מינה נלמד לכתובת קעקע:

אחד אנשים ואחד נשים פי' אע"ג דאינן בבל תשחית ובל תקיף מ"מ ישנן בכלל קרחה ב"י ועד"ר שכתבתי דלא אשמעינן רבינו אלא לאפוקי מאיסי בן יהודה ע"ש: