או כיין נסך כו' א"ל הא כתב לעיל ר"ס ר"ה דאם אמר כיין נסך דר"ל לע"א דהא קראו דבר האסור די"ל התם איירי כששואלין אותו הוא אומר שר"ל יי"נ לע"א דמאמינים לו כמ"ש בסמוך (או שאיירי דהמנהג שכולן קורין ליי"נ דע"א יין נסך סתם דהא תלוי במנהג כמ"ש בסמוך עכ"ה):

ואם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים כו' וכתב ב"י ז"ל ומשמע כרבינו דבתר רוב בני המקום אזלינן ולא חיישינן למיעוטא כדקי"ל בכל דוכתי אזלינן בתר רובא ויש להקשות עליו ממ"ש בסי' רי"ז גבי הנודר מן השמן ואם מסתפקין בשניהן אסור בשניהן אע"פ שרוב סיפוקן מאחד מהם ואפשר דהתם כולן מסתפקין משניהן אלא שרוב סיפוקן מאחד מהם הילכך כיון שכולם מסתפקין משניהן אסור בשניהם ועיין בדרישה ול"נ ליישב דשאני הכא דמיירי שפירש דבריו ואמר שכוונתו היה ליי"נ לאליל מש"ה לא אזלינן לחומרא אם אין הרוב כנגדו אבל אם לא פירש דבריו רק נדר והלך לו בזה אפשר דמודה רבי' דאמרינן כמחצה על מחצה לחומרא:

יי"נ סתם אינו נאמן דבנדרים הולכין אחר לשון ב"א:

אלא בחרמו של ים לשון רשתות:

שלא ינהגו קלות ראש בנדרים וכתב רבי' ירוחם דהיינו טעמא שאלו הם לשון משונה שאין דרך לקרות חרם של ים חרם סתם ולא קרבנות של מלכים קרבן סתם (ולכן לא יאמינו לו בע"ה משא"כ ברישא כשנודר הרי פירות אלו כבשר מליח כו' וממילא לעיל דמסיק דאם רוב אנשי המקום קורין כו' דאינו נאמן היינו נמי דוקא ע"ה אבל ת"ח נאמן בק"ו מהכא ודו"ק עכ"ה) והרשב"א כתב דבהני גילה לנו שנתכוון להערים ולהוציא דבריו בלשון שיטעו השומעין ולפיכך החמירו עליו ובהכי ניחא נמי האומר לא נתכוונתי אלא לקרבנות של מלכים שהלשון כולל אותו והלא אפי' אם נתכוון בהיפך ממה שאומר נאמן וכדאמרינן נתכוון להוציא פת חיטים כו' מותר ולא חלקו בין ת"ח לע"ה אלאו האי טעמא משום דנתכוון להערים החמירו עליו עכ"ל (משא"כ ברישא עכ"ה):

ומי שמורה לו שאינו צריך כו' ר"ל מי שפוסק לע"ה כשנודר כן שאינו צריך שאלה (כימים שעברו עליו ה"מ בפחות משלשים יום אבל אם נהג היתר ימים רבים סגי שינהוג איסור לל' יום רמב"ן וכ"ה בש"ע עכ"ה) (נדר דאורייתא ועובר עליו כו' ר"ל במזיד עכ"ה):

חוץ מדגן דאי אסר עליו גם דגן לא חל הנדר כלל דאי אפשר לעמוד בו כדלקמן סימן רל"ב שכתב בשם ר"ת כן וב"י דקדקו שם מלשון שלוקין עליו שנקרא נדר שוא ע"ש: