צריכה שתטבול כל גופה בפ"א בספרי (וכן איתא בתוס' בפרק אין דורשין עכ"ה) אמרינן ורחץ בשרו במים ובא השמש וטהר מה ביאת שמשו כולו כאחת אף רחיצתו כולו כאחת:

לפיכך צריך שלא יהא עליה שום דבר החוצץ דאם יהיה עליה שום דבר לא יהיה לה תקנה להסירו אחר שטבלה לגופה ולטבול אותו מקום פ"א דהא צריכה לטבול כל גופה בפ"א ב"י:

כיון שדרך רוב ב"א להקפיד בכך דבטלה דעתה אצל כל אדם דא"כ נתת דבריך לשיעורין:

שכורכין בהן השער בראש האי שכורכין קאי ג"כ אחוטי צמר כו' וכתבו התוס' והרא"ש דמיירי אפי' בכרוכים ע"ג שערה ומכ"ש הקלועים בשער והקלועים בשער לא מועיל בהן רפיון ע"ש וב"י הביאם:

או אם הם בשאר מקום שבגוף ולא הוי כמיעוט שאינו מקפיד דאינו חוצץ לפי שמקפדת להסירו בשעת חפיפה משום הנאת רחיצה דלעיילי מיא במקום הכריכה וכיון דאיכא זימנא דמקפדת חוצץ לעולם אבל אם הם ארוגים המים נכנס בהן בשעת חפיפה ואינה מקפדת להסירם לעולם לכך אינה חוצצת א"ל כשהם מוזהבים או מטונפים אשר"י ועי' בב"י:

וקטלא סביב הצואר כו' קטלא (בל"א הלז בנד) פירוש רש"י בגד חשוב תלוי בצוארה נגד לבה ויש לו מקום שנצים כעין שעושין למכנסים ותוחבת בו רצועה ומוללתו סביב הרצועה וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת עצמה בחוזק כדי שיהא בשרה בולט ותראה בעלת בשר ומתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה עכ"ל ועי' בטור א"ח סימן ש"ג וגם מ"ש בסמוך:

ובלבד שלא יהיו מוזהבים ולא יהיו מטונפים נלע"ד דטעמא דמוזהבין לאו משום חציצה אלא משום איידי דמרתת דלא יתקלקל לא תטבול ראשה במים כדבעי וכן במטונפין כיון דמרתתה שלא ימחה המים הטינוף ויבא על גופה לא תטבול יפה ועד"ר:

אלא בחלולין עשוי מעשה רשת כי הארוגות מפני שהן שתי וערב מהודקות הן מאוד אבל אלו החלולות שהן מעשה רשת רפוי מרפו טובא ולא מהדקי:

בד"א בזמן שהן כשתי שערות כו' ואין חילוק בין אם קשר שתי שערות עם שתי שערות או שקשר שתי שערות בפני עצמן והכא קאי אחוטי שער שסביב צוארה או שערה ובא לאשמועינן דאם קשורין שתים שתים אינן חוצצין אבל אם נקשר אחד אחד חוששין בכל ענין דמיהדק ואין מים יכול ליכנס שם ובחוטין לא שייך לומר אם מקפיד עליו או לא אבל דיני שער שבגופה וראשה אם נקשרים דין זה כתב רבי' לקמן ושם שייך חילוק דהקפדה דבשער א' אם מקפדת עליה או אם רוב שערה נקשר אחד אחד לא עלתה לה טבילה וכמ"ש ב"י:

שבראש ובבית השחי אינו חוצץ שאין דרך להקפיד בכך כמו שכנגד הלב וזקן: (באיש אינו חוצץ לא היה לרבינו לכתוב דין האיש ודין של פנויה אלא שנמשך אחר לשון המשנה ב"י עכ"ה):

ובאשה בנשואה חוצץ שמקפדת מפני אישה שלא תתגנה עליו. (לפלוף פי' צואת העין עכ"ה):

והרמב"ם חילק על שבתוך העין כו' וב"י כתב שגם הרמב"ם לא חילק בין קודם ג' לאחר ג' אלא בהתחיל להוריק תליא מילתא ע"ש שתמה על רבינו (ולפי גירסת ס"א והרמב"ן כתב לקמן אם לא שנאמר שידוע להב"י שגם הרמב"ן כ"כ היה לו להביא ג"כ דעתו עכ"ה):

פירוש פורחות דומעות בהדמעה מלחלח הכפל ואינו חוצץ וגם בפתיחה וסגירה מעבירתו ואינו עב ע"ג העין ואין בו ממש רש"י וזה פירוש של הרמב"ם:

נגלד כגליד חוצץ פי' כשיש זיעה מרובה על בשרו מתיבשת ונעשית כמין גליד אשר"י:

והם יבשים חוצצין אבל כשהן לחים המים מעבירתן אבל שאר טינוף שאינם מהודקין כ"כ אפילו יבשים אינם חוצצין דהמים מעברתן (וטיט היון הנזכר בגמרא דחוצץ היינו טיט הבורות ועמ"ש בסעיף ל"ד) אבל הרמב"ם והסמ"ג כתב דאלו הג' אפילו בלחין חוצצין ושאר טיט חוצצין ביבשין ותמה ב"י על רבינו שלקח שיטה לנפשו בפני עצמו:

הנוטפות מהאילן על הבשר ז"ל ב"י כלומר שהשרפין דרכן לנטוף מהאילן ואם אחד מכל אלו נדבק בבשר יבשין חוצצין כו':

דאפילו לחין חוצצין והכי איתא בהדיא בתוספתא ורבינו לא ראה אלא מה שהביא הרא"ש רישא מהתוספתא בית יוסף:

צבע שצובעות הנשים על פניהם כו' אינו חוצץ אין להקשות מ"ש מכחול שחוץ לעין שכתב לעיל דחוצץ אע"ג שג"כ מתכשיטי הנשים היו לכחול סביב העין וכדאמרינן לא כחל ולא שרק כו' די"ל משום דכחול יש בו ממש לחצוץ משא"כ צבע שאינו אלא חזותא בעלמא ואפ"ה נקט דוקא שצובעות הנשים דאל"כ הוי חוצץ בכל דהו כיון דמקפדת עליו. גם י"ל דלא כתב רבינו דכחול חוצץ אלא בכחול שבפניה שנעשה לכחול בו העין לא ליפות בו הפנים וק"ל:

וכן מי שאומנתו צבע כו' א"ל אמאי אינו חוצץ הא כל שאחרים מקפידים אף אם הוא אינו מקפיד חוצץ שאני הכא דאם היה לאחרים ג"כ הך אומנות ג"כ לא היו מקפידים ב"י:

ובצק שתחת הציפורן אפילו כנגד הבשר חוצץ בבצק חוצץ יותר משום דבאיזה מקום שימצא הבצק בציפורניה איכא למיחש שתתגנה על בעלה באמרו שמאכילתו זוהמת ציפורניה שבשעת לישה מטלת זוהמתה בעיסה וע"כ נכנס בצק בצפרניה ולפיכך דרכן להקפיד להסיר כל בצק מצפרניה ב"י ור"ל בשלמא כשנמצא זוהמא בצפורניה יכולה להתנצל לפני בעלה ולומר דלא לשה בצפורניה אבל כשנמצא הבצק בין צפורניה הוי מוכח דלשה בגודל ציפורניה ובא הזוהמא בבצק:

ומיהו אין דרך בני אדם להקפיד בכך כו' קאי אבצק הואיל שאין דרך בני אדם להקפיד. בכך והוי מיעוטו שאין מקפיד עליו ואינו חוצץ ועיין דרישה:

אבר ובשר המדולדלים חוצצין פי' אם נמצא עליהם שום דבר חוצצין דכיון שהם מחוברים לגוף אע"פ שהם מדולדלים כגוף הם חשובים וה"ה לציפורן שפרשה מיעוטה כיון שרובה מחובר לגוף כגוף היא חשובה ואם נמצא עליה חוצץ אבל כשפירשה רובה אינה נחשבת מן הגוף ב"י ועד"ר (ורמ"י בלבוש פי' דכשפירשו הציפורן מיעוטו אין המים נכנסין בין הציפורן והבשר מאחר שאינו מעלה ארוכה בעינן שיכנס שם המים וכשפירשה רובה ודאי נכנסין שם המים בריוח ובאבר ובשר חוצצין דסמוך לחבורן אין המים נכנסין כלל ע"ש עכ"ה):

רוב השיער שנקשר עיין בב"י ובגמרא אי ר"ל רוב שער דבכל הגוף ואי ר"ל רוב השער של אותו מקום שנקשר שם דהיינו ברוב שער שבראש או ברוב שער שבגוף במקום שנקשר שם השערות:

והקטלאות שבה אע"ג דכתיב לעיל דין קטלא חזר וכתב כאן לפי שיש קטלא העשוי לנוי ומזה איירי הכא ולכך מנאו עם השירים והנזמים וזו שייך לחלק בין רפוי ובין שאינו רפוי אבל לעיל מיירי בקטלא שאינה נושאין לנוי כ"א להראות שהיא בעלת בשר ואותה היא מהודקת לעולם ולכך חשבו למיל עם החוטין שכורכין ע"ג השער וכ"כ התוספות בשבת דף נ"ז ורשמתיהו בטור א"ח סימן ש"ו ע"ש (וקשקשין שע"ג השבר היינו לוחות שעושין הרופאין ע"ג מכה עכ"ה:)

ואם הם מהודקים חוצצין וא"ת אמאי חוצצין הלא נוי הוא לה ואינה מקפדת והו"ל כגופה ובטל אצלה י"ל שלפעמים מקפדת ומסירן בשעת לישה וכיוצא בו וכן הטעם לחוטין ורצועות שבראש הבנות רשב"א ורא"ש:

צריכה לחוץ שיניה שלא יהא שום דבר כו' אע"פ שא"צ שיבא שם מים דכתיב ורחץ בשרו במים מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי מכל מקום בעינן שיהא ראוי לביאת מים שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת:

נתנה שערה בפיה כו' ולא באו המים על השער או שדוחקת שפתותיה ביותר וקרצה ל' דוחק רש"י:

נתנה מעות בפיה כו' שהרי המעות אינה מהודקין במקום הנחתן עי' בב"י אע"ג דכתב לעיל דאסור ליתן מעות בפיו מיירי הכא בעברה ונתנה:

כיון שהן מלוחלחות פי' שהם טופח ע"מ להטפיח שהוא חיבור עם שאר המים שבמקוה שהרי המים מקדימין לרגליה:

עמדה ע"ג כלי חרס שאינו מקבל טומאה שכלי חרס אינו מטמא אלא מתוכו ופשוטי כלי עץ אינו מקבל טומאה:

וא"א הרא"ש ז"ל לא חילק ז"ל ב"י אע"ג דכתב רבינו דהרא"ש לא חילק בזה ואפי' בכלי המקבל טומאה עלתה לה טבילה בדיעבד א"ל מהא דכתב רבינו לקמן סי' ר"א מעיין שהעבירו ע"ג אחורי כלי והמשיכו למקום אחר חזר להיות בה דין מקוה ובלבד שלא יטבול ע"ג אחורי כלי ממש עכ"ל שם ומדסתם דבריו ולא חילק בין דיעבד לכתחילה משמע דאפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה אפילו כשהוא תלוש מ"מ נראה דהתם מיירי שהעביר כל המים ע"ג אחורי הכלי ומש"ה אפי' בדיעבד פסול אבל היכא דלא העביר כל המים אחורי כלי אלא מקצת המים עוברין עליהם או שהם מונחים במקוה בתוך המים והם מוקפים מים מכל צד דכה"ג לא נתבטל דין המעיין כמו שיתבאר בסימן ר"א פשיטא דמטבלת ע"ג אלא אם הם תלושין לא תטבול עליהן משום שמתירא ליפול ולכן אינו אוסר רק לכתחילה עכ"ל:

כתב א"א בתשובה שלכתחילה עומדת עליו וטובלת דליכא טעמא דבעיתא כיון שהוא קבוע בקרקע וגם אינו מקבל טומאה דסתם סילונות אין בהן לבזבזין והוי פשוטי כלי עץ דאינו מקבל טומאה (ואינן פוסלין בשאיבה וליכא למיחש למידי כן מסיק האשר"י הביאו הב"י ועיין בתשובת מהר"ם פדו"א וזה שהאריך ליישב לשון זה עכ"ה) אשר"י:

לא תטבול בנמל כו' פירש"י מקום שהספינות נקבעו שמעלות טיט:

ולא נהירא דאף אם יש שם טיט כיון דרגליה מקדימין למים קודם שיגיעו בטיט גם אח"כ לא הוי הפסק וטעמו של רש"י הוא משום דחייש שיש שם טיט היון דבזה לא מועיל קדימת המים משום שהוא דבוק מאוד ור"ת והרא"ש לא חיישי להכי ב"י. ואע"ג דכבר כתבתי לעיל דהטיט הבורות היינו טיט היון ואפ"ה כתב רבינו לעיל שם דבלח מותר וה"נ לח הוא הא ג"כ כתבתי שם דלהרמב"ם והסמ"ג טיט היון שהוא טיט הבורות ואינך דקחשיב שם אפי' בלחין אסור ואפשר דרש"י ס"ל כוותייהו ורבינו כתב עליו ולא נהירא לטעמיה אזיל דמתיר גם באלו בלחין. וזהו ג"כ טעם ר"ת והרא"ש וא"צ למ"ש הב"י כאן דר"ת והרא"ש לא חיישי לה כו' א"נ גם אם נאמר דרש"י ס"ל כרבינו דלחין מותרין מ"מ שאני הכא דבשעת כניסתה למקוה היא דורסת בתוך הטיט והטיט נכנס לתוך אצבעות רגליה ואין המים יכול להעבירו אפי' בלח משא"כ י י כשהוא נדבק בשאר כל המקומות שבגוף. ומ"ש ראשונה נראה בעיני עיקר:

כדרך שנראים בשעת שהיא עורכת נראה דבכל אלו צ"ל כשיעור שאותו האבר רגיל להיות מגולה לפעמים דאילו לא היה רגיל להיות מגולה כלל אזי בשעת טבילה לא היו צריכין להגביה כלל ומש"ה קאמרי' כיון דבשעה שהיא עורכת רגילה לגלות קצת מקום סתריה מש"ה גם בשעת טבילה צריכין שיהיו מגולין באותו השיעור:

ולא תגביה ידיה יותר מדאי אלא כדרך שרגילה לעשות בעת הילוכה כתב ב"י ז"ל וק' הא כתב רבינו לפני זה דתחת בית השחי יהיה נראה כדרך שנראה בשעה שהיא מוסקת בזיתים ופירושו דבמגביה ידיה למסוק קאמר ומשמע שהמגביה ידיו למסוק מגביה יותר ממה שהוא מגביה דרך הילוכו (ונראה דלא קאי אלא להרחקת ירכותיה ולא להגבהת זרועותיה וא"א צריכין למ"ש ב"י וק"ל עכ"ה) וגם על הל' בעצמו ק' דמדכתב לא תגביה יותר מדאי משמע דקצת צריך להגביהתן עכ"פ ואיך כתב אח"כ כדרך שעושה בהליכה ואז אינה מגביהתן. וצ"ל דלישנא דהגבהה דנקט ל"ד אלא להרחקת הזרוע מהגוף לגלות השחי קרוי הגבהה ובעת הלוכה ג"כ הזרועות מרוחקין קצת ולפ"ז צ"ל דמוסק זיתים אע"פ שהוא מגביה ידיו בשעה שמוסק אינו מרחיק זרועותיו מן הגוף יותר ממה שמתרחקין בעת הלוכו דהא כדי לנער את האילן בהגבהת זרועות קצת סגי ואע"ג דשיעור דמוסק הוי כמות שהוא רגיל לעשות בעת הלוכו איצטריך תנא למתני כמוסק זיתים לומר שלא ידביק זרועותיו לגופו ביותר עכ"ל:

ויש מתירין בוה בזה ל"ד קאמר דעל כל הנ"ל קאי שטעם המתירין הוא מפני שיש גורסין אחר כל דינים אלו דגליד שע"ג מכה ולפלוף וכחול שבעין ואחר פתחה עיניה ביותר ולית הלכתא ככל הני שמעתתא ואלא כי איתמר הא לטהרות אבל לבעלה טהורה (אע"ג דמבואר לעיל סימן קפ"ט דמחמרי' יותר גבי בעלה היינו היכא שיש לנו ספק מחמרי' יותר גבי בעלה דאיסורה חמור איסור כרת אבל לגבי טהרות צריכה להיות טהורה יותר מלגבי בעלה ונלמד מימי טוהר שאחר לידה דלגבי בעלה טהורה ובכל קודש לא תגע לכן צריכה לשמור בטהרת יותר בחציצה כל דהו מלגבי בעלה עכ"ה) אבל התוס' והרא"ש והמרדכי כתבו שרש"י אינו גורס כן והקשו כמה קושיות על הגורסים כן וכתב הרא"ש ונכון להחמיר כגירסת רש"י ב"י:

בדבר שאינו חוצץ כתב ב"י דגם הרא"ש מודה בזה דכיון דכורכת יחד בדבר שאינו חוצץ ותו ליכא למיחש שישאר שום שער שלא יטבול מותרת לטבול בינה לבין עצמה וא"צ לאחרת לעמוד ע"ג: