שסופך למעול בשבועות פירשו התוס' והר"ן דחמירי טפי דכתיב בהו לא ינקה (אע"ג דכתוב ביה אשר ישא את שמו לשוא דמשמע דוקא כשהוא בשעת שבועה שוא ה"נ קאמר סופו למעול בשבועות שיהא בשעת שבועה שוא) וי"ס שגורסים שסופך למעול בנדרים כלומר אם תרבה לידור סופך למעול. בהם ב"י:

כל הנודר אע"פ שמקיימו נקרא רשע דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ויליף חדלה חדלה ממ"ש שם רשעים חדלו רוגז ועד"ר:

נקרא חוטא דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא לא חדלת איכא חטא ועד"ר:

מוקש אדם ילע קודש וגו' פסוק הוא במשלי סי' ך' ופירש"י כשאדם יכשל ומוקש בעבירות מקלקל את קדושתו ואחר נדרים לבקר ר"ל כשיחטא צריך לחזור אחר קרבנות לנדור ולהביא ולבקש על נפשו אבל הירושלמי דורש מן ואחר נדרים לבקר דרשה אחרת כמ"ש רבינו:

מתחיל אדם לנדור כו' שדורש ואחר נדרים לבקר ר"ל תכף אחר שנדר מבקרין על מעשיו ולפי הד"א דורש לשון ואחר מלשון ואיחור וה"פ פנקסו מתבקשת ר"ל שהוא מחזיק עצמו צדיק ובוטח שיוכל לקיים נדרו ולא יכשל ולכן מדקדקים במעשיו כלומר נראה אם הוא אדם גדול ויש לו זכיות כמו שמחזיק את עצמו:

ד"א ואחר נדרים כו' פנקסו נפתחת ר"ל מאחר שהרשיע ואיחר את נדרו פותחין את פנקסו ומחפשין אחר מעשיו אם זכיותיו מכריעין על חובותיו זו שאיחר נדרו וזהו פנקסו נפתחת ר"ל שפותחין הפנקס שכתובים בו זכיותיו ורואין אם מכריעין את העבירה זו שעשה באיחור נדרו לאפוקי לפירוש הראשון שמיד שנדר עדיין לא איחר ולא חטא עדיין אלא שמדקדקין אחריו על שהוא מחזיק עצמו צדיק ובטוח אז שייך לומר פנקסו מתבקשת שמפשפשין בכל הפנקס אחר זכות וחובה שעשה ורואין אם כדאי הוא להיות סמוך ובטוח דאילו לא יבקשו גם כן אחר חובתו אפי' במצוה אחת שעשה יכול להיות בטוח כיון שלא חטא עדיין משא"כ לפי הד"א שס"ל שאין מדקדקין עליו אם הוא צדיק ויש לו בידו להיות סמוך ובטוח אלא אם יש בידו מציה שיגינו עליו וק"ל ועיין בדרישה:

כאילו בונה במה בשעת איסור הבמות דסלקא אדעתיה דמצוה קעביד ואדרבה עבירה הוא במה שהוסיף על הקרבנות שציוה הש"י להקריב בב"ה ה"נ די לנו במה שאסרה תורה ר"ן ור"ל לפי הירושלמי הנודר אינו עושה איסור מצד עצמו רק משום דלמא לא יוכל לקיימו אבל רבי נתן סבר שעושה איסור מצד עצמו ואף ע"ג שמצוה הוא ליתן צדקה מ"מ כשהוא נודר ומחייב את עצמו בנדר נראה כאילו הוא מוסיף על מצות הש"י כאילו אין הש"י השלים חקיו במה שציוה אותנו:

והמקיימו כלומר שאינו נשאל עליו כאילו הקריב על אותה במה קרבן וחייב משום שחוטי חוץ ב"י. וא"ת הא כתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם דמשמע הא אם משלם דבר טוב הוא י"ל דקרא מיירי במצוה דגופיה וכדמסיק רבינו בסימן זה דלפעמים מצוה ומותר לידור:

שלא ידור שום נדר עד שיעשנו ס"א משום שמא לא יעשנו ועיין בב"י שפירש לפי גירסתינו שר"ל שלא ידור כלל אלא ימתין עד שיבא זמן העשייה ואז יעשנו בלא נדר. ופירוש זה עיקר וכן משמע ממ"ש רבינו אחר זה ואפילו צדקה כו' אלא אם ישנו בידו יתן מיד (פי' בלא נדר) ואם לאו לא ידור פי' כלל אלא ימתין עד שיהיה לו ואז יתנהו בלא נדר (אבל לא שינדור אז וק"ל ודלא כב"י שכתב דרבינו לא דק בזה ע"ש מ"ש בזה עכ"ה) ועוד פירש הב"י שר"ל שלא ידור שום דבר עד שיהיה מזומן לפניו לעשותו בענין שתיכף לנדרו יעשנו ולא יהיה שהות לבא לידו תקלה ואע"ג דדוקא בנודב מהני לעשות אבל לא בנודר לא הוצרך רבינו לפרש דדוקא בנודב דכיון שהוא מזומן לפניו מסתמא אינו אומר אלא בלשון ה"ז דהיינו נדבה ולא בלשון הרי עלי עכ"ל וע"ש ועד"ר:

וצריך לפסוק עמהם יאמר בלא נדר ר"ל שיאמר בפירוש בלא נדר אבל אין פירושו שיפסוק סתם ולא יאמר שהוא עושה משום נדר דאף אם פוסק סתם הוי נדר גמור וק"ל.

ומיהו אם מצוה דגופיה כו' ר"ל מצוה שרמי עליה ותלו' בגופו כגון אשנה פרק זה וכיוצא בזה לאפוקי צדקה דאע"ג שהוא מצוה שרמי עליה מ"מ אין תלוי בגופו אלא בדבר אחר דהיינו בממון. ועי"ל מצוה דגופיה נקרא גם מצות סוכה ולולב והנחת ציצית ותפילין דאף דמצותן נעשה ע"י כלי המעשה מ"מ המצוה היא לגופו ולעצמו משא"כ צדקה וכיוצא בו שהמצוה היא בשביל עני ושמא העני לא ירצה לקבל ממנו וכיוצא בו: