Prisha, Yoreh De'ah
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
רוב הנשים יש להם וסתות לראות בזמן ידוע כל אחד לפי זמנה כלומר יש רואה לט"ז ימים ויש רואה לעשרים יום ויש לכ"ה ויש לל' ב"י:
וסתם וסת ר"ל של רוב הנשים:
לבו נוקפו ופורש שיסבור ודאי הרגישה דם שאם לא הרגישה לא היתה בודקת לפי שיודע שחכמים לא תקנו לבדוק ר"ח ב"י (וכ"ש שלא תבדוק אחר תשמיש דאז יותר יש לחוש לשמא יהא לבו נוקפו ופורש בפעם אחרת וכן משמע מהג"מ והביאו ב"י עכ"ה):
צריך לפרוש ממנה עונה אחת כתב הר"ן בפ"ב דשבועות דהא דצריך לפרוש ממנה עונה אחת סמוך לוסתה אע"ג דבגמרא מייתי לה מקרא אסמכתא בעלמא הוא דהא קי"ל וסתות דרבנן:
בין שקבעה וסת בג' פעמים או בפעם אחת פירוש לעולם צריכה להפריש ממנה עונה א' ול' שקבעה לא קאי אלא אמ"ש בג' פעמים אבל בפ"א לא שייך למימר קבעה וכן משמע מדכתב או בפעם אחת ואי איתא דקבעה קאי ג"כ אפעם אחת הול"ל בין בפ"א ועיין בדרישה:
וכתב הרשב"א בד"א בגדולה אבל בקטנה כו' ולא הביאה סימנים ע"ל סימן קפ"ט שחזר רבינו וכתב דין זה בשם הרשב"א בארוכה ושם מבואר דמ"ש ולא הביאה סימנים לאו אקטנה קאי דקטנה אפי' הביאה סימנים כשומא נינהו אלא אגדולה שלא הביאה סימנים קאי וכאילו אמר או לא הביאה סימנים כו' ע"ש:
כל זמן שלא קבעתו בג' פעמים לפי שהיא בחזקת שאינה ראויה לראייתה ומש"ה חשבינן לראיית מקרה עד שתוחזק בג' פעמים וכן בזקינה שנסתלק דמיה כמ"ש בסימן קפ"ט ב"י:
והכריע כדברי המקילין לפי שוסתות דרבנן וכ"ש סמוך לוסתה והו"ל ספק דרבנן ולקולא ולא חיישינן אלא ליום שהוא ודאי בימי נדותה אשר"י ר"ל שעתה חוששת למה שראתה ל' או כ"ה יום לפני זה ואז היתה ביום ודאי טמאה דאף אם היתה התחלת ראייתה קודם הנץ החמה מ"מ אותו יום עכ"פ היה בכלל ימי נדותה משא"כ קודם הנץ החמה של אותו יום ראייתה לא היה ודאי בכלל ימי נדותה וק"ל:
ולא מיתסרא אלא בלילה אבל ביום אפילו כשיעור משך הוסת מותרת כיון דלא ראתה בתחילת זמן וסת ב"י:
והראב"ד כתב שאינה אסורה אלא בלילה וביום כשיעור הנמשך בו ז"ל ב"י ולטעמיה אזיל שסובר אע"פ שהגיע תחילת הווסת ולא ראתה צריכה לפרוש כל ימי הוסת כו' ור"ל בפלוגתא שכתב אחר זה במשך וסתה ג' ימים:
וכ"כ הרמב"ן שחוששת לכל ימי משך הוסת כו' נראה דהרמב"ן סבר כהראב"ד ומוסיף עוד וס"ל שכל יום ויום וסת בפני עצמו הוא ונ"מ דצריך לפרוש ממנה כל העונה האחרון עד"מ אם משך וסתה מגיע עד חצי היום צריך לפרוש עד הלילה לאפוקי הראב"ד דלא תלה הטעם אלא שכולן חשובין כעונה אחת ולכן סבר שאינה אסורה אלא כדי משך הוסת ולא כל העונה שכלה בה וסתה. ומ"ש וכ"כ הרמב"ן אע"פ שמוסיף על דברי הראב"ד היינו לאפוקי מסברת הר"ז והרא"ש שסוברים שאינה אסורה אלא עונה הראשונה ויש נ"מ ג"כ במ"ש שכל יום הוא וסת בפני עצמו לענין עקירה דאם מתחילה ראתה ג' ימים רצופים ואח"כ בפעם שנית לא ראתה ביום הראשון מהג' ימים וראתה בהשני כשיגיע הזמן שלישית להראב"ד דהכל נחשב לעונה א' צריכה לחוש גם ליום א' משא"כ להרמב"ן המחשב כל יום לעונה בפני עצמו אינה צריכה לחוש ליום הראשון בפעם שלישית וק"ל:
והר"ז הלוי כתב כו' אלא עונה ראשונה של וסת פי' ואפי' כדי משך וסתה אינה אסורה אלא עונה ראשונה שבה מתחלת וסתה:
ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל נראה דברישא דכשרואה ראייה מרובה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ החמה ס"ל ג"כ להרא"ש דאינה אסורה אלא בלילה שהוא עונה שהתחיל בה וסתה דאי ס"ל שם כהראב"ד דאסורה ביום ג"כ כדי משך וסתה הוי סבר הכא נמי דאסורה כל ימי משך וסתה ומיהו יש לחלק ועיין בדרישה:
משהוכר עוברה כו' דבזמנים אלו אין הדמים מצויין באשה וע"ל סימן קפ"ט כמה שיעור זמן הכרת העובר:
ואפילו מת הולד דאין זה תלוי ביניקת הולד אלא מתוך צערי לידה איבריה מתפרקין ודמה מסתלק ואינה חוזר עד כ"ד חודש ל"ש מת ל"ש חי רש"י:
א"צ לפרוש סמוך לוסתה כו' א"ל מ"ש מהיתה נחבית דחוששת לכתחילה דהכא סתם נשים אין להם דם ובנחבא ספק הוא עיין בב"י (ונראה דלא מיירי שקבעה וסת ג"פ בימי עיבורה או בימי מניקתה אלא שחוששת לוסתה הראשונה לכן א"צ לפרוש. ולקמן בס"ס קפ"ט יתבאר דאם קבעה וסת דעכ"פ חוששת כדין וסת שאינו קבוע ע"ש עכ"ה:
והגיע וסתה חוששת לו ר"ל לכתחילה לכל עונת הוסת:
אפילו לא היה לה וסת קבוע עבר היום ולא בדקה כו' משמע דמ"ש עבר היום ולא בדקה כו' מיירי נמי באין לה וסת קבוע וע"ז כתב אבל כל אשה דעלמא שהגיע וסתה אסורה כו' ובסוף הסימן כתב בשם הרשב"א דאם יש לה וסת שלא קבעתו עדיין ג"פ טהורה בלא בדיקה ולכן צ"ל דמ"ש הכא עבר היום ולא בדקה כו' לא קאי אמ"ש לפני זה אפי' לא היה לה וסת קבוע וכן משמע בב"י מ"ש אבל כל אשה דעלמא כו' מיירי דוקא ביש לה וסת קבוע. אבל יש להקשות דבסוף סימן זה כתב רבינו בשם הרשב"א בלי מחלוקת דבאין לה וסת קבוע א"צ בדיקה ובסימן קפ"ו מסיק בשם הרא"ש דאשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק קודם תשמיש ולאחר תשמיש בכל פעם ופעם שתרצה לשמש. ולכאורה היה נלע"ד דהרשב"א ל"ק דטהורה בלא בדיקה אלא לענין שאין בעלה צריך לשואלה ואמרינן מסתמא שבדקה אבל היא עצמה ודאי צריכה בדיקה וכן משמע קצת ל' וכתב עוד כו' וכתב רבינו דמשמע דאדלעיל לענין שאלת בעלה קאי וק"ל. גם יש לתרץ דמ"ש בסימן קפ"ו דצריך בדיקה היינו מחששא שמא עתה ראתה או תראה כיון שאין לה וסת קבוע במ"ש בסימן זה דא"צ בדיקה ר"ל לחשש שמא ראתה כבר בשעה שהיתה רגילה לראות ובכה"ג בוסת קבוע לא יצאת מחזקת טומאה עד שבדקה עצמה או בשעת וסת ומצאה עצמה טהורה. ואע"ג דגם בוסת קבוע אף אם לא בדקה עצמה מיד אחר הוסת רק בדקה נפשה לאחר זמן מוכח בב"י שטהורה היא למפרע וא"כ כיון שצריכה לבדוק אשה שאין לה וסת משום התשמיש של עתה ממילא נודע שטהורה גם למפרע אפי' בהיה לה וסת קבוע ועברה וא"כ מ"ש בין וסת קבוע לאינה קבוע י"ל דשנא ושנא יש והוא דאף דמוכח מהב"י דאפי' ביש לה ווסת קבוע סגי לה בבדיקה דלאחר זמן היינו דוקא שלא נשתנית עניינה אבל קנחה פניה של מטה ביני ביני ולא כוונה לראות באותה פעם אם היה דם בדבר שקנחה בו או שרחצה ביני ביני פניה של מטה ודאי לא סגי לה בבדיקה של אח"כ לצאת בו מחשש אורח בזמנו בא ואסורה לבעלה מחשש נדה משא"כ בוסת שאינה קבוע א"צ בדיקה משום העבר אלא משום שמא עתה תראה דסגי בבדיקה לעולם וק"ל. אלא שצ"ע מ"ש רבינו בסימן קפ"ט ז"ל פיהקה בר"ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החודש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק דמשמע דאפי' באין לו וסת קבוע מ"מ אסורה לשמש מחמת חשש אותה עונה עד שתבדוק (באמת בתורת הבית בשער ג' לא כתב עד שתבדק ע"ש ורבינו שכתבו תפס ל' הרא"ש שכ"כ והרא"ש לטעמיה דס"ל דאסור לשמש בלי בדיקה) כתבתי שם לחלק דשאני התם דהחששא בא ע"י מעשה דפיהוק דיש לחשוש טפי. א"נ שאני התם דלא חששה אלא לשעתה כו' ע"ש. והיותר נראה דלק"מ דזה פשוט דאליבא דכ"ע אף באין לה וסת מ"מ בשעת אותה העונה אסורה לשמש וצריכה בדיקה לכתחילה בעת העונה אלא שבאם לא בדקה בעת העונה לענין דיעבד כתבו רשב"א ורבינו דביש לה וסת צריכה לבדוק אחר העונה מיד או בעת התשמיש משא"כ באין לה וסת והכי דייק ל' הרשב"א שכ"כ שם בסוף שער ג' ז"ל מי שיש לה וסת קבוע והגיע עת וסתה ולא בדקה כו' עד יש לה וסת שאינה קבוע אע"פ שלא בדקה כיון שלא הרגישה טהורה בלא בדיקה עכ"ל הרי שאין ביניהן אלא לענין אם לא בדקה בדיעבד אבל לכתחילה מיהא בשעת אותה עונה צריכה גם היא לבדוק. גם רבינו כתב בריש סימן קפ"ט ז"ל ושלא קבעתו בג"פ אם הגיע זמן הוסת ולא בדקה ולא ראתה כיון שעברה עונתה מותרת עכ"ל דוק בל' שכתב אם לא בדקה ולא ראתה דמשמע דצריכה בדיקה בשעת אותה זמן וסתה. וע"ז כתב נמי בסימן קפ"ט גבי פיהקה ואסורה לשמש עד שתבדוק ר"ל באותו זמן שמפהקת אסורה עד שתבדק. ואינו ר"ל שאם בדקה באותו העת ולא ראתה שהיתה מותרת לשמש דזה ודאי לא דשמא תראה עוד כל זמן שמפהקת ואי לאחר שפסקה מלפהק הא כתבתי דמותרת לשמש בלי בדיקה אלא ר"ל אסורה לשמש כל זמן שמפהק עד שתבדק בכל עת באותו שעה וק"ל. ועיין מ"ש והוכחתי שהב"י ס"ל האי שינוייא שהרי לפני זה אמ"ש רבינו ז"ל ואם בא וסת הגוף לזמן ידוע כו' עד אינה חוששת כתב ב"י דדוקא בדין וסת קבוע דהיינו לבודקה אחר שעבר העונה אינה חוששת אבל בדין וסת שאינה קבועה חוששת דהיינו אם לא בדקה ולא ראתה טהורה וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך שכתב פיהקה בר"ח וראתה וחזרה ופיהקה בתוך ימי החודש חוששת לאותו הפיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק שכל וסת כו' עכ"ל. הרי בהדיא לפנינו שאף שרבינו כתב שם שאסורה לשמש עד שתבדוק מ"מ הביא ב"י מינה ראיה שאם לא בדקה ולא ראתה הרי היא בחזקת טהרה וק"ל וזה פשוט:
ודוקא הני ר"ל מינקת ומעוברת ומי שהיתה במחבא:
אם בדקה אח"כ פי' אפילו אחר כמה זמן ב"י:
בשאר כל קריבות שאין כאן אלא חשש של דבריהם:
דאפילו בתשמיש חייב לפוקדה דוסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזרו:
אלא בדברי ריצוי וה"ה בלא יוצא לדרך גם כן מותר כמ"ש לפני זה אלא שזה חייב ב"י וא"ל לפ"ז ל"ל לר"ת לכתוב ולא חיישינן שמא יבא עליה הא בלא יוצא לדרך לא חיישינן לזה די"ל דבשעה שיוצא לדרך האשה משתוקקת לו דמזה הטעם הוא חייב לפוקדה והו"א והואיל וכן יהא אסור אפי' בדברי ריצוי דשמא תהיה משדלתו שיבא עליה קמ"ל:
הבא מן הדרך וכן השוהה עם אשתו כו' הא דנקט תרתי כי כן לשון המשנה פרק כל היד כל הנשים בחזקת טהרה לבעליהם הבאים מן הדרך נשיהן להן בחזקת טהרה ובגמרא ל"ל למיתני הבאין מן הדרך סד"א ה"מ היכא דאיתא במתא דרמיא אנפשה ובדקה אבל היכא דליתא במתא דלא רמיא אנפשה לא קמ"ל ורבינו דמתחיל באיסור בלא שהה כשיעור שיכולה לטבול מש"ה היפך ל' המשנה והתחיל בבא מן הדרך בדרך לא זו אף זו וק"ל: (ואם שהה ל' יום חשיב כו' כלומר אם אין לה וסת חוששת ל' יום לראייתה: בא עליה וא"צ כו' דמסתמא טבלה אם ראתה עכ"ה):
בין אם היא ערה או ישנה כו' כתבו התוס' היינו לומר שאין בה איסור נדות אבל אסור לבא על הישנה כדאמרינן בנדרים (א"נ הכא לא לגמרי ישנה קאמר אלא אינה ערה כ"כ שתדע להשיב אם טהורה היא אם לאו עכ"ל תוס' דף י"ב ע"א עכ"ה):
בין קטנה בין גדולה בגמרא מפרש רבותא דקטנה שאין דרכה לטבול אם לא שבעלה תבעה מפני הבושה:
והוא פחות מעונה בינונית (עונה בינונית הוא ל' יום עכ"ה) כגון שראתה מכ"ה כו' וכתב ב"י ומיהו ביום שלשים אסורה עד שתבדוק דכל שלא נקבע לה וסת אחר הוי יום ל' כוסת קבוע ומשמע לי דה"ה אם היה לה וסת שאינה קבוע והוא יותר מעונה בינונית שצריכה בדיקה ביום ל' וא"צ בדיקה ביום אותו וסת מאחר שלא הוקבע עדיין ולא כתב והוא פחות מעונה בינונית אלא לומר שלא היתה רגילה לראות ביום הל' וחד מתרי זימני נקט דבפחות מל' ויותר מל' שוים הם א"נ אורחא דמילתא נקט שאין רגילות להיות רואה ליותר מל' ועד"ר. גם י"ל דלרבותא נקט אם ראתה מכ"ה דאע"ג דהיא בת דמים דהרי ראתה קודם עונה בינונית אפ"ה אינה חוששת ק"ו כשלא ראתה אלא לל"ה ימים דאינה בת דמים דאינה חוששת וק"ל: