אלא דוקא דם הבא מן המקור שנא' והיא גלתה את מקור דמיה לימד על הדמים שאינה אלא מן המקור ומדכתיב וטהרה ממקור דמיה הרי כתיב שני פעמים דמיה ודמיה משמע לפחות שנים הרי ד' מיני דמים והם האדום. וכקרן כרכום (פירוש כנוגה זיו כרכום כמו כי קרן עור פניו. וכמימי אדמה מבקעת בית כרם שהמים צפין על האדמה. וכמזוג ב' חלקים מים ואחד יין רש"י בנדה דף י"ט עכ"ה) וכמימי אדמה. וכמזוג. והשחור ג"כ כי שחור אדום היה אלא שלקה ב"י. והכלל שאין מן התורה אלא ד' מיני דמים כמרומז בשני דמיה הכתובים בפסוק והאי שחור מתחילה אדום היה אחד מד' מראות הטמאים אלא שנשתנה להיות שחור והו"ל חמשה למראות עינינו ובאמת אינן אלא ד' וק"ל:

עד שתרגיש ביציאתו שנא' דם יהיה זבה בבשרה עד שתרגיש בבשרה:

ויצא לבית החיצון טמאה בגמרא מסיק דבית החיצון הוא עד בין השינים ובין השינים הוא כלפנים והיינו מקום שהשמש דש:

אף ע"פ שלא יצא לחוץ דאל"כ לכתוב בבשר ולא בבשרה גמרא (ואז היא טמאה עד שתבדוק עצמה באותו מקום ואם בדקה ומצאה לחלוחית לבן אמרינן מן המקור אתיא ומותר כ"כ ת"ה והביאו ב"י בסימן קפ"ח וכתב עוד ב"י בשם ת"ה בר"ס ק"ץ דאם הרגישה ובדקה ולא מצאה כלום יש לטמאה דודאי יצא טיפת דם כחרדל ונתקנח או נמוק עכ"ה):

בין באונס בין ברצון רצון פירוש כדרכו ורצונו של מהלך הדם ואונס שבא בלא זמנו כגון שקפצה וראתה או מחמת חימוד וכיוצא בזה ב"י:

וטובלת בליל ח' דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה תהא בנדתה כל שבעה:

ביום ז' בערב וטובלת כו' בערב ר"ל בין השמשות וס"א ביום ז' קודם בין השמשות ובערב טובלת ולפ"ז בערב ר"ל בלילה: (ומיום ז' ואילך עד י"א יום ר"ל י"א יום אחר הו' עכ"ה):

שתראה בתחילת הלילה כו' פי' בין אם ראתה בליל מוצאי שבת או סוף יום אחד לעולם צריכה לשמור כל ליל ב' ולא יותר:

ותטבול מיד לאחר הנץ החמה כו' פירוש ואם תרצה לטבול בלילה שאחר יום כ' ג"כ טהורה ולא אמרו זבה טובלת ביום כ"א למעוטי שלא תטבול בלילה שלפניו קודם שעלה עמוד השחר או מיד שעלה עמוד השחר דשימור לילה לא חשיב שימור אא"כ שמרה קצת מן היום עד הנץ החמה ואח"כ אימת שתרצה יכולה לטבול:

ומ"מ אסורה לשמש כו' ותסתור כלומר שמא תראה בו ביום אחר תשמיש ונמצאת סותרת כל שלפניה וטבילתה פסולה ועד"ר:

טובלת מיד למחרתו ואינה צריכה לשמור כו' עיין בדרישה:

וביום העשירי פליגי כו' דאז יש כאן יום השימור אבל אינה יכולה להיות זבה גדולה שמשם ואילך ימי נדות:

עברו כל י"א ימים ולא ראתה כו' וה"ה אם ראתה בהן פעם אחת או שתים ונקט לא ראתה לרבותא דאע"ג דלא ראתה שום ראייה של זיבה והו"א דלא יתחילו ימי נדות עד שתראה קודם ראיה של זיבה לכל הפחות וק"ל:

ואם ראתה בהם פי' בי"א יום:

ואז יתחילו ימי הנדות כו' לאפוקי מהרמב"ם שס"ל שהם חוזרין חלילה לעולם ע"ש וב"י הביאו:

בימי נדתה ז' ימים ויהיה הכל דם טהור פי' שאינו מה' מיני דמים שמנו חכמים ור"ל לבד ראיות יום ז':

וצריכה עוד ז' ימים כי לעולם מונה ז' ימים מתחילת ראייתה ול"ד קאמר עוד ז' ימים אלא ו' ימים מ"ו ועד"ר:

החמירו לטמא כל מראה כו' עיין בב"י שכתב דברי רבינו כמעורבבין ואינן מבוארים כו' שהרי בזה שטמאו כל דם לא יצאו מחששא זו אלא במה שהצריכו לישב ז' נקיים וכ"כ הרי"ף והרא"ש בהדיא ולעד"נ להגיה וי"ו ושמא תראה במקום שמא תראה ותרי חששות חששו שמא יחליף להם דם טמא בדם טהור וזהו שכתב רבינו חשו שמא יבואו לטעות באיסור כרת כו' וגם חשו שמא יחליף להם דם טמא בדם טהור דהיינו שתראה ו' ימים ויהיה טהור וביום הז' תראה דם טמא והיא סבורה שהכל טמא והנה נגד חשש הראשון כתב שהחמירו לטמא כל מראה אדום ונגד חשש השני החמירו שתשב ז' נקיים אחר כל ראייה אפילו אם לא תראה אלא פעם אחת אע"ג דמשום חשש השני היה די בז' ימים נקיים דהיינו שבעה ימים עם יום האחרון של ראייתה מ"מ הואיל דמשום חשש הראשונה שהוצרכו לטמא כל מראה דם אדום ומכח חומרא זו אינה יודעת מתי מתחילין ימי הנדות אי מתחילת ראייתה או באמצע או בסוף וממילא ג"כ אינה יודעת אם היא עומדת בימי נדה או בימי זיבה וכשתראה ג' ימים בימי זיבה צריכה ז' נקיים ולכן תקנו שלעולם צריכה ז' נקיים ואע"ג דאם לא תראה אלא יום אחד או ב' ימים די לה בז' נקיים וכן כשמתחלת לראות אף ע"ג דראתה ז' ימים סגי לה בו' נקיים מ"מ כיון דמצינו דאם תראה ג' ימים זא"ז בימי זיבה או אפי' ראייה אחת בז' ימי נקיים שאז סותרת כל הימים שסיפרה כבר צריכה ז' נקיים מכח זה לא חלקו ותקנו שלעולם צריכה ז' נקיים. גם יש לחשוש דלפעמים כשתראה ג' ימים זא"ז ב' ימים הראשונים היה דם טהור ויום הג' היה דם טמא והחכם היודע האמת יפסוק לה לשמור יום כנגד יום וטועין לא ידעו להפסיק בין דם לדם יסברו שא"צ ז' נקיים לראיית ג' ימים כמו שלא הצריכו לאשה זאת נמצא שהוצרכו לתקן ז' נקיים על ראייה אחת. וא"ת לפ"ז קשה דאחר תיקון חשש הראשון דאמר דהחמירו לטמא כל מראה דם אדום הול"ל וכדי שלא לחשוש שמא תטבול ביום שני לנדותה הוסיפו חומרא כו' שהוא תיקון חשש השנייה י"ל דכוונת רבינו ליישב מ"ש בתיקון חשש הראשון שתקנו לטמא כל דם מאי תקנה הוא זה הלא תקנה זו תהיה קלקלה ממקום אחר באשר לא ידעו מתוך ריבוי הספיקות אם עומדת בימי נדותה או בימי זיבותה ע"ז כתב דגם זה תקנו כאשר החמירו חומרא ובזה ממילא מתוקן נמי חשש השני הנ"ל וק"ל:

שאפילו אם לא תראה אלא טיפת דם כחרדל כו' חומרא זו היא פן יבא לטעות כשנעשה זבה גדולה התחילה וספרה עד ז' נקיים וראתה בז' טיפה כחרדל הרי הדין שצריכה לישב ז' נקיים שהרי סתרה כל המנין ויש שאינן בקיאות בין תחילת הראיה לסתירת הספירה ויבא הדבר לכלל טעות עכ"ל הרמב"ן והוא בכלל מ"ש שאפי' לא תראה אלא טיפת דם כחרדל ר"ל והו"א דודאי אינה אלא ראיה אח' ולא צריכה ז' נקיים דבשלמא כשראתה דם מרובה החמירו דשמא יצא מן המקור בג' ימים זא"ז ושהה בפרוזדור שהוא כמי שיצא לחוץ וצריכה מן התורה ז' נקיים אבל לא בדם מועט כזה קמ"ל ומשום סתירה ר"ן (צ"ל דקשה לר"ן מאחר דכבר מבואר במשנה דאפי' בזמן הראשונים הוי טיפת דם כחרדל כאיסור נידה גמורה וא"כ מאי רבותא דרבי זירא דאמר החמירו בנות ישראל דאפילו על טיפת דם כחרדל יושבת ז' נקיים למה ישתנה טיפת דם כחרדל ממה שהיה והל"ל דהחמירו שאפי' על ראיה אחת יושבת ז' נקיים לכן תירץ דהו"א כו' ודו"ק עכ"ה):

טיפת דם אבל לא כשמצאה כתם ר"י: