שאסורה לשמש כל זמן הוסת ר"נ עונה שבו הוסת ע"ד שנתבאר בסימן קפ"ד ובס"א כתוב בהדיא שאסורה לשמש כל עונות הוסת:

אחרת לסוף עשרים ר"ל לסוף עשרים מראיה ראשונה:

שהוא לימים ידועין כו' וה"ה לשאר וסתות חוששת חוץ מלוסת הדילוג שאינה חוששת עד שקובעת אותה כדלקמן ב"י:

ה"ג כגון באחד או בה' בו כצ"ל בא' בה' בבית ור"ל בר"ח או בחמשה לחודש וכן מצאתי בטור של קלף והכי מסתבר דאל"כ ק' למה נקט בלישניה כ"א כ"ה ולא עשרים וכה"ג דייק הגמרא בס"פ האשה דף ס"ד ע"א ז"ל דיקא נמי דשבקינה ליום עשרים ונקט עשרים ואחד ש"מ ופירש"י ז"ל דכן דרך התנאים לשנות דרך קצרה כו' ע"ש. גם בסמוך חזר רבינו וכתב זה הדין ז"ל כיצד ראתה ג"פ בא' בשבת או בה' בו באחד בניסן כו' או בה' בו כו' והוא הדין הלזה בעינו אלא שחזר וכתבו שם אגב וללמדינו אפי' אחד מלא ואחד חסר. שכתב שם מה שלא כתב כאן וק"ל:

ולא אמרן שצריך לקובעו ג"פ כו' קאי אמ"ש ואפילו קודם שקובעת ג"פ חוששת ע"ז אמר ולא אמרן כו' ב"י: (שאם ראתה ב"פ לזמן ידוע ר"ל בר"ח או בה' לחודש אבל בוסת הפלגה צריך ב"פ ג' ראייות שהם ב' הפלגות ואפשר דלא איירי כאן מראיה ראשונה דאינה כלום שלא היה עדיין הפלגה. ועוד יש חילוק בין קבעתו כו' הא דלא קאמר ג"כ דיש חילוק לענין בדיקה שקודם תשמיש או לאחר תשמיש כמ"ש לעיל סימן קפ"ו י"ל דלא איירי כאן אלא החילוק שבין וסת קבוע לוסת שאינה קבוע לענין חשש העונה של וסת עכ"ה):

וראתה שנייה לסוף שלשים כו' עד קבעה וסת לדילוג עיין מ"ש בסמוך (בסעיף קטן ל"ז ע"ש) מה שיש להקשות אמ"ש כאן:

קבעה וסת לדילוג השוה פי' לאפוקי דילוג פעם אחד יום אחד ופעם שני יומים:

כיצד ראתה ג"פ בא' בשבת או בה' בשבת בא לאשמועינן דבזה דהוא בימי שבוע שוים סגי בג"פ לכ"ע אע"ג דבשאר וסת הפלגה אינה קובעת פחות מארבע פעמים. ודין זה כתב הרשב"א בשם רבותיו הצרפתים ומוכיח אותו מהגמ' פ"ק דנדה עיין בב"י שהביאו. ובאמת לפי דינא דהגמרא שאין קובעין וסת לא בימי נדות ולא בימי זיבות כמ"ש רבינו לקמן בסימן זה צ"ל דמ"ש דראתה ג"פ בא' בשבת או בה' בשבת לא מיירי שראתה בהן זא"ז דא"כ ראתה בימי זיבה ומוכרחין לומר דמיירי דראתה היום ביום אחד ואחר ג' שבועות חזרה לראות ביום אחד וכן עוד פ"א ביום אחד אחר ג' שבועות דהשתא כבר כלו ימי זיבה וא"ל דא"כ עקרה שני יום אחד בנתיים שלא ראתה בהן ואין זה וסת קבוע (מיהו בסמוך כתבתי היינו דוקא לרב ולשמואל בעינן ג' דילוגים או שהיה לה וסת תחילה ושנתה ודלגה ממנו משא"כ בראתה ביום אחד וע"י קפיצה דאז אליבא דכ"ע בג"פ סגי וק"ל. דהא אמרינן בסמוך דאם ראתה באחד בניסן ובאחד בסיון ובא' באב קבעה לה וסת לר"ח לדילוגים אע"ג דכל פעם דלגה פ"א ר"ח א' אפ"ה מחשב שפיר קביעות וה"ה הכא. אבל אין אנו צריכין לזה שבגמרא קאי אמי שקבעה וסת בקפיצות שהוא ע"י מעשה דקפיצה וזמן יחד מכ"א יום לכ"א יום כל פעם ביום אחד או ביום ה' שהוא כלות ימי נדה וזיבה וכ"כ המ"מ בביאור הרמב"ם והביאו ב"י בסימן זה דף קצ"ד ע"ג ע"ש וממנו למד רשב"א דין זה לוסת הגוף לדידן שקובעין וסת אף בימי נידה וזיבה כמ"ש רבינו לקמן בסימן זה בשם הרמב"ן שאם ראתה ביום אחד או ביום ה' ג"פ זא"ז אזי קבעה וסת צריך לחשוש אחר כך עד שתעקרנו ג"פ כדין הקבוע ודו"ק:

אין מדקדקין בכך שקביעות החודש גורם לה וסת ועיין בב"י שכתב בשם הראב"ד הוכחה לזה מגמרא:

והכא לדברי הכל קובעת בג"פ כלומר אע"ג דפליגי רב ושמואל בוסת דדילוג וסבר שמואל דבעיא ד' ראיות ע"כ לא פליגי אלא בוסת דדילוג ומטעם שיתבאר בסמוך אבל בוסת השוה כ"ע מודו דבג"פ סגי ואע"פ שבוסת הפלגות נתבאר לעיל דבעי' ד' ראיות שאני הכא שהוא תלוי בימי החודש הלכך בראייה ראשונה נמי איכא קביעות זמן שהרי אתה אומר בט"ו לחודש ראתה אבל בוסת ההפלגות שאינה תלוי בימי החודש ולא בימי השבוע אי אתה יכול לומר בהפלגתה בכך ימים היא רואה עד שתראה פעם שנייה שהרי אין ההפלגה ראשונה נודעת אלא ע"י הזמן שבין ראייה ראשונה לשנייה כ"כ התוס' ב"י:

וקאמר רב דה"נ קובעת בג' ראיות כו' כתבו התוס' והרא"ש דדוקא בוסת הללו שראיותיהן למנין ימות החודש (ר"ל ראייה ראשונה היתה בט"ו לחודש והב' בי"ו לחודש השני הג' בי"ז לחודש הג' אבל אם ראייה ראשונה היתה בר"ח ושניה בט"ו לראיה זו ושלישית בי"ו לראיה זו דזה הוי וסת הפלגה בדילוג מודה רב כו' עכ"ה) אבל אם ראתה בדילוג בהפלגה מודה רב דראייה ראשונה אינה מן המנין ע"כ ולהכי סתם רבינו לעיל וכתב שאינה קבעה וסת בדילוג בהפלגה כ"א בד' ראיות (ור"ל וכ"כ אליבא דרב וכמ"ש לעיל עכ"ה) וק"ל:

ואפילו לשמואל אם היה לה וסת קודם שהתחילה כו' צ"ע אי בעינן דיהא דילוג הראשון שוה בערך לדילוגים אחריני ועד"ר נראה דמש"ה דקדק רבינו וכתב ז"ל לפי שאף הראשונה בדילוג ראתה שדלגה מוסתה הקבוע לה דסבירא ליה דוקא אי דלגה מוסת הקבוע לה הוא דמחשב גם יום ראשון למנין הדילוג ואמרינן דמדעקרה וסתה הקבוע לאותו יום באחד ממנה דיש קפידא בגופה לראות כן מאותו יום והלאה בדילוג וק"ל:

ור"ח פסק כרב דהלכתא כרב באיסורי ב"י והרמב"ם פסק כשמואל משום דנפקא לן מיניה לענין שור שנגח כמבואר בפרק שור שנגח ד' וה' ובאשר"י כתב הטעם משום דברייתא דיקא כוותיה עכ"ה):

כיצד ראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר וי"ז בסיון ולשמואל בעיא שתראה ג"כ י"ח בתמוז ואחר כך בג' חדשים שלאחריה י"ו וי"ו וי"ח וכן בג' חדשים השלישית. וכ"כ התוס' בהדיא בסוף פ' האשה אלא שרבינו סמך אמ"ש לפני זה. ולפי מה שמודה שמואל בהיה לה תחילה וסת ושנתה ממנו דסגי בט"ו י"ו י"ז איכא למימר דה"נ איירי בכה"ג דבפעם הראשון שנתה מוסתה לט"ו כו' ובפעם השנייה והשלישית חזרה חלילה מי"ז לט"ו והא דמוקי לה התוס' לשמואל בי"ח נ"ל דלא כ"כ אלא בפירוש הסוגיא דהתם וקודם שידעה שמודה שמואל בהיה לה וסת תחילה ושנתה ממנו ודוק וע"ש בד"ה איתמר:

ובאחד בסיון ובאחד באב גם כאן צ"ל לרב או לשמואל והיה לה וסת אחרת ושנתה וק"ל: (לא קבעה לה וסת לפי שאין שם ג' ראיות שוות ולא ג' ראיות בדילוג שהרי הב' ראיות היו שוות והג' בדילוג עכ"ה):

שהפסיקה לראשי חדשים פי' שהפסיקה וסת שהתחילה וסת הראייה בר"ח ב"י:

לא קבעה וסת ואפי' למאן דפסק לעיל כרב דבג' סגי מודה הכא כיון שלא ראתה בג' בי"ז ב"י:

כיון שסירגה בחודש מל' סירוגין (שמבואר בא"ח סימן ס"ה דפירושו הפסקה עכ"ה) שעמדה מלראות בי"ז לחודש השלישי:

דילגה פ"א או שתים כו' נ"ל דר"ל לרב פ"א ולשמואל ב"פ דאילו לרב אם ראתה היום ולסוף ל' ולסוף ל"א ולסוף ל"ב אף דאין כאן אלא ב' דילוגין ס"ל דקבעה וסת לדילוגין אם לא שנאמר שהיתה לה תחילה וסת מכ' לכ' ושינתה וראתה לל' ואח"כ לל"א דזהו שני דילוגים ואפ"ה לא מקבע וסת לדילוגים לרב דלא אמר רב דסגי בב' דילוגים אלא כשהן בט"ו י"ו י"ז דאז ימי החודש ניכרין גורמין שמצרפין לראיית ט"ו למניין ג' וכדאיתא בהדיא בסוגיא ובתוספות דף ס"ד. גם י"ל מ"ש דילגה פ"א דהיינו שראתה היום וביום ל' ול"א דהיינו דילוג פ"א ומ"ש ב"פ היינו שראתה בט"ו ובי"ו דזהו מקרי שני דילוגין לרב ואינה חוששת לדילוג הג':

אע"פ שחוששת לשאר הוסת בפ"א כו' והטעם נראה דשאני התם שחוששת לאותו יום שכבר ראתה בו ואיכא למימר אותו יום גורם או כ"כ ימים לחודש גורמים או כ"כ ימים זא"ז גורמים דאורח בזמנו בא משא"כ כאן ודו"ק:

אבל אם היתה הראשונה ביום החודש והשנייה בלילה והשלישית ביום. ל"ד דה"ה אם היה שני ראיות בלילה. וי"ל נמי דלרבותא כ"כ דלא חיישינן שמא קבעה וסת לזה פעם בלילה פעם ביום חוזר חלילה:

לשון הרמב"ן וסת החדש חוששת לו בתחילתו בפעם אחד כו' (כבר נתבאר זה בר"ס זה ולא שנאה רבינו אלא מפני מ"ש לא ראתה לר"ח סיון נעקר וסת כו' עכ"ה) עד נמצאת אומר שהרואה ליום ר"ח ניסן חוששת לר"ח אייר דוק בכל הסוגיא ולא תמצא שחששו אלא לימי החודש דהיינו ליום הראייה בחודש הבא אחריו אבל לא חששו לימי השבוע דאם ראתה ביום ראשון לאהצריכו לחשוש ביום ראשון הסמוך הבא אחריו ואפי' לדידן דקבעה וסת בימי נדה וזיבה לא מצינו חששא זו ואף לא מצינו חששא כזו אף שקבעה וראתה ג"פ ביום א' זא"ז. ואף שיש נ"מ גם לדידן דהיינו אם ראתה ג"פ זא"ז לענין עקירה דצריכה למיחש ג"פ ביום א' זא"ז אפילו לא ראתה מיהו בקבעה נ"ל דצריכין להחמיר לדידן. ומ"ש רבינו בס"ס זה בשם הרמב"ן דלדידן אם ראתה מט"ו לט"ו ג"פ זא"ז קבעה לה וסת ה"ה ג"פ ביום א' זא"ז ול"ד קאמר שהרי ע"כ ט"ו ל"ד דהא ימי זיבה מתחילין ביום הח' לראייתה דהיינו כל יום א' זא"ז וק"ל:

חוששת לר"ח אייר פי' ליום ר"ח שני שבו מתחילין למנות ובו התחלת החודש שיום ר"ח הראשון הוא נחשב מחדש שעבר וזהו פשוט אבל באמת צריך לחשוש ג"כ ליום ראשון שהוא יום ל' שהוא שיעור עונה בינונית וכמ"ש ב"י בסמוך:

הוקבע וסת לראשי חדשים פי' לענין שלא צריכה לחוש ליום ראשון של ר"ח תמוז אלא ליום שני שהוא ר"ח גמור וכן יש נ"מ לענין עקירה כדמפורש לקמן:

וחוששת לשני בסיון כו' וגם ליום ל' לראייתה צריכה לחשוש שהרי אין לה וסת קבוע וכבר כתב הדין שמי שאין לה וסת חוששין כל פעם ליום ל' שהוא עונה בינונית ב"י ונראה דר"ל דאם ראתה אח"כ ביום ב' דסיון או ביום אחר צריכה לחוש לל' יום מאותה ראייה וק"ל:

ולעולם חששות הללו לוסת החדש כו' עיין בסמוך פירושו:

כיצד ראתה בא' בניסן כו' בזה הכיצד מחדש לנו ב' דברים ומש"ה שינה זמן הראיות דמתחילה כתב אם ראתה בכל ר"ח ואח"כ כתב בעשרים לחודש. הא' במ"ש ואם לא ראתה חוששת כו' דדוקא אם לא ראתה קאמר וע"פ שאפרש והשני שצריכה לחוש לב' וסתות דחודש דזה לא נשמע בגוונא קמא:

ואם לא ראתה חוששת לט' בו נראה דדוקא קאמר אם לא ראתה אבל אם ראתה בר"ח אייר לא היתה צריכה לחוש לט' בו דהא ההפלגה של עשרים נעקרה דהא לא הפליגה עתה ראייתה אלא י"ב ימים ואם תראה בט' בו הוי הפלגה חדשה שהיא ט' ימים ואין כאן הפלגה מעשרים לעשרים ול"ד לוסת החודש דאמרינן דאע"ג דראתה בכ' בניסן צריכה לחוש לר"ח אייר ולא אמרינן דבראיית כ' נעקרה וסת דיום ר"ח היינו משום דוסת דימי החודש תול' דוקא באותו יום דאמרינן דאותו יום גורם הראייה וכל כמה דלא הגיע ר"ח לא ידעינן איזה ראיה היא עיקר ועוד דאף אם יבא ר"ח ותראה בו יש לחוש ג"כ לראיית כ' דוסת החודש לא נעקר עד שיבא אותו יום ולא תראה בו מאחר דתלינן הגורם באותו יום משא"כ בהפלגה דמיד שראתה בר"ח אייר נעקר ההפלגה קמא כנ"ל ולא כמ"ש מהרמ"א בש"ע דאף אם ראתה בר"ח אייר חוששת לט' בו משום הפלגות עשרים ובחילוק זה אין אנו צריכין לדוחק ב"י מ"ש בענין זה והיותר נראה לומר דה"ט שלא היינו חוששין לכ' אייר אם ראתה בר"ח אייר משום דאפשר לומר מהיכי תיתי תחוש לט' אייר מכח מה שראתה בעשרים בניסן הא איכא למימר שאני אותה הפלגה דהיתה מרוחק עשרים יום מראיית ר"ח ניסן שקדמה לה משא"כ ט' אייר שאיננו מרוחק מר"ח אייר אלא י' ימים וק"ל. ונ"ל דמה"ט נמי אם ראתה בעשרים באייר לא היתה חוששת לכ"ח אייר אף אם ראתה גם בט' אייר כיון דר"ח אייר איננו מרוחק שוה כראיית עשרים בניסן ולא כראיית ט' אייר עם ראייה שקדמה לה מיהו אם ראתה בט' אייר גם בכ"ח אייר הרי לפנינו שלש הפלגות שוה מעשרים לעשרים ואז נקבע לה וסת להפלגות עשרים אלא שלכתחילה לא חששו לזה כל זמן שלא ראינו ג' הפלגות שוות מראייה שקדמה לה ודו"ק:

וכן היא חוששת לשנים עד שתקבע כו' פי' כל אשה משראתה ב' ראיות או יותר מכן ראייה השנייה גורם לה שיש לה לחוש לב' חששות לוסת הפלגה ולוסת החודש עד שתקבע וסת כו' ע"ד משל אם ראתה בר"ח ניסן ובעשרים בו יש לה לחוש מראייה זו דעשרים לט' באייר שמא תקבע וסת להפלגה וצריכה נמי לחוש ליום עשרים בו שמא תקבע וסת החודש מראיית עשרים בניסן זולת מה שצריכה לחוש לר"ח אייר משום וסת החודש דראיית ר"ח ניסן ואם לא ראתה בר"ח אייר וראתה ט' בו צריכה נמי לחוש ב' חששות שנתחדש לה חששא חדשה דהיינו דצריכה לחוש לט' בסיון משום וסת החדש דראיית ט' באייר וחששא דוסת החודש משום ר"ח ניסן נעקרה וא"צ לחוש לר"ח סיון וחששא דהפלגה דעשרים במקומה עומד וצריכה לחוש לכ"ח באייר ואם ראתה בכ"ח באייר קבעה לה וסת הפלגה דעשרים וא"צ לחוש עוד לשום חששא אלא להפלגת עשרים אבל חששא דוסת החדש נעקרה לגמרי וא"צ לחוש לט' בסיון משום ט' באייר דאיגלאי מילתא למפרע דראיית ט' אייר משום הפלגה היתה ולא משום וסת החודש וכן נמי א"צ לחוש לכ"ח סיון משום כ"ח אייר דאיגלאי מילתא דהאי כ"ח אייר ראיות דהפלגה הוי ולא לימי החודש עד שתעקר הפלגה זו ותראה אחר כך אז אותה ראייה חזרה וגרמה למיחש שני חששות דהיינו לוסת החודש דאותו יום ולוסת הפלגת הימים מראייה שקדמה עד אותו ראייה כגון אם אחר שקבעה וסת הפלגה בכ"ח לאייר אינה רואות בי"ח בסיון שהיא הפלגות עשרים יום אלא ראתה בכ' סיון שהיא הפלגות כ"ב ימים מראייה שלפניה בכ"ח אייר חוששת לי"ב תמוז ולכ' תמוז. אבל אם ראתה בר"ח אייר אז אין חוששין להפלגה דעשרים וחוששין להפלגה חדשה דהיינו הפלגה מי"ב ימים כשיעור דיש מכ' ניסן עד ר"ח אייר וחששא דוסת החדש במקומה עומדת וצריכה לחוש לעשרים באייר ולר"ח סיון וה"ה אם ראתה בג' באייר ולא ראתה בר"ח שנתחדש לנו ב' חששות חדשות דהיינו דצריכה לחוש להפלגות י"ד ימים ומשום וסת החדש צריכה לחוש לג' בסיון ועד"ז לעולם עד שתקבע וסת אחר כדינו. וכה"ג בוסת החדש אם ראתה ג"פ זה אחר זה בר"ח כגון ר"ח ניסן ואייר וסיון קבעה לה וסת החודש בר"ח וא"צ לחוש לשום חששא אלא לימי ר"ח דהיינו יום ר"ח שני דתמוז אבל אין צריכה לחוש ליום ראשון דר"ח תמוז משום הפלגה דמיום ר"ח סיון עד יום ראשון דר"ח תמוז הוה כשיעור הפלגה שיש מר"ח אייר עד ר"ח סיון דהיינו ל' יום וכן אם ראתה בר"ח ניסן ור"ח אייר וראתה בט"ו לחודש אייר ג"כ ובר"ח סיון קבעה לה וסת החודש וא"צ לחוש להפלגות ט"ז ימים שהיא מר"ח אייר עד ט"ו אייר. ומ"ש עד שתעקר האחד בעקירת פ"א נראה דה"פ כשתקבע וסת הפלגה אז וסת החדש אינה חוששת עוד לוסת השני עד שתעקור הא' פי' אותו וסת שנקבע נעקר בפ"א דאז צריכה לחוש ב' חששות הנזכרות לפני זה דהיינו החששות שבאו מראייה שנייה דר"ח אייר דמספקינן אי ראיית ר"ח גרם או ההפלגה גרם ומש"ה צריכה לחוש לר"ח סיון ולשני בסיון משום הפלגה אותן חששות קאמר דלעולם חוששין גם לכל ראייה שאחריה שלישית ורביעית עד עולם עד שתקבע כו'. ומ"ש עד שתקבע ולא קאמר נמי או עד שתעקר מכאן נ"ל ראיה שגרסת הספרים בסמוך הוא עיקר ולא כמ"ש ב"י שמצא כתוב בספרי הרמב"ן שכתב בהן בסמוך עד שתקבע כו' או עד שתעקר כו'. גם נראה דמש"ה לא מסיק וכתב אלא ראתה בט' בו או לא ראתה חוששת לעשרים באייר ולא כתב חששות פרטיות יותר אלא משום דלא בא לאשמועינן אלא הני שני חששות הנמשכים מראייה שנייה דעשרים בניסן ואחר שכתב שניהן כתב כללא וכן היא חוששת לשניהן עד שתקבע ור"ל לשניהן לשני החששות שנמשכים מכל ראייה שנייה ומחשש ראיית החדש שגרם ראייה שזולת זה מהאי לא איירי דאף אם כבר נקבע מ"מ חוששת לה עד שנעקרה. ונראה דלפעמים חוששת לב' וסת החדש אף שכבר נקבע לה וסת הפלגה וכגון שראתה בר"ח ניסן ועשרים בו ובר"ח אייר ובט' בו ובעשרים בו ובכ"ח בו דאף שנקבע לה וסת הפלגה ג"כ כ' יום מ"מ צריכה נמי לחשוש לכל ר"ח וגם לכ' לחדש עד שיבא ר"ח או עשרים בו ונעקרה ודו"ק. ומ"ש וכן היא חוששת לשניהם ר"ל כמ"ש לך דאם תראה בר"ח ניסן ובכ' בו שהראייה דכ' בו גרמה שיש לה לחוש לראיית ימי החדש ולראיית הפלגה וכן אם תראה אח"כ באיזה יום שיהיה צריכה ג"כ לחוש מכח אותה ראייה לחששות הללו ע"ד שכתבתי עד שתקבע כו' וכן מ"ש לפני זה ולעולם חששות הללו כו' ג"כ כך פי' ודו"ק ועד"ר:

ואינה חוששת לוסת הסירוגין כו' עיין בדרישה:

וסת הדילוג אינה חוששת כו' כבר כתב רבינו לעיל אלא שחזר וכתבה בכלל דברי הרמב"ן שנקטם על הסדר:

עבר יום עשרים מראייה שנייה:

ומ"ש אינה חוששת כלום להפלגה מש"ה כתב כלום כלומר לא להפלגה בראשונה ולא להפלגה בדילוג ראייה זו שראתה:

דילגה ליום כ"א מראייה שנייה חוששת ליום כ"א לראייה שלישית. הגיע יום כ"א לראייה שלישית:

מותרת לשמש פי' וא"צ לחשוש לשום הפלגה מכאן ואילך מכל הני דהא אין א' מהן נקבעת:

דילגה ליום כ"ב פי' שראתה יום כ"ב לראייה ג' חוששת ליום כ"ב לראייה רביעית. הגיע כ"ב ולא ראתה פי' כ"ב לראייה רביעית:

אירע לה ראייה ליום כ"ג פי' מראייה רביעית דהיינו שראתה עתה פעם חמישית והא דצריכין ה' ראיות היינו אליבא דשמואל דסבר דצריכין לדילוג ימי החדש ד' ראיות כמ"ש לעיל והכא שהוא לדילוג הימים בעי' עוד ראייה אחת משום דהפלגה בדילוג ראשונה אינה ניכר עד ג' ראיות דהיינו דצריכה לראות היום ובעשרים יום ובכ"א ולכן בג' הפלגות דדילוג צריכין ה' ראיות וקשה דלעיל כתב דאם ראתה היום וראתה שנייה לסוף ל"ו שלישית לל"א ורביעית לל"ב קבעה לה וסת לדילוג של הפלגות וצריכין לדחוק ולומר דלעיל דכתב דבד' ראיות סגי כתב אליבא דרב אבל לשמואל דצריך בדילוג ימי החידש ד' ראיות משום דצריך שיהא לפנינו ג' דילוגים ממילא בדילוג הפלגה צריך ה' ראיות והכא דהם דברי הרמב"ן כתב אליבא דשמואל דלעיל כתב רבינו דהרמב"ן ס"ל כשמואל (ואע"פ שהרא"ש פסק ג"כ כשמואל י"ל דרבינו לא נקט מתחילה לכתוב אליבא דהלכתא אלא בא לכתוב דלפעמים איכא הפלגה בדילוג וכתב בקצרה אליבא דרב ממילא למידין דלשמואל היכא דדילגה עוד פ"א לל"ג נמי דינה הכי וק"ל) וכן מ"ש לקמן שנתה ראיותיה ולא השוה אותם כגון ששנתה פ"א ליום ל' והשניה לל"ב והשלישית לל"ד נעקר וסת הראשון כו' משמע דבאופן זה לא קבעה וסת להפלגה אע"ג דהוי ד' ראיות צ"ל ג"כ דהוא אליבא דשמואל אבל א"ל ולחלק בין ל' ול"ב ול"ד לבין ל' ול"א ול"ב דהא לעיל גבי ל' ול"א ול"ב כתב בין שהרחיקה דילוגה הרבה היינו שדלגה לכל הפחות לב' ימים וכ"כ שם בש"ע בהדיא וי"ל ג"כ דלעיל מיירי נמי בה' ראייות וה"ק כגון שראתה היום ר"ל שראתה היום בהפלגה כ"ה ימים וראייה שניה לסוף ל' והוא הפלגת שנייה בדילוג וכן שלישית וקאי הכל אהפלגות ולא אראיות דא"כ פעם שנייה מיבעי ליה וקמ"ל דבעי הפלגות שוות ועד"ר:

מכאן ואילך אינה חוששת אלא לדילוגה פי' אינה חוששת אלא ליום כ"ד לראייה חמישית וליום כ"ה לראיה ששית וליום כ"ו לראייה שביעית וכן לעולם ב"י:

וכן לדילוג וסת החודש כיוצא בזה ר"ל בד' ראיות:

ראתה ט"ו לחדש זה כו' דין בפני עצמו הוא והוא ג"כ מדברי הרמב"ן (ולא כמו שרצה להבין הב"י בתחילה ע"ש עכ"ה):

והומשכה ראייתה ד' ימים כו' נראה דלכך אמר ד' ימים דהיינו גם יום י"ח לאשמועינן דאע"ג דיום י"ז הוא אינו תחלת ראיית העונה ולא סופה אפ"ה נקבעת הוסת בי"ז דהרמב"ן לטעמיה דס"ל דכל יום ויום כוסת בפני עצמו (וכן הביא ב"י להרמב"ן ע"ש ולפ"ז צ"ל דרבינו העתיק ל' הרמב"ן וליה לא ס"ל דהא ודאי כהרא"ש ס"ל דפליג עם הרמב"ן בהא וכמ"ש רבינו בסימן קפ"ד דס"ל כהרז"ה והרשב"א דלא אמרינן כל יום וסת בפני עצמו ע"ש וכ"כ ב"י ג"כ כאן) וכמ"ש לעיל בסימן קפ"ד בשמו וזהו שכתב ג"כ אח"כ וראתה ב' או ג' ימים לומר דאין חילוק ביום י"ז בין אם הוא סוף עונה או לא אבל אם גם בפעם ג' כלתה ראייתה בי"ח אז היתה חוששת גם לי"ח הבא בחודש שאחריו וזה א"צ לאשמועינן דפשיטא הוא כיון שהושלש גם היא סוף ראייה של עונה וגם י"ז לא הוי חדוש במה שאין תולין אותו בוסת הדילוג בלבד שכיון שאנו רואין שבי"ח השוה ראיותיה ולא הוי לדילוג למה נתלה י"ז בדילוג לחוד ולא נתלה אותו ג"כ בראיות שוות לימי החודש וק"ל וכעין זה כתב נמי ב"י:

כבר שילשה לראות בי"ז לחודש פי' וחוששת ג"כ לי"ז בחודש שאחריו כיון שגם בב' ראיות הראשונות ראתה בי"ז שכל יום ויום כוסת בפני עצמו אע"פ שנעקר יום א' חוששת לשאר ימים (ואע"ג דאין כאן אלא ג' ראיות מ"מ מאחר דראייתן בימי החדש בשוה כ"ע מודו דסגי בג' ראיות כמ"ש לעיל עכ"ה):

ואין תולין בו בוסת הדילוג בלבד כו' לחוש בי"ח לחדש שאחריו לחוד:

ולשאר הימים כוסת הדילוג פי' שאם תראה בפעם הרביעי בי"ח לחדש תקבע דאל"ה הלא אינה קובעת וסת בדילוג עד פעם הרביעי שהרי הרמב"ן גופיה פסק לעיל הלכה כשמואל וא"ל שתעקר וסת החדש שהוא לי"ז בחדש דמאחר שקבעה בג"פ אינו נעקר אלא בג"פ ולפ"ז מיושב מה שקרא יום י"ז וסת הקבוע דמשמע דוסת הדילוג עדיין אינו קבוע ודוק היטב ולא כדברי מהר"י קאר"ו מ"ו ועד"ר:

היתה רגילה לראות ליום עשרים פי' בוסת הקבוע:

וכשיגיע יום כ' נ"ל דגרסינן דכשיגיע בדלי"ת. ומ"ש לראיית שלשים כו' אבל לא עשרה ימים אחר ראיית שלשים שהוא ב"פ עשרים אחר ראיית כ' שנקבעת כבר דלעולם אינה מונה אלא אחר ראייה והרי כאן לא ראתה עד אחר ל' וק"ל:

ונאסר יום שלשים גם לפני זה נאסר שלשים אלא ר"ל שמהיום קבעה וסת ביום ל' ושם איסור עליו לגמרי דאפילו אם לא הרגישה דם ביום ל' אסורה עד שתבדוק נפשה וכמ"ש לעיל. ומ"ש רבינו ראתה לסוף עשרים אינו ר"ל לסוף עשרים הסמוכים אחר הראייה דיום ל' אלא ה"ק אם חזרה לראות אימת שיהיה ויעלה המספר שיהיה ראיות כ' הן למספר פעם אחת כ' או ב"פ או ג"פ חזר כו' וק"ל ועד"ר:

והותר שלשים כיון דקבעה וסת ראשונה הלכך לא חיישינן שמא תראה גם ביום ל' ועד"ר:

והשנית לל"ב והשלישית לל"ד כו' עי' מ"ש לעיל בסמוך ומ"ש לל' ולל"ב ולל"ד ה"ה ל' ול"א ול"ב (ואינה חוששת עד שתראה גם אח"כ בל"ג דאז קבעה וסת לדילוגין בה' ראיות עכ"ה) ומ"מ צ"ע למה נקט בכה"ג ועמ"ש (בדרישה ס"ק ל"ז) שבזה נתיישב הא ג"כ:

והשלישית לל"ד נעקר וסת הראשון ואז יש לה ב' חששות כמ"ש הרמב"ן לעיל:

ואין לה וסת כלל ז"ל ב"י כלומר ואינה חוששת לשום יום אלא ליום ל' מראייה אחרונה כמ"ש דמי שאין לה וסת חוששת לעונה בינונית וא"ת כיון שראתה פעמיים בדילוג שני ימים הו"ל למיחש לדילוג ל"ו י"ל מאחר שלא ראתה בדילוג אלא ב"פ א"צ לחוש כלל כמ"ש שוסת הדילוג כל זמן שלא הוקבע בג"פ אינה חוששת לו כלל:

ואם הפסיקה ולא ראתה משעבר כו' פי' אם לא שינתה ראיותיה אלא שהפסיקה מלראות ג' עונות שאין לה וסת וז"ש משעבר עליה יום כ' כלומר ג"פ כ' יום כעין שינוי הראיות שכתב בסמוך דהוי בג"פ:

חזרה לראות חוששת ליום עשרים קאי בין לשינתה ראיותיה ולא השוה אותם בין להפסיקה ולא ראתה דאמרינן בהו שנעקר הוסת ואין לה וסת כלל וקאמר דאם חזרה לראות אפי' ראייה א' חוששת להפלגה הראשונה כיון שלא נעקרה עדיין בג' ראייות שוות. ואם היה הקביעות הראשון בימים ידועין לחודש אז אינה חוששת לקביעות הראשין אא"כ חזרה לראות אחר שפסקה באותו יום וכמ"ש לפני זה:

שלעולם לא יעקר וסת הראשון כו' לענין שלא יהא צריכה לחשוש אליה אף אם חזרה לראות:

אלא שזו חוששת ליומה וזו חוששת לר"ח פי' דוקא כשראתה אבל אי לא ראתה פ"א בוסת הפלגה אינה חוששת לעולם משא"כ בר"ח מ"ו אבל לב"י שוים לגמרי וכמ"ש ר"ל דקודם שעברו עליה ג' עונות של עשרים חוששת לכל פעם לעשרים ומ"ש אלא שזו חוששת ליומה ר"ל ליום הפלגה ואין לה עסק למספר ימי החדש וזו לימי החודש ואין לו עסק ליום הפסקה:

כיצד היתה רגילה לראות בר"ח כו' וה"ה לשינתה ראייתה ג"פ לראיות שאינן שוות שאם חזרה וראתה בר"ח חזר הוסת למקומו אלא דחדא מינייהו נקט וה"ה לאידך ב"י:

כגון שקפצה ג"פ ר"ל בג' זמנים בכל פעם קפיצה אחת לאפוקי אם היה שלשתן ביום אחד:

חוששת לכל פעם שתקפוץ ר"ל אפי' בלא זמן ידוע אבל מ"מ זה פשוט דאם קפצה ג"פ זה אחר זה ולא ראתה דנעקרה וכל פעם ל"ד וק"ל:

אינה חוששת שהרי לא קבעה כו' טעמו כיון שכבר קבעה ג"פ מימים ובמעשה אבל קודם קביעות ג"פ חוששת כמ"ש לקמן גבי פיהקה נ"ל וזהו דלא כב"י עי' בדרישה:

שמוציא קול דרך הגרון מתוך המאכל שאכל:

צריכה לחוש לו כו' עי' בב"י שתמה למה לא מנה מה שאיתא בגמרא אכלה שום ובצלים או כססה פלפלין וראתה דקבעה בזה וסת בג"פ ע"ש שהאריך וכתב דאפשר דס"ל דלא עלו אליבא דהלכתא אבל הרא"ש כתבם וס"ל דקבעה וסת בהם אפי' בג' בכל אחד פעם:

בפי כריסה פירש"י נגד טיבורה. ובשיפולי מעיה בית הרחם רש"י:

או שבא המיחוש בלא עיתה אינה חוששת ז"ל ב"י פי' אינה חוששת היינו לומר שאינה חוששת כדין וסת קבוע אלא כדין וסת שאינו קבוע ונ"מ שאם לא בדקה ולא ראתה ה"ז בחזקת טהורה כדין וסת שאינו קבוע אבל מ"מ צריכה לחוש כמו שחוששת לוסת שאינו קבוע וכן מבואר בדברי רבינו בסמוך שכתב פיהקה בר"ח וראתה וחזרה וראתה בתוך ימי החדש חוששת לאותו פיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק שכל וסת בין של ימים בין של גוף חוששת לו בפעם אחת עכ"ל מלשונו משמע דאף שקבעה לשניהן מ"מ חוששת לכל אחד מהן כמו שחוששת לוסת שאינו קבוע ול"נ אלא כמ"ש לעיל גבי קביעות דקפיצות וע"ש בדרישה. גם מה שהביא ראייה ממ"ש בסמוך קשה דהא בסמוך כתב רבינו ז"ל חוששת לאותו פיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק וע"כ צ"ל דב"י ס"ל פי' אסורה לשמש עד שתבדוק היינו לכתחילה וכמ"ש בסמוך בשינוייא קמא:

אבל אם פיהקה ב"פ בר"ח וראתה ולפעם כצ"ל:

ואסורה לשמש עד שתבדוק וה"ה לקפיצה כמ"ש לעיל ואם לא ראתה בפיהוק זה עדיין היא חוששת ליום שפיהקה בו כבר דהיינו ר"ח דשמא היום גורם אשר"י וק' מ"ש עד שתבדוק הא נתבאר לעיל דבוסת שאינו קבוע חוששת ואם עבר הוסת ולא ראתה א"צ בדיקה וי"ל שעד שתבדוק ל"ד קאמר אלא ר"ל אסורה לשמש לכתחילה וכן צריכין לומר שפירשו הב"י כן וכמ"ש לעיל בסמוך שהביא מכאן ראיה שצריכה לחוש כמו שחוששין לוסת שאינו קבוע דא"צ בדיקה. גם י"ל דדוקא בשאר וסת דחוששת לכל העונה והאורח בזמנו בא ממילא בלא מעשה שם שייך לומר דאם לא הרגישה שראתה מאליה א"צ בדיקה ומותרת לבעלה משא"כ בוסת דע"י מעשה קפיצה או עיטוש דאינה חוששת אלא לשעתה שמא מכח ההפעלות מעשה גורם לה דם מש"ה לא יצאה מחששא זו אם לא ע"י בדיקה. גם י"ל דשאני הכא דראינו לעינינו שינוי בגופה הפיהוק או העיטוש וכבר ראינו שבעת שינוי זה ראתה לכך חששו טפי אבל שינויא קמא עיקר וכן ס"ל להב"י וכמ"ש בסמוך ובדף מיוחד הארכתי בזה וק"ל:

צריכה לחוש לכל פעם שתפהק ל"ד שהרי אינה חוששת אלא לפעם אחת אלא ר"ל לכל פעם אפי' שלא ביום ל' (ומיהו פעם אחד בלבד חוששת עכ"ה) ב"י:

פיהקה לסוף עשרים ולא ראתה ל"ד אלא בא לומר קודם יום ל':

דשמא תקבע וסת לימים גרידא ל"ד גרידא שכבר אפשר שתקבע לימים ולפיהוק ביחד וה"ה דחוששת נמי ליום הקבוע בחדש שפיהקה בו ראשונה ב"י ע"ש:

אין חוששין להם אלא לשעתה פי' ולא עונה שלימה כשאר וסת הנ"ל: (עם התחלת הוסת מיד ר"ל עם התחלת הפיהוק שהוא נקראת וסת הגון עכ"ה):

והוא הסכים לסברא ראשונה ואע"ג דהרשב"א פסק כהרז"ה והביאוהו לעיל בסימן קפ"ד שכתב דאם נמשכה הוסת ב' או ג' ימים שאינה צריכה לפרוש אלא עונה ראשונה של הוסת י"ל שטעמו של הרשב"א דאע"ג דאין הולכין אלא אחר התחלת הוסת אין שיעור התחלת הוסת פחות מעונה ומש"ה כיון שהראייה נמשכה נמי כאן אחר הפיהוק אסורה עונה אחת בין שתמשוך זמן מועט או מרובה ואפי' כמה ימים לא אסורה אלא עונה אחת ואחר כך מותרת ב"י:

או ודאי אסורה כל עונות הוסת פי' כל אותו היום או לילה ולא יותר דבתר התחלת העונה אזלינן:

לכשתפהק פעם אחרת חוששין לו דין זה כבר כתבו לעיל בסמוך אלא משום עקירה נקטיה:

בין שהוא קרוב עיין בדרישה:

שאני אומר אורח בזמנו בא ובזה חמור וסת התלוי במעשה דקפיצה משאר וסת התלוי בימים דוסת התלוי בימים אפילו הוסת מורחק מעונה בינונית כגון שהיא למודה לראות מל"ה לל"ה וכיוצא בזה אע"ג דהגיע זמן עונה בינונית מותר דהא קבעה לה וסת כ"כ הרשב"א והביאו ב"י בסימן קפ"ד:

לשון הרשב"א תינוקת כו' כצ"ל:

והיא קטנה שלא הגיע כו' ר"ל האי תינוקת שלא הגיע זמנה לראות שהוא ל' גמרא פי' שהיא קטנה שלא הגיע לימי הנעורים:

ולא הביאה סימנים נלע"ד דר"ל או לא הביאה הסימנים וה"ק והיא קטנה שלא הגיע לימי הנעורים ואפי' הביאה סימנים אפ"ה נחשבת קטנה דשומא בעלמא נינהו הואיל שלא הגיעה עדיין לשנים או לא הביאה סימנים ואפי' היא גדולה שהגיעה לימי הנעורים אם בדקוה ולא הביאה סימנים דינה כקטנה כמבואר בר"ס שאחר זה וכ"כ בש"ע ע"ש ועיין בדרישה: (בג' ראיות בשאר וסתות ר"ל בוסת החדש או וסת הגוף עכ"ה):

שאע"פ שהוחזקה רואה ר"ל שראתה ג"פ באיזה זמן שיהיה. וקבע לה וסת ר"ל אפי' ראתה ג' ראיות שוות וקבעה בהם וסת:

אם פסקה ג' עונות בינונית כו' לאפוקי אם לא פסקה ג' עונות בינונית אלא ג' עונות קטנות שהיתה רגילה לראות בהן אם היתה אח"כ חוזרת וראתה באותן עונות קטנות פ"א היתה חוששת להן ואפי' לא ראתה באותן עונות אלא שראתה פ"א היתה חוששת לראייתה או לעונה בינונית כשאר נשים משא"כ כשפסק ג' עונות בינונית דראינו שפסק ממנה הטבע דשאר נשים אז אמרינן דראיות הראשונות היו מקרית וק"ל:

אינה חוששת לוסתה הראשון כלל כו' קאי אמ"ש אחר זה ואפי' חזרה לראות באותן עונות כו' וה"ה נמי שאינה חוששת לסתם עונה שהוא ל' יום והא דקאמר אינה חוששת לוסתה הראשון רבותא קאמר דאפי' לוסת הראשון אינה חוששת ועיין בדרישה והיותר נראה דר"ל אפי' חזרה וראתה פעם א' שלא באותן עונות הראשונות דהו"א תחשוש ליום חודש הראשון שהיתה רגילה לראות וכמ"ש בסמוך קצת דעות כן במניקה ומעוברת ואח"כ מוסיף וכתב דאפי' חזרה לראות באותן עונות שהיתה למודה לראות:

שהיתה למודה לראות בהן אינה חוששת כו' לחשוש לעונות הפלגה כמו שאר נשים שחוששין לוסת שאינו קבוע (ור"ל שאינה צריכה לפרוש בהגיע לה וסת שאינה קבוע כשאר נשים שאסורה לשמש בעונת הוסת אפי' בוסת שאינה קבוע עכ"ה) ואם תאמר מ"ש ממעוברת ומניקה (שנתבאר בסמוך בסימן זה) דאינה קובעת וסת אפי' בכמה פעמים אפ"ה חוששין לראיותיה וי"ל דשאני התם שהם ראויות לראות אלא שמקרה ההנקה וההעיבור מעכב לפיכך חוששת אבל קטנה שאינה ראויה לראות מצד טבעה אינה חוששת וטעם זה שייך נמי בזקנה ב"י ועיין בדרישה:

שתחזור ותקבענו ג"פ פירוש כל חד וחד כפי דינו דוסת החדש בג' ראיות שוות אבל וסת הפלגה אינו נקבע בפחות מד' ראיות ווסת הדילוג בה' ראיות והכל בכלל מ"ש תקבענו ג"פ דהא בהני ה' ראיות ליכא אלא ג' דילוגים וכן בד' ראיות ג' הפלגות ולכאורה היה נראה דבין בהפלגה ובין בדילוג סגי בג' ראיות ולא לענין קביעות ממש אלא לומר דאז הוחזקה דבת דמים היא ואין מחשבין ראיות ראשונות לראיות במקרה כמו שאמרינן בסימן ק"ץ גבי תינוקת (לענין כתם) אלא שהרשב"א כתב בהדיא דלוסת ההפלגה בעינן ד' ראיות וכ"כ ב"י ודו"ק וכן משמע מל' רבינו עצמו (שכתב עד שתחזור ותקבענו ג"פ ולא אמר עד שתחזור ותראה ג"פ ודו"ק עכ"ה):

ראתה ג' ראיות מג' עונות לג' עונות כצ"ל ור"ל אחר שהפסיקה צ' יום חזרה וראתה פעם א' וכן עשתה ג"פ והיינו בין הכל ג"פ צ' יום:

לפיכך ראייה ראשונה ר"ל ראייה אחרונה מג' ראשונות שראתה קודם שהתחילה להפסיק:

להצטרף ועד שתראה כצ"ל:

חזרה לראות בעונות קטנות כצ"ל (וענין בפני עצמו הוא וקאי אזקנה שפהקה לראות. וקרי עונות קטנות לפי שאיירי לעיל בעונות גדולות מצ' לצ' מש"ה קרי לזה עונות קטנות עכ"ה):

בזה יראה לי שהיא חוזרת לקביעותה הראשון כו' ז"ל ב"י בת"ה הארוך ביאר דבריו וכתב כיצד אם הוא וסת בימים קבועים אפילו בפעם אחת הוחזקה זו ואם וסת של הפלגה בב' ראיות כראשונה שהיתה למודה לראות בהם שהרי נתגלה שדילג. והא דכתב לפני זה חזרה וראתה דינה כדין תינוקת כו' היינו לענין שאם חזרה וראתה ג' ראיות מג' עונות לג' עונות כו' או לענין שאם לא ראתה ביום שהיה לה בו וסת קבוע אלא שראתה פ"א באיזה יום שיהיה או שראתה ב' ראיות ואין ההפלגה שביניהן שוה לוסת ההפלגה שהיה לה בתחילה בזה דינה שוה לדין תינוקת וכן אם ראתה פ"א ביום העונה של ההפלגה הראשונה שבשאר נשים חוזרת לקביעות הראשון כמ"ש לעיל אבל בזקנה דינה כדין תינוקת כו':

ולא בימי זיבות לשון הרמב"ם י"א ימים הללו מסולקות מדם המה (ובגמרא י"א ימים הללו בחזקת טהרה הם עכ"ה:

אפילו נהגה כן ג"פ נלע"ד דאפילו אם לא ראתה אלא פ"א בר"ח וביום ה' ואחר כך ראתה ב"פ ביום ה' לבד ולא בר"ח אפ"ה לא קבעה וסת בה' בחדש כיון שיום ה' הראשון היה בימי נדה: (אלא בא' לחדש קבעה אם ראתה ג"פ בו אע"פ שראתה ג"כ בה' בחדש עכ"ה):

וכן אם ראתה בא' לחודש ובט"ו בו ה"ה בי"ח בו וק"ל:

בד"א פי' שאמרינן שראייה שהיא בתוך ימי הנדה אין קובעת וסת. שראתה ראייה הראשונה כו' ר"ל ראייה ראשונה שבה יתחיל קביעות הוסת (ר"ל שקאי אשתי ראיות של ה' הראשונה עכ"ה) אם הוא בתוך ימי נדה דהיינו ממעיין פתוח בזה אמרינן שאין קובעת וסת אבל אם ראתה אותו ר"ל הראייה הראשונה שבה יתחיל קביעות הוסת ממעיין סתום כגון שראתה כו' אלא שראייה האחרונה הוא בתוך ימי נדה כגון שראתה בכ"ה לפניו בזה קובעת וסת והטעם שלעולם העיקר הוא ההתחלה והרוב ולכך הואיל ששני ראיות הראשונות היו ממעיין סתום שפיר קובעת וסת אע"פ שהשלישית היה בימי נדה דאמרינן ראיית כ"ה דמים יתירים כו' משא"כ כשהראייה הראשונה היה בתוך ימי הנדה ומ"ש אבל אם ראתה אותו אע"ג ששני ראיות צריכין להיות ממעיין סתום נקט הכי איידי דנקט ברישא בד"א שראתה ראייה ראשונה כו' דרבותא קמ"ל דאפילו בראייה א' שבימי נדה אין קובעת וסת ובי"ס כתוב בהן בד"א שראתה ראייה שנייה ממעיין כו' ונדפס בצדו נ"ל שקאי אא' וה' עכ"ל (ור"ל דאז קאי ג"כ על ראיית ה' וקראו שניה שהיא שנייה לראיית א' עכ"ה) אבל יותר נ"ל גירסא שלפנינו שגרסינן ראשונה שבזה נתיישב יותר מה שמסיק וכתב אבל אם ראתה כו' ודו"ק:

לפי ששתי ראיות הראשונות הוחזקו שהיו ממעיין סתום כן מצאתי מוגה בס"א (וכן הוא מוגה בספר רש"ל עכ"ה) אבל נ"ל שהגירסא שלפנינו יותר הגון וכן בת"ה ליתא אלא ע"ד כאשר נדפס לפנינו:

ואם הקדימה שמא וסת אחר כו' בס"א וחוששת נמי ליום הקדימה שמא וסת כו' וכן הביא ב"י לשון הרשב"א:

וכתב הרמב"ן וכיון שהאידנא נהגו שלא להפריש בין ימי נדה לימי זיבה כו' הל' קצת דחוק דהא בימי חכמי התלמוד לא קבעו וסת אפילו בהכל ימי נדה ושם אין טעם משום דיש הפרש בין ימי נדה לזיבה אלא צ"ל דר"ל הואיל והחמירו דלכל טיפת דם אנו רואין ז' נקיים א"כ גם בזה יש להחמיר לקבעו בימי הזיבה והנדה ונ"מ לענין עקירה דאף אם נעקר ב"פ צריך לחשוש להשלישי:

לפיכך אם ראתה מט"ו לט"ו כו' (ואע"פ שהן תוך ימי זיבה עכ"ה) וה"ה אם ראתה בתוך ימי נדה וכן הוא ל' הרמב"ן וז"ל והלכך לכל ראייה שהיא רואה בין בימי נדה ובין בימי זיבה חוששת לה עכ"ל וכל אלו הוסתות דמיירי כאן הם וסת החדש אבל וסת הפלגה לא שייך לומר שקובעת וסת בתוך וסת כמ"ש לעיל בדברי הרמב"ן:

ופעמים שהאשה קובעת וסת בתוך וסת כצ"ל (והוא ענין בפני עצמו עכ"ה):

ורביעית בב' לפרש ובר"ח כצ"ל וכן מצאתי בטור של קלף ר"ל שראתה בב' לחדש ובר"ח שלפניו שהראייה ב' לחדש היא בימי נדה והשתא א"ש שנקט בכל ג' ראיות בר"ח ומ"ש וכן בחמישית ובששית קאי אראיות ב' בחדש ולא חשיב אלא הראיות שנקבע בהן הוסתות דהיינו ג' ראיות שראתה מתחלה בראשי חדשים לבד והג' שראתה אחר כך בב' לחדש אבל ראיות השניות שראתה בר"ח לא קא חשיב דלא נקטה אלא משום דראייה ב' יהיו בתוך ימי נדה וא"ל למה האריך כ"כ לכתוב שראתה ג"פ בר"ח ורביעית כו' והו"ל למימר בקיצור שראתה ג' פעמים בר"ח ובב' בו די"ל דרבותא קמ"ל דאע"ג דנקבע וסת א' כמשפטו קודם שיתחיל השני ועיין בב"י ועד"ר:

לפי שמסולקת דמים לגמרי ואין ראיותיה אלא מקרה:

וראוי לחוש לדבריהם ונמצא דג' חילוקים יש בדבר דקטנה שהפסיקה ג' עונות אפי' חזרה וראתה באותן עונות קטנות שהיתה רגילה לראות בהן אינה חוששת כל שלא ראתה בהן ג"פ וזקינה שהפסיקה שלש עונות וחזרה וראתה פעם אחת שלא ביום הקבוע אינה חוששת שאינה חוששת לוסת שאינו קבוע ומעוברת ומניקה חוששת אפילו לוסת שאינו קבוע:

והרמב"ן כתב שקובעת בהו וסת כן הגיה ב"י (ורמ"א כתב שכן נראה גם מדברי הרמב"ם שסבר כן וב"י הביאו עכ"ה) ע"ש:

עוברה משהוכר עוברה כו' ג"ז מדברי הרשב"א:

אינו אלא במקרה פי' ולא חייישנן לוסת הראשון (לענין בדיקת בזמן הוסת ואחר הוסת עכ"ה) ונעקר בפחות מג"פ אבל מ"מ חוששת לראייה זו כדלעיל לגדולי המורים ויותר נראה לומר דזה לא כגדולי המורים אלא מדברי הרשב"א ופי' דאפילו שופעת מותרת לבעליהם ואינה חוששת כלל דאינה אלא מקרה וכן משמע מב"י ודוק היטב:

וכן הדין אם היה לה וסת הגוף או לזמן ידוע פי' וסת הגוף או וסת הגוף וימים יחד ב"י:

א"א לו לחוש שהרי אין כאן שום ראייה שנשער הפלגה ראשונה ממנה:

חזרה לראות אפי' פעם אחת חוששת ליום הפלגה כו' והיינו דוקא במעוברת ומניקה שמה שפסקה מלראות בימי עיבורה והנקה אינו ראייה שהיא אינה בת דמים אלא שהזמן גרמה להם וכשיכלה זמן ההנקה תחזור לקדמותה משא"כ באשה דעלמא דפסקה ג' עונות וחזרה וראתה אינה חוששת להפלגה הראשונה אא"כ ראתה ביום העונה כמ"ש לעיל לדברי ב"י:

ה"ז חוששת לר"ח לעולם עד שתעקר ג"פ:

חוזרת לוסת הראשון עיין בב"י שכתב ע"ז פשרה היא זו בין ב' הסברות דכיון שהוחזקה זו עד עכשיו מסולקת דמים אינה יוצאה מחזקה זו עד שתראה פ"א וכיון שראתה פ"א יוצאה מחזקת מסולקת דמים והרי היא בחזקת בת דמים ובחזקה שתחזור לקביעת וסת הראשון ואע"פ שפעם זה ראתה שלא בזמן וסת הרי היא כמו שהיתה למודה לראות בט"ו ושינתה ליום כ' דזה וזה אסור עד שיעקור ממנה ג"פ: