וחכמים גזרו על כל כתם שנמצא בגופה או בבגדיה כו' הל' אינו מדוקדק שכתב שחכמים גזרו על כל כתם וז"א שהרי הרבה כתמים הם שאינן מטמאים אם מפני שאינן ממראה דם או מפני שיעורו של כתם או מפני שאר דברים שיתפרשו בסימן זה אלא ה"ק כל כתם שמחזיקין אותה בטמא עבורו הוא מדרבנן וק"ל: (שאין לה י"ב שנים ל"ש כו' וכן בסמוך ואם יש לה י"ב שנים אע"פ כו' ל"ד אלא י"ב שנים ויום אחד וכ"כ רש"י ורשב"א עכ"ה):

והאידנא מונין כו' לאפוקי בימי חכמי התלמוד (והב"י האריך בזה עכ"ה) כמ"ש לעיל בסימן קפ"ד:

וצריכה שתפסוק בטהרה פי' ביום המציאה תבדוק עצמה ואם היא טהורה מתחלת לספור ז' נקיים אחר יום המציאה:

אבל לאחר שתראה ג"פ יש לה כתם אע"פ שגבי וסת ההפלגה לא קבעה עד שתראה ד"פ היינו משום שא"א לג' הפלגות לפחות מד' ראיות אבל להחזיק כרואה בג' ראיות סגי והרמב"ן סבר כרש"י שראייה ראשונה אינה בכלל ואינה ראויה להצטרף לפי שהיתה במקרה ועראי ולפיכך צריכה ד"פ כוסת הפלגה ב"י

וא"א הרא"ש ז"ל לא כ"כ ולפי שאין דברי הרא"ש מבוארים לא כתב רבינו שדעתו כדעת הראשונה אלא שלא כ"כ ב"י ע"ש:

היתה שופעת ר"ל הקטנה (וי"ג היתה קטנה שופעת: עד שתחזור ותראה ג' פעמים כמ"ש לעיל סימן קפ"ט ס"ק ע"ח עכ"ה):

אא"כ יהיה בו כגריס ועוד דחומרא דרבי זירא לא היה אלא ברואה מגופה (שהיא דאורייתא ולא בכתמים שהן מדרבנן עכ"ה) ב"י:

וגריס הוא ט' עדשות ושיעור עדשה הוא כארבע שערות כמו שהם קבועים בגופו של אדם נמצא גריס הוא ל"ו שערות כמו שהם קבועין בגופו של אדם רמ"א פי' לאפוקי שתאמר ל"ו שערות ממש כשהם דבוקין זה אצל זה אלא כמו שהם קבועין בגוף עם החלל שביניהן וכ"כ מהרי"ו בתשובה סימן ס"ב וע"דר:

עד שיהא בו כשיעור גריס הגדול נראה דק"ל לרבנן דהריגת כינה הוא כגריס לעולם ואם נמצא גריס הגדול יש ג"כ כינה גדולה מ"ו ופי' גריס גדול כגריס הגדולה ועוד ול"ד קאמר מ"ו וע"דר:

ואם הרגה פשפש הוא שקורין בל"א וונ"ץ:

או הריחה ריחו כו' דאז תולין ודאי בפשפש ואמרינן פשפש היה שם ונתמעכה אע"פ שלא ראתהו כיון שהריחו ריחו סגי:

תולין בו כו' דהוי כמו שנתעסקה בכתמים: (תורמוס מין קטנית עגול כמין עדשה ורחב כמעה קטנה והוא מר מאוד עד ששולקין אותו ז' פעמים ונעשה מתוק וטוב כו' רש"י בפרק אין צדין (ביצה דף כ"ה ע"ב) עכ"ה):

אין תולין בו לפי שאינו מצוי אשיר"י:

אלא עומדין בשינוי פי שהם מעורבבין ואינה לא כשיר (פי' רצועה בעיגול כצמיד עכ"ה ולא כשורה אשיר"י וב"י הוכיח שהרא"ש כתב דין זה בטיפין גדולים קמ"ל דאע"ג דצורתן אלו מוכחת שלא באו מהמקור וכ"כ הרשב"א ע"ש:

או עומדין כחצובה פי' בסגול:

ורבי יונתן מטהר משום שאין הכתם ניכה בו כמראה דם גמור:

שמא נגע באותו מקום בישיבתה פי' כשישבה כדרך שרגילין הישמעאלים לישב ברגליהם בצד עגבותיהן:

אפי' על קשרי אצבעותיה דהוא ע"ג היד ולא נגע שם בשעת בדיקה דחיישינן שמא שחה ביותר ונגעה שם:

למעלה מאותו מקום טהורה ולא אמרינן שנגעה בידיה במקור ומידה בא על מקום זה אח"כ בנגיעתה שם דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום גמרא וכמו שמסיק ג"כ רבינו בסמוך:

שנזדקרה כגדי נ"ל דדוקא קאמר שנזדקרה כגדי שהגביה רגליה למעלה הא סתם קפיצה לא אמרי' שמא הגביה רגליה למעלה (וכ"ש דלא חיישי' מן הסתם שמא נזדקרה וזש"ר יודעת שנזדקרה כגדי. דכל שנמצא בגופה אין תולין להקל ודוקא כשנמצא על בשרה לבד אבל אם נמצא על בשרה ועל חלוקה אם עברה בשוק של טבחים תולין בו וכ"כ רבינו בסמוך עכ"ה):

אפי' נמצא בצד חוץ כו' שדרך החלוק לקפל מה שבצד חוץ לצד פנים (ומ"ש רבינו עברה בשוק טהורה אפי' נמצא לצד פנים יש עוד ט"א מלבד טעם שדרך החלוק כו' דאפשר לומר דנתזו מבין רגליה וכ"כ ב"י עכ"ה):

ועל בשרה טמא פי' על בשרה לחוד ולא על חלוקה וגירסא זו הביא ג"כ הב"י וכתב עליה שהיא עיקר לאפוקי מי"ס דלא גרסינן טמא אלא ה"ג אפי' נמצא לצד פנים ועל בשרה ור"ל דנמצא על חלוקה ועל בשרה דזה הדין כתב רבינו בסמוך בשם הרמב"ן ואגב אותו הדין גמר להעתיק בסמוך כל דיני הרמב"ן אף ע"ג שג"כ מבוארים המה בתוך דברי רבי' (ובס"א איתא אפי' נמצא לצד פנים לצד בשרה ואם כו' רש"ל וגירסא זו ודאי עיקר עכ"ה) אבל לספרים דלא גרסינן שמא קשה למה הביא דברי הרמב"ן בסמוך ב"י ע"ש אלא שלפי גירסא זו ג"כ קשה האי בבא דועל בשרה טמא ל"ל הא כבר כתבו רבינו לעיל בסמוך דכל שנמצא בגופה אין תולין להקל. וי"ל בדוחק דקמ"ל דאפי' לי"א הנ"ל דאפי' נמצא בגופה תולין להקל היינו דוקא בנמצא בגופה למעלה מכנגד החגור אבל כאן דאיירי מלמטה מכנגד החגור הכל מודים דטמא ולא תלינן וזהו דוחק דלכאורה נזדקרה למעלה שוה ללמטה בכל ענין:

טהורה ואפי' נזדקרה כו' ואע"ג שלכאורה שוין הן נודקרה בלמעלה מהחגורה ולא עברה בצד הטבחים ללמטה מהחגורה מ"מ רגלים לדבר טפי בנמצא למטה מהחגורה וק"ל. וחגור פי' הרשב"א הוא סינר שחוגרות הנשים לצניעות ומקום החגור כלמטה ב"י:

כגון שנתעסקה בכתמים כו' דאם איתא שמגופה אתא על גופה לחוד איבעי ליה לאישתכוחי ואע"ג דלעיל בסמוך אמרינן שאילו בא מן המקור היה נמצא ג"כ על בשרה ה"ק שם דכיון דאינו על בשרה כלל מש"ה תולין להקל אפי' לא עברה בשוק של טבחים משא"כ בנמצא גם על בשרה דאין תולין להקל אא"כ עברה בשוק ובעברה בשוק אמרינן כיון דלא נמצא על בשרה לחוד וצריכין לומר דעל בגדיה מעלמא אתא או מגופה או משוק של טבחים ותולין להקל וכמו שתולין להקל במה שנמצא בבגדיה כן תולין נמי מה שנמצא בגופה וק"ל:

ונמצא למטה מהחגור כו' אפי' על חלוקה לבדה טמאה אם נמצא למטה מהחגורה והא דנקט בריש דבריו שנמצא על חלוקה ובשרה משום רבותא דרישא נקט לאשמעי' שאם יש במה לתלות תולין אפי' בנמצא על חלוקה ובשרה יחד ב"י: (ואם נמצא על בית יד של חלוקה הוא שקורין בל"א ארבי"ל. אפי' אם אינו יכול כו' קאי אבית יד ולכן אמר לשון זכר עכ"ה):

ואם אינו יכול ליגע שם כלל טהורה ולא אמרינן שנטף דמה ממנה בלילה במקום אחר וכשהיא ישינה נתהפכה אילך ואילך ונכתם כאן לפי שאין מחזיקין טומאה ממקום למקום:

או מכגריס ועוד ולמעלה ק"ק הא כ"ש הוא אם כגריס ועוד אמרינן דמעלמא אתי כ"ש בלמעלה ממנו וצ"ל דבשיעור גדול הוי רבותא טפי דאפי' בגדול כזה תלינן להקל ולא אמרינן הואיל דהוא כ"כ גדול סברא הוא דאתא משני מקומות דהיינו מעלמא ומאותו מקום:

שאפשר לדם לינטף משם לשם כצ"ל:

(אם אפשר לה להתגלע כן הוא לשון רשב"א וכן גורס ב"י ופירש להתקלקל ולהוציא דם ובס"א להתגלה בה"א והוא מלשון גילוי ובאמת שגם לשון התגלע בעי"ן פירושו לשון גילוי כמ"ש במשלי י״ז:י״ד ולפני התגלע הריב נטוש שפירש"י שקודם שתתגלה חרפתך נטוש הריב תכ"ה):

ונמצאו על ידיה תולין בהן פירוש אף ע"ג דאמרינן דכשנמצא על בשרה לבד אפי' עברה בשוק של טבחים אינו תולה מ"מ היכא דנתעסקה ממש בידיה בכתמים וגם נמצא דם על ידיה תולין הדם שבגופה בדם העסק ואמרינן דמהידים שנתלכלכו בהעסק בדם בא לשם שנגעו שם וזהו דומה למ"ש אחר זה שתולין שמבעלה ובנה בא על גופה מחמת שנגעו בה ועיין בב"י:

וכתב הרמב"ן אבל אם היו עסוקין בדם כו' ל' מיותר הוא דהא גם ברישא בעסוקין בדם איירי והול"ל אבל אם לא נמצא עליהם דם אינה תולה בהן וצ"ל דלישנא דהרמב"ן נקט א"נ לרבותא כתבה דאע"ג דעסקו בדם ממש אפ"ה אין תולין:

אין מחזיקין לתלות ממקום למקום כדפרישית לעיל קאי אמ"ש לעיל דאם המכה בכתיפה והכתם על יריכה במקום שא"א לבא מן המכה לשם טמא ולא אמרינן שמא נגע ידה במכה ואח"כ נגעה כאן בידה עכ"ל והיינו דינא דהכא אלא דשם כתב כתיפה וכאן בצוארה דהוא רבותא טפי וכמ"ש בסמוך: (ולפי שנוברים מלשון חזיר נובר עכ"ה):

שאם יש לה מכה בצוארה כו' הא דנקט צוארה לרבותא דאף ע"ג דתניא בפרק הרואה כתם היה לה מכה בצוארה שיוכל לתלות בה תולה על כתיפה שאינה יכולה לתלות בה אינו תולה ופירש"י בצוארה אם נמצא נגד התורפה יכולה לתלות במכה שבצוארה שפעמים שוחה את צוארה לפניה ונופל דם המכה שם משא"כ במכה על כתפה עכ"ל מש"ה אשמעינן דאפ"ה אם המכה בצוארה במקום שא"א לבא משם על שוקה כגון בצדדי הצואר טמאה ב"י:

והכל לפי הענין ר"ל דפעמים שיש חזירין בעיר אפ"ה חוששין לכתמיהן ועיין בדרישה:

אדום ושחור וכרכומי שהן מראות טמאות כמ"ש לעיל ר"ס קפ"ג:

שתי נשים שנתעסקו בצפור אחד כו' וקמ"ל דלא אמרינן דכל אחד יתלה כתם כסלע שנמצא בה בדם הציפור ויהיו שניהן טהורים ועד"ר:

או שני גריסין טמאה אף ע"ג דכל שכן הוא כתבה משם הרמב"ן שבסמוך ב"י ועיין מ"ש בסמוך ישוב אחר:

וכן אם נתעסקה בפחות מכגריס ונמצא כו' ג"ז כ"ש הוא מעסוקה כגריס אפ"ה כתבה משם הרשב"א:

והרשב"א טיהר בנתעסקה בכתמים בפחות מכגריס כו' ומכל שכן שמטהר בנתעסקה כגריס ונמצא בה כגריס ועוד:

והרמב"ן טיהר בנתעסקה בכתמים כגריס ונמצא עליה שני גריסין שגריס אחד תולה בעסק והשני בכינה וב"י גורס בנתעסקה בפחות מגריס ואפי' הכי טהור בשני גריסין דשדי דם ציפור באמצע זיל הכא ליכא שיעורא וזיל הכא ליכא שיעורא ותולין הכל בכינה אבל גם הוא מודה בעוסק אפי' כגריס ונמצא כתם כשני גריסין ועוד דטמא (ובזה מיושב מה שהקשה רש"ל על מ"ש רבינו ואצ"ל נתעסקה בכגריס וקשה לי פשיטא עכ"ל אלא כדי להשמיענו דבזה אף הרמב"ן מודה עכ"ל) ולא אמרינן שדי דם העסק בי מצעי והכי מוכח מהגמרא והטעם צ"ל משום דכגריס ועוד שם כתם עליו ועיין בדרישה:

מצאה עליה כשני גריסין כו' הכא מיירי בלא נתעסקה בכתמים ופשוט הוא ב"י:

וי"א דעכשיו אין תולין משום שאין תולין אלא בדומה ק"ק הא כתב לעיל בסמוך ז"ל אבל אדום באדום אפי' אין דומה לו ממש תולין בו ובזה אין טועין גם בזמן הזה:

וגדולה מזו כתב הרמב"ן שא"צ להקיף כו' נראה דדוקא בכתם היקל הרמב"ן משא"כ בדם עצמו וכמ"ש לעיל סימן קפ"ז דהחמיר ע"ש ואין להקשות למה הוצרך רבינו לכתוב וגדולה מזו כתב הרמב"ן הא רבינו היקל יותר בסימן קפ"ז דכתב דאפי' בראתה דם תולין מסתמא במכה ע"ש וי"ל דהיינו דוקא כשאין שניהן לפניהן אבל דם מכתה ודם ראייתה שלפנינו כתב שם דצריכין להקיף ולבדוק אם הן שוין משא"כ הכא בכתם דס"ל להרמב"ן דאפי' לפנינו א"צ להקיף וק"ל:

תעבור עליו שבעה סמנים כל המועיל לחבירו קרוי סם לגביה ואין סם לשון בושם ולא ל' מרפא אלא ל' הצריך לתיקון חבירו רש"י ואלו הן הז' מינין רוק תפל ומי רגלים שהחמיצו ומי גריסין ונתר ובורית קימוניא ואשלג ואפי' עברו עליו ו' מינים עדיין יש לומר דלמא אם תעבור עליו גם השביעי תעבור:

שלא הוזכרה בדיקת סימנים כו' וא"ת הא לעיל סי' קפ"ו כתב רש"י באשה שאין לה וסת מחמירין לענין טהרות טפי מלבעלה והכא מחמירין טפי לבעלה מלטהרות ויש לומר דשאני לעיל דאיירי בבדיקה דקודם ואחר תשמיש ע"ז הקילו בבעלה כדי שלא יהא לבו נוקפו וכמ"ש שם ב"י בסוף הסימן דבדיקות אינו אלא חומרא אבל מן הדין א"צ בדיקה לכך מחמירין טפי בטהרות אבל הכא שריעותא לפנינו דהיינו הכתם לכך מחמירין טפי בלבעלה שהוא בכרת ועי"ל דלענין טהרות דאם החמירו לומר דלא יועילו העברת ז' סמנים היו מטמאים גם כן טהרות שעשתה למפרע מע"ל ומש"ה הקילו לסמוך אהעברת ז' סמנים למפרע ומש"ה סומכין עליהן גם כן להבא (אלא דיש פלוגתא בזה אם טמאה למפרע מחמת כתם) משא"כ בלבעלה לא רצו להקל לסמוך עליהן לכתחילה אבל לעיל בבדיקה לא רצו להחמיר בבעלה משום לבו נוקפו אבל לענין טהרות דלא שייך האי טעמא הצריכו לבדוק ואם תמצא דם בבדיקתה הרי היא וטהרותיה טמאה מן הדין ואם לא תמצא דם הרי לא תפסיד כלום בבדיקתה וק"ל שוב מצאתי שהב"י כתב בסימן קצ"א (על ענין אחר שכתבו הג"מ בשם ר"ח שס"ל דמחמירין יותר לגבי בעלה מלגבי טהרות כתב הב"י ע"ש עכ"ה) דלבעלה דיש כרת יש להחמיר טפי מבטהרות והא דהחמירו לענין בדיקה בטהרות טפי מלבעלה שאני התם משום דגזירת מעת לעת לא שייכא אלא בטהרות כו' ע"ש:

האשה שהיתה עוסקת במלאכתה ונמצא דם במקום כו' ר"ל על דבר המקבל טומאה וכתב הרשב"א דדוקא שהמקום היה בדוק לה מתחילה ועיין בדרישה:

אם יזדמן שתעבור על המקום שנמצא בו הדם ר"ל שיבא במקום בין רגליה נגד אותו מקום וכן פירש"י בגמ' והביאו ב"י ואע"ג שרבינו סתם הדברים מ"מ צא"ל כן דאל"כ קשה הא כתב תחילה שנמצא דם במקום שעברה ואם כן מה זה שכתב אם יזדמן שתעבור על המקום כו' הא כבר גם כן עברה שם ודו"ק:

שהניחתו בקופסא נלע"ד דמ"ש או הניחתו בקופסא קאי אבדקה בעד שאינו בדוק לה אע"ג דקאמר הניחתו י"ל דאעד קאי ופלוגתא הוא בגמרא בבדקה בעד שאינו בדוק לה והניחתו בקופסא (מיהו צ"ע אי פליגי אפי' במצאה על עד שאינו בדוק לה דם כל שהוא די"ל דלא בכ"ש מיירי ועיין בב"י שהביאו ועמ"ש בס"ס זה על מ"ש רבינו אין בכתמים משום וסת כו') ורשב"א פסק לקולא ורבינו יכול להיות שפוסק לחומרא עיין בב"י שהביאו ולק"מ דס"ל לעולם תולין לחומרא אלא א"כ שיש לתלות שבא הדם ממקום אחר קודם הבדיקה ואחר הבדיקה וברישא אף ע"ג דיש לתלות דבא שם אחר בדיקה אפ"ה טמא כיון דקודם הבדיקה ודאי לא היה עליו דם שהרי בדקה לפני הבדיקה ועד"ר:

ואפילו מאכולת רצוצה בו שאותה מקום של האשה בדוק הוא אצל מאכולת ובודאי מעלמא נפל עליו כ"כ רשב"א כלומר שהיתה רצוצה קודם שנפל עליו:

ואם טחתו ביריכה דהשתא איכא למיתלי בדם כינה ק"ק למה תולין בכינה טפי מנמצא דם על בשרה ויש לומר דעל בשרה החמירו יותר מבמקום אחר:

ובלבד שלא יהא בו כגריס ועוד וה"ה יותר מכגריס ועוד אם יש לו מקום לתלות בו כמ"ש לעיל באיזה דבר תולין כתמים:

וטחתו ביריכה שטמאה ודוקא בכה"ג היא טמאה אבל אם הניחתו תחת הכר ונמצא עליו דם אם עגול הוא טהור ועד"ר:

בין עגול בין משוך בכל ענין טמאה פירוש דלא מחלקינן בין כגריס ועוד לבין כל שהוא או בין עגול למשוך אלא בכתמים שמן הדין היו טהורין אלא שהחכמים טמאוהו אבל כשאנו אומרים טמאה נדה משמע דטמאה ודאי מדינא דכיון דקנח יותר הדעת נוטה לומר דמשם בא מלומר שנתלה בטיחת ירך ואע"ג שגם בגמרא נאמר לשון זה שטמאה משום נדה מ"מ מדכתב רבינו לשון הגמרא סתם דטמאה משום נדה כנדה ודאי משוה לה אבל הרשב"א ס"ל כיון שלא הרגישה רגלים לדבר שלא בא מגופה ותולין במה שאפשר לתלות ב"י:

כתב הרשב"א טהורה בכגריס ועוד בגמרא והביאו ב"י קאמר בהאי דינא שהניחתו בקופסא ורבינו השמיטו ואפשר דהאי טעמא משום דבכגריס ועוד אין חילוק בין הניחתו בקופסא ללא הניחתו דהא אי אפשר לתלותו בכינה וכאילו הניחתו בקופסא דמי:

שדינו כשאר כתם לטמאות בכגריס ועוד פירוש ובעד הבדוק לה טמאה אפי' אין בו כגריס ועוד וק"ל:

שאינו נקרא עד הבדוק לה כו' עיין בדרישה:

ואם בדקה חלוקה ולבשתו ופשטתו ומצאה טהור נלע"ד דהאי ומצאה טהור קאי אאשה ר"ל דאחר שפשטתו בדקה האשה הראשונה את עצמה ומצאה שהיא טהור וקמ"ל דתלינן הכתם בשנייה אע"ג דלא בדקה החלוק אחר שפשטתו מ"מ כיון שבשעה שלבשה אותו היה טהור וגם בשעת הפשטה בדקה היא את עצמה ומצאה שהיא טהורה נעמידנה בחזקת טהורה והכתם תליא בשנייה וכ"נ מל' רבינו דקאמר ופשטתו בל' זכר ומצאה מל' נקבה ודו"ק ועד"ר ולפ"ז צ"ל דאף אם השנייה ג"כ בדקה נפשה ומצאה עצמה טהור אפ"ה תולין בשנייה. אף שיש להקשות ע"ז ממ"נ אם נאמר שהחלוק היה כמו בדוק בעת שבא לידה הרי היא כראשונה וא"ת שיש לספק בו שמא היה אז בו כתם א"כ אדרבה הראשונה בחזקת טמאה וצ"ל דה"ט דכאן נמצא כאן היה:

בדקה חלוקה כו' דאי לא בדקה פשיטא שהיא טהורה דתלינן שהכתם היה בו קודם שהשאילתו:

או לנכרית שהגיע זמנה לראות כמבואר בריש הסימן דהיינו מבת שנים עשר שנה ואילך וה"ט דנכרית ונדה דאין שייך בהו קלקול ומשום הכי תולין בהו ולא לקלקל אשה שהיא בחזקת טהורה וכמ"ש רבינו בדין שאחר זה:

ואח"כ לבשתו והוא הדין אם לבשתו תחלה ואח"כ השאילה לנדה כו' רשב"א:

ולבשתו קטנה זו לאחר שנבעלה קודם שחיתה המכה שנותנין לקטנה מן הדין (ר"ל מן הדין היא כשרה לבעלה עד שתחיה המכה ולנערה נותנין ד' לילות שיכול הבעל לבא עליה עכ"ה) עד שתחיה המכה פי' נחשב דמיה דם טהור ולנערה ד' לילות דכל דם שתראה בתוך ד' לילות תלינן במכה ולא בדם נדה אבל לאחר ד' לילות אפילו שלא חיתה המכה אין תלינן במכה אלא בדם נדה וא"כ הואיל שבתוך זמן הנ"ל לקטנה ולנערה הן טהורין תלינן הכתם בהו שהרי אין אתה מקלקלתן שהרי אף אם בודאי יראו בתוך הזמן הנ"ל הן טהורין לאפוקי אם תתלה בזו הרי את מקלקלה וכענין שאמרו בקופה אחד של חולין ואחד של תרומה שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו וכמ"ש רבינו לעיל סימן קי"א ועוד שדמיהן מנויין יותר בזמנים אלו וכמ"ש רבינו בסמוך:

וטהורה אפי' בזמן כצ"ל:

אלא בעילת מצוה בלבד ואז אף אם תתלה בה גם היא תקלקל: (אע"ג דבלא"ה היא טמאה מ"מ יכולה לספור שבעה נקיים תיכף אחר הבעילה אם קנחה אותו מקום במים חמין או שהלכה הרבה כמ"ש לקמן ס"ס קצ"ו ועכשיו תסתור מניינה אפ"ה תולה בה שדמיהן מצויין יותר בזמנים אלו עכ"ה):

השאילתו ליושבת על דם טוהר פי' יולדת:

והרמב"ן כתב האידנא כו' ול"ד לקטנה הנ"ל שזו שירפה מצוי וזו אין שירפה מצוי רשב"א פי' שירפה שרף הנוטף ממנה דהיינו אדמומית דם:

וחברתה ששאלתה מקולקלת וקלקולא דנדה היינו לדידן שסופרת ג"כ ז' נקיים וא"כ בתולין הכתם בה סותרת וכמ"ש לפני זה ולנדה ולזבה בימי ספירתה דאתרווייהו קאי:

בודקות חלוקיהן וסדיניהן ל"ד חלוקיהן אלא ה"ה של חברותיהן בודקין וכובסין עד שיעבור הכתם:

שמתחילה היה ולא עבר ע"י כיבוס כו' פי' בסתם בשלא דקדקה אחר הכתם:

ואם אפשר לעמוד על הבירור כגון שמכרת במראיתו הל' אינו מדוקדק דכתב שמכרת וגם אח"כ כתב ואם אינה בקיאה בכך ובנתים כתב וראינוהו:

מגליד פי' גלדי עב לפי שממשתו של דם עליו ב"י:

תולין להקל ויש מי שהורה להחמיר כו' והא דמחלק בין ישראלית לשפחה היינו היכא שאין לעמוד על הדבר בשום פנים כגון שנאבד הכתם או נתכבס אבל אם הכתם לפנינו אע"ג דאין יכולין לעמוד על הדבר מחמת שאינן בקיאים מ"מ אמרינן הואיל שאילו היה בקי היה מגליד ולכן הואיל שלא ידעינן להבחין ביניהן אזלינן לחומרא וכסברא זו אמרינן בכמה מקומות שאם הספק הוא מחמת שאינו בקי לא אזלינן לקולא אפי' הוא ספק דרבנן וכ"כ הרשב"א בת"ה וז"ל ואין זה כשאר ספק דרבנן דאזלינן ביה לקולא דספק הבא ממיעוט הכרה אינו ספק דאם זה אינו בקי ומכיר אחר יכיר וב"י הביאו ריש דף ר"ו ע"ש:

לבשה חלוק הבדוק לה ופשטתו וכבסתו והשאילתה לחבירתה כו' בהאי בבא איירי שאין אחת מהן היתה נדה ושתיהן שוות ומש"ה הכל מודים שתלוי במקדיר ומגליד ושאם אין ידוע שתיהן טמאות דכיון דכתם לפנינו ואין לתלות בזו יותר מבזו וק"ל:

שתי נשים שלבשו חלוק אחד פי' זו אחר זו:

אם הוא למטה ר"ל הכתם (מכנגד התורפה כל מה שמהחגור ולמטה קרוי כנגד בית התורפה וכן הוא ברשב"א ב"י עכ"ה):

היתה אחת ארוכה ואחת קצרה אם הוא כו' כצ"ל אם בלא וי"ו והא דלא אמר בקיצור ואם הוא לאחת מלמעלה ולא' למטה לאשר היא למטה טמאה וכדרך הל' שהתחיל בו משום דבא לאשמועינן דא"צ למדוד אם הוא שוה לשניהן או לא אלא אם אחת ארוכה ומגיע למטה ממילא ידעינן דמגיע גם למטה בקצרה ואם איפכא איפכא והיותר נראה דבא לאשמועינן דאף אם מגיע למטה מהתורפה לארוכה ממילא לקצרה הוא מרוחק למטה מבית התורפה סמוך לארץ והו"א דלתלות טפי בארוכה שהוא לה סמוך יותר לבית התורפה קמ"ל דלא וגם בסיפא אשמיעינן זה דאם לא הגיע לבית התורפה של גדולה אף שהוא סמוך לו למעלה ממנו ולהקטנה הוא למטה מבית התורפה סמוך לקרקע מ"מ תלינן אותו בקטנה ולא בגדולה וק"ל:

כ"ש שמגיע לקצרה כו' שהרי החלוק היא לבשה דרך ראשה מלמעלה למטה כדרך חלוק שלנו:

ג' נשים שלבשו חלוק א' כו' נראה משום סיפא חוזר ונקטה ועד"ר:

או שישבו על ספסל א' לאפוקי קרקע שאינה מקבלת טומאה ודוקא ספסל של עץ ולא של אבן מה"ט ב"י:

כולן טמאות ובסמוך כתב רבינו דוקא כשכולן שוות שאין אחת ראויה לראות יותר מחבירתה:

אבל התחתון כו' ר"ל למנהג שמניחין שני סדינין זה ע"ג זה והוא שוכב ביניהן כדי שלא יתלכלך המטה העליונה מחמת הזיעה וכתב מ"ו על מ"ש רבינו אבל התחתון אינו מתהפך ז"ל ולא נהירא כלל דהא עינינו רואות דהתחתון ג"כ מתהפך עכ"ל:

שלא בדקה שום אחת מהן פי' אחר שנמצא הכתם לא בדקו עצמן וכדמוכח בסמוך:

בדקו שתים ומצאו טמא כ"ש הוא ב"י וי"ל דכתב דין זה לרבותא לרמב"ן שבסמוך גם י"ל כששתיהן נמצאו טמאות צא"ל דאחת מהן טמאה ואין זה הכתם ממנה דאל"כ ב' כתמים הו"ל לאשתכוחי וא"כ הו"א דכי היכי שא' מהן טמאה מעלמא ולא מזה הכתם ה"ה גם השנייה וא"כ זה הכתם הוא משלישית קמ"ל:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב בבדקה ומצאה טמא כו' עיין בב"י שכתב דה"ה לבדקה עצמה ומצאה טהורה (דמטהרינן לה לדעת הרא"ש מטעם דמקילינן בכתמים ומש"ר בדקה עצמה ומצאה טמאה לסיום מקום שכתב הרא"ש כן נתכוון לא להוציא בדקה ומצאה טהור עכ"ל ב"י עכ"ה) ולעד"נ דכ"ש הוא אם מועיל בדיקת חבירתה שמצאה עצמה טמאה לאחר זמן דאוקימנא לה אחזקתה ומועיל חזקתה לטהר את האחרות ק"ו דמועיל בדיקת אותן נשים שמוצאין לנפשן טהור לאחר זמן שיועיל חזקתן לטהר את עצמן וסברא זו כתב ב"י גופה אענין אחר לפני זה ע"ש:

אחת זקנה ואחת ילדה נראה דמיירי אפי' בילדה שיש לה וסת קבוע ומציאת הכתם הוא שלא בשעת וסתה אפ"ה תליא בילדה:

היו שלשתן ערות פי' שאינן ישינים אלא נעורין:

האמצעית היא טמאה וכולן כצ"ל וכן היא בנוסחא המדויקים וקמ"ל דאע"ג דבאם היו שלשתן ישינות ונמצא דם תחת האמצעי כולן טמאות כמ"ש לעיל כאן שהן ערות החיצונה טהורה ודוקא במכרת את מקומן ואומרות ברי לי שלא באתי למקום שנמצא הדם הא אם לא אמרו ברי לי אף החיצונות טמאות אבל האמצעית שנמצא תחתיה הדם נ"ל דאפי' אמרה ברי לי אינה נאמנת דהא מיירי שראו שנמצא הדם תחתיה. כן נראה לי פי' זאת הגירסא ועיקר לאפוקי מס"א שלא כתב בהן האמצעית טמאה אלא ה"ג אפי' נמצא תחת א' מהן כולן טהורות כו' וז"א וכמ"ש ודו"ק:

היה להם עסק לצד פנים שדרכן להתנודד פי' שדוחק החיצונה לפנימית לכנוס על מקומה שראויה לאותו עסק יותר:

ב' הפנימות טמאות אבל לא החיצונה דכולי האי לא דוחקין זא"ז אלא הדחיקה הוא שאחת נכנס לפנים במקום חבירתה אבל אינה נכנס במקום חבירתה דחבירתה וכן בת"ה משוה דין זה לנשים הישינות כו' עי' בב"י שהביאו:

נמצאת תחת החיצונה (גם זה אמרו חכמים הנזכרים עכ"ה) ר"ל חיצונה לפנימית אע"פ שהיא אמצעית ומ"ש ופנימית טהורה נראה דמיירי אפי' לא אומרת ברי א"נ הו"א כיון שהיא טרודה במלאכתה לא להני לה אמירת ברי לי:

שאין פנימית דוחקת לבא לצד החיצונה ונראה דוקא בשלא עברו דרך החיצונה כדלעיל דאל"כ איכא למיחש שמא דרך הליכתה נטף ממנה:

לא קבעתו ולא עקרתו פי' אם יש לה וסת קבוע ואח"כ פסקה מלראות וראתה ג' כתמים (ל"ד ג' כתמים אלא אפי' ראתה ב"פ ובפעם השלישי מצאה כתם וכמ"ש לעיל בסימן קפ"ט בראתה ב"פ בשינוי ובפעם הג' הפסיקה ולא ראתה) בג' זמנים ידועים לא אמרינן שבזה נעקר וסת הראשון לענין שא"צ לחוש לו עוד כמו שאמרינן לעיל בסימן קפ"ט דבג' פעמים נעקר וסת הראשון אם הפסיקה מלראות בעונות הראשונות וראתה ג' עונות אחרים שוות ע"ש אבל הכא בראיית ג' כתמים בג' זמנים ידועים לא מחשב לעקירה דאין זה ראיות אלא נחשב כהפסיקה ג' עונות דאם חזרה וראתה רק פ"א חזרה לקביעותה וכמ"ש כל זה בסימן קפ"ט אחר ל' הרמב"ן:

בעד הבדוק לה שהן כו' פי' בהניחתו בקופסא כדלעיל דהכל מודים שמטמא משום נדה ולפי מ"ש לעיל דבהניחתו בקופסא אפי' בעד שאינה בדוק לה טמאה א"ש דסתם כאן משום דמיירי הכא אפי' בלא הניחתו לקופסא. מיהו אין להוכיח מכאן דקאמר כאן עד הבדוק לה כדינו הנ"ל דהיינו בהניחתו בקופסא: